תוספתא כפשוטה על עירובין ד:יד

168. כיצד מקרדין בהרים וכו'. במשנתנו פ"ה מ"ד: אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר, ולא ימדוד אלא כנגד לבו. היה מודד וכו' הגיע להר, מבליעו וחוזר למדתו, ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. אם אינו יכול להבליעו, בזו אמר ר' דוסתאי בר' ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים. והמשנה מבארת את מדידת התחומין של אלפים אמה, ותיקנו שלא ימודו אלא בחבל של חמישים אמה, 52 פירשו בירושלמי ובבבלי שאם החבל קצר מחמישים אמה הוא עלול להמתח יותר מדאי ומאריך את המדה, ולהפך, אם החבל ארוך מחמישים אמה הוא עלול להתכויץ והוא ממעט את המדה, ומפסיד. ושנים מחזיקים בשני קצוות החבל, כל אחד כנגד לבו. 53 כלומר, בשטח שוה. ותקנו כן, מפני שהעין מצויה לכוין בה יותר בדיוק מאשר לוא היו נותנים אותו כנגד הראש, או הרגלים. ולא עוד אלא שכן נוח להם יותר, שהרי צריכים למתוח את החבל, וכשכופף את ידו למעלה, כדי למתוח את החבל, נמצא החבל כנגד לבו, עיין במאירי, ועיין להלן. ואם הגיע להר, אינו מודד את מדרון ההר, אלא מבליעו, 54 כלומר, זוקף שני יתידות גבוהים בשני קצוי ההר, וממתח עליהם חבל. ועיין בתיו"ט. ועיין בתיו"ט. ואם אינו יכול להבליעו 55 כגון שרוחבו יוצאת חוץ לתחום, או שאינו יכול להכנס לשם, עיין במאירי במקומו. מקדר (או מקדד כגירסת כמה נוסחאות) בהר, מנקב בהר, כלומר רואים כאילו ההר מנוקב, כמו שיתבאר להלן.

268-69. העליון כנגד פרסותיו והתחתון כנגד לבו וכו'. בבבלי נ"ח ב': תנו רבנן כיצד מקדרין תחתון כנגד לבו, עליון כנגד מרגלותיו. אמר אביי נקיטינן אין מקדרין אלא בחבל של ארבע אמות. ועיין בירושלמי פ"ה רה"ג, כ"ב ע"ד. וכדי להבין יפה את כל העניין עלינו להקדים שהחכמים נקטו כאן לדוגמא את מדת האדם הבינוני לקידור ההרים. ומן המקורות אנו למדים שאדם בינוני גובהו שלש אמות, 56 עיין מדרש דברים רבה, הוצ' ליברמן, עמ' 32. וכן הסכימו כמה מן הראשונים, עיין בהערות 7–8 שם, ובריטב"א ב"ב ק' ב'. והוא בניגוד לתוספות שבת צ"ב א' ד"ה אישתכח, עירובין מ"ח א' ד"ה גופו, פסחים ק"ט ב' ד"ה ברום. ומרגליו עד לבו שתי אמות 57 במכילתא ויסע פ"ג, עמ' 164, מכילתא דרשב"י, עמ' 109: שמלבו ולמטה שתי אמות, ומלבו ולמעלה אמה אחת. ומרגליו למתניו אמה וחצי. 58 עיין רש"י כתובות ס"ב א' ד"ה מתנים. וכששני אנשים שעומדים במדרון ההר מחזיקים חבל מתוח בן ארבע אמות, והתחתון מחזיק אותו כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, מתקבל משולש שצלעו האחד הוא בן שתי אמות והשני הוא בן ארבע אמות, והמדרון הוא היתר, ומרויח את עודף היתר על הצלע של ארבע אמות, עיין בציורים ובחשבונות של בנט במשניות עם תרגום גרמני (ברלין 1927), עמ' 79. ועיין להלן. נמצאנו למדים שהר כזה מתלקט י"ב טפחים (שתי אמות) מתוך ד' אמות, והמדרון שלו אינו נוח לשימוש, ולפיכך אינו מודד לר' מאיר את המדרון כמות שהוא אלא מקדר את ההר, עיין להלן.

369. מקדיר ועולה מקדיר ויורד. כלומר, חוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון עולה ומרחיק ממנו מדת החבל, וכן מתגלגלים והולכין עד שמודדין את כולו. 59 לשון הר"מ פכ"ה מה' שבת הט"ז, אלא שהר"מ מתאר שם גם את קדירת הגיא, ולפיכך אמר והתחתון יורד וכו', עיי"ש. והכוונה שהעליון נשאר במקומו ונעשה תחתון, כשחבירו עולה למעלה.

