תוספתא כפשוטה על עירובין ו:כג

167. צנור המקלח לרשות הרבים אחד מים ואחד יין קולט בין ביד וכו'. כלומר צנור שהוא מקלח מן הגג (שהוא רשות היחיד) מים, או אם נשברו חביותיו של יין בראש גגו והצנור מקלח יין לרשות הרבים, מותר לו לקלוט את המים ואת היין באויר, שהרי אינו מוציא מרשות היחיד, אלא מן האויר, עיין להלן. וכן להלן פ"ח, שו' 13–14: צנור המקלח לרשות הרבים אחד יין ואחד שמן קולט בין ביד בין בכלי ומכניס לתוך ביתו. ועיין לעיל שבת פ"ג, שו' 25, ובבלי שבת קי"ז ב'. ואין הברייתא שלנו עניין לא לרישא של משנתנו פ"י מ"ו ("וכן לגת"), 56 "וכן לגת" פירושו לגת שהיא כרמלית, ואף בה אסור לעמוד ולשתות מרשות היחיד, או מרשות הרבים, כפירוש אביי בבבלי צ"ט סע"ב, או כמו שפירשו רבא ורב ששת בבבלי שם, ור' חייה בירושלמי למשנתנו שהכוונה לעניין מעשר, כלומר, אף בגת לא יעמוד מחוצה לה וישתה, אלא צריך להכניס לתוכה ראשו ורובו. ואין בפירוש זה שום דוחק, שהרי תכופות נשנו דיני שבת ודיני מעשרות ביחד, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 703, שו' 27–28 ואילך. ולא למשנת מעשרות פ"א מ"ז. ובמשנתנו פ"י מ"ו הנ"ל, בסיפא: קולט אדם מן המזחילה למטה 57 כ"ה בכל נוסחאות המשנה בדפוסים ובכי"י שבדקתי, חוץ מכ"י פרמה שכתוב שם על הגליון: למעלה. אבל בגוף כתח"י אף שם: למטה. ועיין מ"ש להלן בפנים. מעשרה טפחים, ומן הצנור ומכל מקום ושותה. 58 כ"ה ברוב הנוסחאות, עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1101 ואילך. ולפי גירסא זו פירושו שאדם קולט למטה מעשרה טפחים בין מן המזחילה בין מן הצנור ומכל מקום שמקלח ממנו. 59 וכן בר"מ פט"ו מה' שבת ה"ג: וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור, או מן הכותל (ובמגיד משנה שם: ומכל מקום בא לרבות את הכותל. וכדבריו מפורש להלן בתוספתא) ושותה, ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל וכו'. והר"מ לא הזכיר את החילוק בין מזחילה לצינור, אלא ההבדל הוא בין אם היה הצינור למעלה מעשרה וסמוך לגג ג' טפחים, ובין אם היה למטה מעשרה טפחים, או מופרש מן הגג יותר מג' טפחים, ועיין בפיה"מ למשנתנו. ובזה הוא ההבדל גם לרש"י בין מזחילה וצינור, שסתם מזחילה היא סמוכה לגג, וסתם צינור מרוחק ממנו. אלא שהר"מ חולק על רש"י בשאר פרטים, עיי"ש. ואין המשנה עצמה מבדילה בין מזחילה, צנור ומקום אחר. ונקטו למטה מעשרה טפחים לרבותא שאפילו מאויר רשות הרבים קולט, ומכל שכן שמותר לקלוט למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור, כפירוש המאירי. ברם רש"י (צ"ט ב') גרס במשנתנו: בין מן הצנור מכל מקום שותה, ופירש שבצינור שותה מכל מקום, אפילו מצרף את פיו לצינור, ולפיכך נקטו למטה מעשרה טפחים ברישא, מפני שלמעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור, גזירה משום צינור שהוא רחב ארבעה טפחים, שאם הוא למעלה מעשרה טפחים הרי הוא רשות היחיד גמורה. ועיי"ש ברש"י בגמרא ד"ה וקולט. ומתוך דברי בעל תוספות רי"ד מהדורא תניינא (ו' ע"ג מן הספר) משמע שפירש שמן הצנור קולט "מכל מקום", אפילו למעלה מעשרה, 60 אלא שהפיסקא שם לקתה בחסרון, ואני משלימו במרובעים, וכצ"ל שם: קולט אדם מן המזחילה למטה מי' טפחים, פירוש דוקא למטה מי' טפחים [אבל למעלה מי' טפחים] לא יקלוט, ואעפ"י שקולט מן האויר, גזירה שמא יקח מתוך המזחילה, דהויא רה"י, כיון שהיא למעלה מי' טפחים. עיין בפסקא (כלומר, בפסקים שלו) שפירשתי בעניין אחר. ודבריו קשים מאד, עיין בבבלי שם ולהלן בתוספתא ומש"ש. מה שאין כן במזחילה. והגאונים (לפי עדות הריטב"א) גרסו במשנתנו: קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה טפהים וכו'. וכן גרס הר"ח, הרי"ף, בעל ס' העתים, עמ' 147 ועוד. וגירסא זו קשה, כפי שהעיר הריטב"א.

