תוספתא כפשוטה על עירובין ה:כב

156-57. קסדור הבא לעיר עד שלשים יום הרי זה אוסר מיד. וכ"ה ("מיד") בד, בכי"ע ובקג"נ. אבל בכי"ל חסרה המלה מיד. ועיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. ומלשון התוספתא מוכח שאם דעתו לשהות שלשים יום אוסר מיד בבואו. ועיין בפתחי תשובה יו"ד סי' רפ"ו ס"ק כ"ב סוף אות י"ח, ובנחלת צבי שם, ועיין מ"ש להלן בבאור ברייתא זו, ועיין או"ח סי' שפ"ד.

257-58. אימתי בזמן שייחדו לו בית דירה, לא ייחדו לו בית דירה וכו'. וכ"ה בד, בכי"ל ובקג"נ. ובכי"ע נשמט "לא יחדו לו בית דירה" בטעות ע"י הדומות.

358. או שאין עמהן דיורין בחצר אינו אוסר. וכ"ה בד, כי"ע וקג"נ. ובכי"ל: או שהיה שרוי עמהן באותה חצר הרי זה אוסר. ובין השורות תלוי "אינו", כלומר, קרי: אינו אוסר. ומכאן ברור שבקסדור גוי עסיקינן, ואעפ"י שייחדו לו דירה בחצר אינו אוסר, כר' אליעזר בן יעקב לעיל, שגוי אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה.

458-59. אכסני לעולם אין אוסר. בירושלמי פ"ו ה"ב, כ"ג ע"ב: אית תניי תני הקוסטור אוסר מיד, ואכסנייא לאחר שלשים. אית תניי תני הקוסטור אוסר לאחר שלשים, ואכסנייא אינה אוסרת לעולם. מן דמר הקוסטור אוסר מיד, ברגיל, ואכסנייא לאחר שלשים, בשאינו רגיל. ומאן דמר הקוסטור אוסר לאחר שלשים, באילין דעיילין ברשות, ואכסנייא אינה אוסרת לעולם, באילין דעיילין דלא ברשות. ועיין בשי"ק ד"ה ומאן שהעיר שהירושלמי קשה מאד, שהרי לפי סיגנון הירושלמי בכל מקום שמביא שתי ברייתות בסיגנון זה ואומר: מאן דמר וכו' ומאן דמר וכו', הוא מיישב את הברייתות שאינן חולקות. ובאמת אין כאן חילוק בין קסדור ואכסנייא אלא בין רגיל ושאינו רגיל, ובין ברשות ושלא ברשות, ועיי"ש שרצה להגיה בירושלמי. ועיין בירושלמי כפשוטו, עמ' 307, שהבאנו כמה מן הראשונים שמעתיקים את הירושלמי כגירסא שלפנינו. ונראה שהירושלמי אינו מדבר אלא בהווה של זמנם, והקסדור (κυαίστωρ, quaestor) היה פקיד גבוה הממונה והמשגיח על גביית המסים, והיה בא עם אכסנייא (ξένοι) שמשמעה ביונית של זמנם, חיילים פשוטים, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 560, הערה 63. ושניהם, הקסדור והחייל, היו באים מטעם המלכות, ודינם כבאים ברשות, אלא שהקסדור לא היה מתחלף כל שעה, וכשהיה רגיל לבוא ולהתאכסן באותו בית, חשבו את דירתו כדירת קבע, ואוסר מיד, מה שאין כן החיילים שהם מרובים, והקסדור לא היה מביא עמו אותם החיילים בכל פעם שבא, וממילא כל זמן שלא שהו שם שלשים יום אין להם קבע, ואינם אוסרים. 57 והפירוש רמוז בניסוח הירושלמי עצמו "ברגיל", והרגיל היה בא מטעם המלכות, והיה בוחר לו בית מובחר להתאכסן שם בכל זמן שהוא בא. ואח"כ צ"ל בירושלמי: ואכסניא לאחר שלשים (ב)שאינו רגיל, כלומר, הרי אכסניא (חייל פשוט) לעולם אינו רגיל שיבוא אותו חייל דווקא יחד עם הקסדור. ואגב סירכא שאמרו בקסדור "ברגיל" (שיש אצלו אף שאינו רגיל, עיין להלן בפנים) אמרו גם באכסניא "בשאינו" רגיל, והכוונה היא "שאינו" רגיל, שלעולם אין אכסניא רגיל. והברייתא השניה בירושלמי (שהיא הברייתא שלנו בתוספתא) מדברת בקסדור ואכסנייא שלא באו בתפקיד המלכות, ולפיכך קסדור אינו אוסר אלא עד שלשים יום, מפני שאין כאן רגילות, ואחרי שלשים יום אוסר מפני שהוא "כאילין 58 כצ"ל במקום "באילין", ואין כאן הגהה, שהרי בכי"י לפעמים קשה מאד להבחין בין בי"ת וכ"ף. דעיילין ברשות", אבל אכסנאי (כלומר, חייל פשוט) אינו אוסר לעולם מפני שהוא "כאילין דעיילין שלא ברשות". וכבר הבאתי במאמרי בצופה האנגלי סדרא חדשה כל"ו (1946), עמ' 356, הערה 200, את הכתובת מן העיר סקפטופרה 59 קובלנא למלך גורדיאנוס משנת 238 למספרם. שבה מתלוננים בני העיר על הרומאים שנכנסים לבתיהם שלא ברשות, והם אומרים שמתוך הכרח הם מקבלים [ברצון] את בעלי השלטון (הקצינים), את הנכבדים, 60 שהרי על ידיהם יכול בעל הבית לקבל כל מיני טובות והנחות. אבל אינם יכולים לסבול את השאר. ומתוך הכתובת ההיא ברור שהקצינים הם "כאילין דעיילין ברשות", והאכסניא היא "כאילין דעיילין שלא ברשות." ועיין מש"ש, עמ' 354 ואילך. ועיין בח"ד שפירש את הירושלמי מעין זה, עיי"ש. ובר"מ פ"ד סהי"ב: אבל האורח אינו אוסר לעולם. והוא דילג על הרישא כאן (עיי"ש). ועיין באו"ח סי' שפ"ד ס"ק א'-ב' ומ"ש בעצי אלמוגים שם, קפ"ט ע"א, וסוף סי' ש"ע, פ"ט ע"א ואילך, עיי"ש שהביא את התוספתא והירושלמי ודעת גדולי האחרונים.