4רואה את ההר כאילו בקוע לפניו. כלומר, העליון רואה את ההר כאילו בקוע לפניו, והוא יורד לנקע עד לבו, ונמצא ששניהם עומדים בשטח שוה ומחזיקים את החבל כנגד לבם בשטח שוה בן ד' אמות, כמו שהם מודדים במישור בחבל של חמישים אמה, וכדין משנתנו.

570. דברי ר'. וכ"ה בד. ובכי"ע וכי"ל: דברי ר' מאיר. וכ"ה במשנתנו, ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל עיין בבבלי ל"ה ב'.

6וחכמים או' אין מקרדין בהרים. מתוך סוגיית הבבלי ל"ה ב' משמע שלדברי חכמים אין מקדרין כלל בהרים, אלא מודדין אותם כמות שהם, מפני שהם סוברים תחומין דאורייתא. אבל לבני א"י שיטה אחרת לגמרי בזה. וכן שנינו בירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ב ע"ד: ר' יוסה ר' אבונה בשם רב יהודה, רבי יודן מטי בה בשם רב העליון כנגד ראשו, והתחתון כנגד רגליו כל עמא מודיי שמקדימין, העליון כנגד ראשו והתחתון כנגד מתניו כל עמא מודיי שמקדרין, מה פליגין כנגד לבו, ר' מאיר אומר מקדרין וחכמים אומרים אין מקדרין. והנה גירסת הירושלמי כמו שהיא לפנינו היא בלי ספק משובשת, שאם העליון כנגד ראשו והתחתון כנגד רגליו, אין זה קידור 60 בנט שהזכרנו בפנים (שו' 68–69, סד"ה העליון) רוצה לפרש שהכוונה לא לאיש העליון אלא לקצה החוט העליון, עיי"ש. ודוחק זה אינו צריך לפנים. אלא ריבוי בתחומין יותר מן המדרון עצמו, ולא עוד אלא שסיגנון הירושלמי בכגון דא הוא לנקוט שבנידון אחד הראשון מודה לשני, בנידון אחר השני מודה לראשון, ובנידון שלישי הם חולקים. ולפיכך וודאי גמור בעיני שהנכון הוא כמו שהגיה בספר ניר, והיינו: העליון כנגד רגליו, והתחתון כנגד ראשו כל עמא מודיי שמקדירין, 61 כצ"ל במקום: שמקדימין שלפנינו. העליון כנגד מתניו והתחתון כנגד ראשו כל עמא מודי ש[אין] מקדירין, מה פליגין כנגד לבו, 62 כלומר, שהתחתון כנגד לבו והעליון כנגד רגליו, כבתוספתא כאן וכברייתא שבבבלי. ר' מאיר אומר מקדרין, וחכמים אומרים אין מקדרין. הרי לך ברור משיטת הירושלמי שהכל תלוי במדת שפוע המדרון. והנה אם התחתון מותח חבל של ד' אמות מכנגד ראשו והוא מגיע לרגליו של עליון נמצא שהמדרון מתלקט י"ח טפחים (ג' אמות) מתוך ד' אמות 63 עיין מ"ש לעיל הע' 56–57 על מדות חלקי הגוף. ובשיפוע גדול כזה כולי עלמא מודים שמקדרים. ואם התחתון מותח את החבל מכנגד ראשו והוא מגיע למתניו של עליון (חצי גופו), המדרון מתלקט תשעה טפחים מתוך ד' אמות, ודינו כמישור, וכולי עלמא מודים שאין מקדרין, ומודדים את המדרון כמות שהוא. אבל אם התחתון מותח את החבל מכנגד לבו והוא מגיע לרגליו של העליון, הרי המדרון מתלקט י"ב טפחים (ב' אמות) מתוך ד' אמות, ובזה חולקים ר' מאיר וחכמים, לר' מאיר דינו כהר ומקדרין, ולחכמים דינו כמישור ואין מקדרין. וכן מפורש בירושלמי פ"א ה"א, י"ח רע"ג: היה שם גדר (כלומר, תל) אם מתלקט הוא עשרה טפחים מתוך שלש(ה) צריך קורה (כלומר, דינו כמישור), ואם לאו (כלומר, אם מתלקט יותר מעשרה טפחים) אין צריך. אית תניי תני מתוך ארבע. מאן דמר מתוך שלש רבנן, מאן דמר מתוך ארבע ר' מאיר. וכל המפרשים 64 עיין במפרשים במקומו ומ"ש בהגהות יפה עינים שבת ק' א'. נלאו למצוא את מקור