268-69. ובלבד שלא יצרף פיו או פי החבית עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וכו'. וכ"ה גם בד"ר, אלא שבד"ח שבשו: אם רשות הגג וכו'. ועיין בר"ח צ"ט ב' מה שפירש בעניין צירוף. ומתוך התוספתא ברור כפירוש שאר כל המפרשים, שמצרף את פיו לרשות הגג. ועיין גם לעיל שבת פ"ג, שו' 26 ובהערה 22 שם.

369. אבל מצרף הוא פיו לצנור למטה מעשרה טפחים. וכ"ה בכל הנוסחאות, וכן מביא רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט ובתוספות שם ד"ה מן בשם התוספתא. ומכאן משמע שאפילו בצנור לא התירו לצרף אלא למטה מעשרה טפחים, שאפילו אם יזדמן שהצינור יהיה רחב ארבעה טפחים, אינה אלא כרמלית, אבל למעלה מעשרה טפחים אסור לצרף אף בצינור גזירה משום צינור רחב ד' שהיא רשות היחיד גמורה למעלה מעשרה. ועיין להלן.

470-71. לא יצרף אדם ידו עם הכותל ועם המזחילה עם רשות הגג למעלה מעשרה טפחים וישתה. וכ"ה ("למעלה מעשרה") אף בד ובכי"ע. ובכי"ל נשמטה בבא זו. ובר"מ פט"ו מה' שבת ה"ג: עומד אדם ברה"ר וקולט מן האויר מן המים המקלחין מן הצנור או מן הכותל ושותה. ובלבד שלא יגע בצנור או בכותל ויקלוט מעל גבן. ואם נגע, אם היה מקום שנגע בו למעלה מעשרה בפחות משלשה סמוך לגג, הרי זה אסור. וכבר הראינו לעיל (הערה 59) שצנור שהוא פחות משלשה לגג אינה אלא מזחילה בלשון הר"מ. ולפ"ז ברור שהר"מ ניסח כאן על פי התוספתא, ואף הוא גרס כלפנינו. ברם בתוספות צ"ט ב' ד"ה מן הנ"ל: ובתוספתא לא שרי אלא הצינור למטה, אבל צינור למעלה מעשרה, או מזחילה אפילו למטה, אסור. ובתס"ר כתבתי שמדברי התוספות משמע שגרסו כאן, למטה מעשרה וכו'. אבל אינו מסתבר להניח שהיתה לפניהם גירסא משונה מן שלש הנוסחאות שלפנינו, ולא עוד אלא שהבבא שלהלן אינה מובנת לכל הנוסחאות. ולפיכך קרוב לוודאי בעיני שצדק בעל מרכבת המשנה בהנחתו שהתוספתא חילקה בין צירוף פיו וכלי לצירוף ידו. והיינו כשאדם מצרף את פיו, או כלי, לצינור, או למזחילה, ומקבל משם את המים, יש כאן כעין הוצאה ממש, ולפיכך אם המזחילה למעלה מעשרה טפחים בוודאי אסור, שהרי היא סמוכה לגג, ודינה כרשות היחיד, והוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובזה גזרו אף בצינור שהוא למעלה מעשרה, אעפ"י שאינו רחב ד' ורחוק מן הגג, גזירה אטו צינור שהוא רחב ד', שהוא רשות היחיד גמורה, וכשיטת רש"י המסתייע מתוספתא זו. אבל כשהוא מצרף את ידו למקום הקילוח, והמים עוברים דרך היד, ומשם לפה, או לחבית, ואין המים נחים ביד כלל, בזה לא גזרו בצינור אפילו הוא למעלה מעשרה, אם אינו רחב ד' טפחים. אבל אסרו במזחילה ובכותל 61 ובזה נראה לבאר את