תוספתא כפשוטה על עירובין ה:כ

154-55. לעולם אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה. וכ"ה במשנתנו רפ"ו. ומפשוטה של לשון ברור שהכוונה שאין הגוי אוסר אלא בשעה שיש שם שני ישראלים שאוסרין זה על זה, ובכגון דא הוא מעכב עליהם שלא יוכלו לערב, והגוי הוא שאוסר, כפי שיוצא ברור מפירוש הבבלי בבבא זו. וכבר אמרנו לעיל שמן הירושלמי רפ"ו מוכח שבא"י לא ידעו כלל מטעם הבבלי שהגוי אינו אוסר כלל, ולא גזרו אלא שלא ילמדו ממעשיו, וחילק ר"א בן יעקב בין דבר מצוי ודבר שאינו מצוי. ונראה שלפי שיטתם בטעם ר' אליעזר בן יעקב אין הגוי אוסר, משום שדירת הגוי היא כדיר וסהר ממש, ובכל מקום שאין צורך בעירוב, כגון שאין שם אלא ישראל אחד, אין דירת הגוי אוסרת עליו, אבל בזמן שיש שם שני ישראלים והם זקוקים לערב משום שאוסרין זה על זה, הרי רשות הגוי מעכבת עליהם מלערב, מפני שאין עירוב אלא שכל הרשויות מתערבות, וגוי אעפ"י שאינו אוסר במקום שאין צורך בעירוב, מ"מ מעכב הוא את עירוב הרשויות, מפני שיש לו שותפות בהן. 53 ואם יש הרבה גוים צריכים לשכור מכל אחד ואחד, שהרי יש להם קניין ורשות בחצר, כמפורש בירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ג ע"ג. ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 308 ואילך. וישראל שאינו דר שם אינו מעכב את העירוב, ואפילו הניח את ביתו ושובת בעיר אינו אוסר לדעת ר' שמעון, מפני שהסיע מלבו, ומכל שכן אם הוא חוץ לעיר (עיין במשנתנו פ"ח מ"ה), ועשאוהו חכמים כמבטל רשות ויותר מכאן, אבל גוי שאין לו בטול רשות, הרי הוא מפסיק את העירוב עד שישכיר רשותו. 54 ועיין היטב בב"י טאו"ה ריש סי' שפ"ב סד"ה ומ"ש ודבר זה מדרבנן. ועיין היטב בתוספות ס"ג סע"ב.

255. והלכה כדבריו. כ"ה בכל הנוסחאות, ובבבלי הנ"ל ליתא, אלא שכן פסקו האמוראים, עיי"ש ס"ב ב'. ועיין בירושלמי פ"ו סה"א ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 306.