המחלוקת של ר' מאיר וחכמים. ובספרי הירושלמי כפשוטו, עמ' 220, ציינתי לדברי האו"ש פי"ז מה' שבת ה"ד, עיי"ש שכבר עמד על עיקר הדברים שהירושלמי בפ"א רמז למחלוקת שלנו. אלא שנדחק מאד בפירוש הירושלמי כאן, עיי"ש, ולפיכך לא העתקתי שם את דבריו. אבל לפי שכתבנו לעיל הדברים ברורים, שכל מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא כברייתא כאן, והיינו תחתון כנגד לבו ועליון כנגד רגליו, כלומר במדרון מתלקט י"ב טפחים (ב' אמות) מתוך ארבע אמות, ולחכמים דינו כמישור, מפני שהם סוברים שאין דינו כהר אלא אם מתלקט יותר מעשרה טפחים לג' אמות, 65 בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד: "וההן שקקה דר' חנין וכו' כמתלקט עשרה טפחים מתוך שלש" (כלומר, שלש פחות משהוא), וסתמא כחכמים. אבל בפ"ה ה"א, כ"ב ע"ג: ר' בא אמי בר יחזקאל בשם רב עיר שהיא בנויה על שפת הנחל, אם יש בינה לנחל ארבעה טפחים (כדי מקום, ואפילו לרשב"ג אין דינו כלבוד) מודד מן החומה, שלש' מודד משפת הנחל החיצונה, ובלבד שלא יהא בנחל יותר משבעים ושיריים. מה נן קיימין, אם במתלקטת עשרה טפחים מתוך שלש מודד משפת הנחל החיצונה, אם מתוך ארבע מודד מן החומה, אלא כן אנן קיימין משלש ועד ארבע. ועיין בבלי ס"א א', בר"ח וברי"ף שם, בכתוב שם להראב"ד (הסגלה חל"ו, עמ' 8), ברשב"א ובריטב"א שם. ובמה"פ לירושלמי הנ"ל ד"ה עיר כתב שבמלחמות (לא מצאתיו במלחמות) הביא מן הירושלמי כאן ראיה לשיטת הרי"ף. Bברם קשה מאד לפרש את הירושלמי ע"פ הבבלי שם. ונראה שבנחל שיש בו עומק עשרה טפחים עסיקינן, והוא מתחבר עם העיר אם אין בו יותר משבעים אמה ושיריים (עיין מ"ש לעיל בפנים, שו' 43–44, ד"ה כמה). ולפיכך שאלו בירושלמי: אם מתלקט עשרה מתוך שלש (כלומר, פחות משהוא), הרי יש כאן מחיצה גמורה והוא רשות היחיד לכולי עלמא, ודינו להמדד משפתו החיצונה אפילו אם יש בינו ובין חומת העיר ד' טפחים, כדין בור, שיח ומערה; ואם הוא מתלקט עשרה מתוך ארבע הרי הוא כמישור לכולי עלמא ודינו להמדד מן החומה, אפילו הוא סמוך לה בתוך שלש. והעמידוה במתלקט משלש ועד ארבע. ולפיכך אם הנחל סמוך לחומה בתוך ג' טפחים הרי הוא כאילו בתוך העיר, ואפילו אם מתלקט עשרה טפחים ביותר מג' דינו ככרמלית שבתוך העיר ומודד משפתו החיצונה. אבל אם היה רחוק ד' טפחים מן החומה, דינו כמישור, וכשיטת החכמים כאן, ומודדין מן החומה. ועיין בירושלמי פ"ז ה"ב, כ"ד ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 331. שהם י"ג טפחים ושתי אצבעות לד' אמות. אבל אם התחתון מותח את החבל מכנגד ראשו והוא מגיע למתניו של עליון, הרי המדרון מתלקט תשעה טפחים מתוך ארבע, ובזה אף ר' מאיר מודה שדינו כמישור, ואין מקדרין, כמפורש בירושלמי פ"א הנ"ל. וסתם התוספתא לעיל שבת פ"י, שו' 10 ואילך, כשיטת ר' מאיר. ובבבלי נח ב': אמר רבא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ארבע (ופירש"י: מוצא עשרה טפחים קודם שיגיע להילוך ד' אמות), אבל בהר המתלקט עשרה מתוך חמש מודדו מדידה יפה. ופירשו בתוספות (ד"ה אבל): מודד כל השיפוע, דכקרקע חלקה דמיא. כלומר, בזה גם ר"מ מודה שאין מקדרין. ועיין להלן שם בבבלי.