הירושלמי פ"י ה"ו, כ"ו ע"ב: ר' יהודה אומר דר' מאיר היא, דאמר אתה רואה את הכותל כגמום. והכוונה שאם לקח מים מן החור שבכותל שהוא מפולש מקיר הגג, דינו כאילו לקחן מגב הכותל (עיין בשנות אליהו כלאים פ"ו מ"ב. ועיין בבלי שבת ז' ב', ובפירוש ר' יהונתן למשנתנו). והדברים עונים על הברייתא שלנו ("לא יצרף אדם ידו עם הכותל"), אעפ"י שהירושלמי לא העתיק אותה, כמו שהוא מצוי בירושלמי. ודחה הירושלמי: דברי הכל במשתפע עשרה טפחים מתוך שלש, כלומר לא בלוקח מחור הכותל עסיקינן, אלא בשלקח מתוך המים הזבים על הכותל עצמו, והוא משתפע עשרה טפחים מתוך שלש אמות, ודינו בכגון דא כשטח שוה לרבנן בשיטת הירושלמי (עיין ירוש' פ"א ה"א, י"ח ע"ג, ומ"ש לעיל פ"ד שו' 70 ד"ה וכן מפורש). וע"ז שאל הירושלמי: ר' יוסי בעי אם במשתפע עשרה טפחים מתוך שלש כגג הן, ופשיטא שאסור לצרף את ידו לגג למעלה מעשרה. ושוב שאלו: מה נן (צ"ל: אן=אין) תמן שאינו צריך ניחא את אמר עד שינוח (כלומר, בגט שאין צריך ניחה, מ"מ אינה מגורשת אם אין סוף הגט לנוח, כגון שקדמה דליקה לגט, עיין בבלי גיטין ע"ט א') כאן (כלומר, בשבת) שצריך ניחא (כלומר שאינו חייב אלא עם נח למעלה מעשרה) לא כל שכן (ולמה אסרו לצרף את ידו למזחילה, והרי המים זזים כל הזמן, ולא נחו כלל למעלה. אבל הירושלמי לא שאל כלום על כותל, משום כשהוא מצרף את ידו לכותל המשופע הוא מעכב את מרוצת המים למעלה מעשרה, והמים נחים על הכותל לרגע). ותרצו: מכל מקום לא נח (כלומר, אתמה, והיינו כשצרף את ירו למזחילה, הרי עכב את המים משהו, וכאילו נחו, עיין בבלי שבת ק' סע"א), ודחו: מכיון שאין בו רחב ארבעה אפילו נח, כאילו לא נח. ולא חשו לתרץ קושיא זו, משום שאינה אלא גזירה דרבנן. שהם למעלה מעשרה שדינם כגג, והם רשות היחיד גמורה. ולפי זה דייקו בתוספות שלא התירה התוספתא (לעיל, שו' 69) צירוף הפה אלא בצינור למטה מעשרה טפחים, ומכאן שבמזחילה אסרו צירוף הפה אפילו למטה מעשרה, 62 אמנם יש לציין שבד הגירסא היא: אם רשות הגג למעלה מעשרה וכו'. ולפי גירסא זו הרי יש כאן תנאי שאימתי אסור לצרף דווקא אם רשות הגג היא למעלה מעשרה, אפילו אם המזחילה יורדת למטה מעשרה טפחים, משום שדין המזחילה כדין הגג עצמו (וכן חורי הכותל המפולשים לגג), עיין במאירי למשנתנו ומ"ש לעיל שבת פ"י הערה 19. אבל קרוב לוודאי שגירסת ד היא טעות הדפוס. ולא עוד אלא שפירוש בעל מרכבת המשנה מוכח גם מן הסיפא כאן, עיין מש"ש. ולא התירו בה למטה מעשרה אלא צירוף היד בלבד. ורק ע"פ פירוש זה גרידא מתפרשת הבבא שלהלן. והר"מ לא חילק בין צרוף הפה וצרוף היד, ועיין גם בברייתות שבבבלי צ"ט ב'.

571-72. אבל מצרף הוא ידו לצנור למעלה מעשרה טפחים ושותה. וכ"ה בד ובכי"ל. אבל בכי"ע: למטה מעשרה טפחים וכו'. והיא נוסחא "מתוקנת" כרגיל בכ"י זה. ואף לפי תיקון זה קשה למה חוזר שוב על הבבא שברישא. ולפיכך ברור שהנכון כלפנינו, ולא אסרו לצרף אפילו את היד אלא במזחילה ובכותל שהן כרשות היחיד (עיין מ"ש לעיל), אבל בצנור שהוא מובדל מן הגג, ואף אין בו רוחב ארבעה התירו לצרף את היד (אבל לא את הפה). ועיין בהגהות הב"ח על הרי"ף פ"י, ד' ראם, ל"ג סע"א, שפירש את התוספתא בדוחק רב.

672-73. יש בפי צנור ארבעה על ארבעה טפחים אסור, שאין מטלטלי' מרשות לרשות. כלומר, בכגון דא אסור מכל מקום, ולצרף אפילו את היד, אפילו הוא למטה מעשרה טפחים. ובר"מ פט"ו סה"ג הנ"ל: וכן אם היה בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה, בין שהיה למעלה מעשרה, וקלט ממנו מים הרי זה אסור. ולמה אינו חייב, מפני שלא נחו המים, אלא הרי הן נזחלין והולכין. ובהכרח ש"קלט ממנו מים" פירושו שצרף את היד וקלט מן הצינור (שהרי הר"מ לא נקט כאן כמו בתחילת דבריו: וקלט מן האויר מן המים), שאם לא כן אין לשאול: ולמה אינו חייב. 63 וברור שהמפרשים שפרשו שברחב ד' אסור לקלוט (והיא גם שיטת בעל תוספות רי"ד, עיין מ"ש לעיל הע' 60) אין האיסור אלא מדרבנן, אבל הר"מ הרי שאל: ולמה אינו חייב? ובהכרח שצרף, ולא קלט מן האויר. (מרכבת המשנה הנ"ל). ועיין רש"י צ"ט ב' ד"ה וקולט. אבל מתוך הלשון של התוספתא עצמה אין הוכחה שאסור לצרף את היד אפילו לכרמלית, מפני שאפשר שהדברים דבוקים לרישא לצינור שהוא למעלה מעשרה, ואם הוא רחב ד', הרי יש כאן רשות היחיד גמורה. ואפשר שהכוונה לצרוף פה לצינור כזה אפילו הוא למטה מעשרה, כפירש"י. ובבבלי צ"ט ב': תנא אם יש בצינור ד' על ד' אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות. ובפירוש רבינו יהונתן למשנתנו: מפני שהוא מוציא מרשות לרשות. ואית דגרסי מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות, אבל אינו מוציא ממש, לפי שלא נחו המים על גבי הצינור, אלא שהן מתגלגלין ובאין. ועיין באו"ז ה' עירובין סוף סי' ר"ד, ח"ב, נ"ב ע"ב, ובדק"ס, עמ' 387, הערה ש'. ועיין מ"ש להלן פ"ז, שו' 11, ד"ה שאין מטלטלין. ועיין בגאון יעקב צ"ט ב' ד"ה נמצאת שסיכם את שיטות הראשונים, ונדחק לפרש את התוספתא לפי שיטותיהם. ועיין גם מ"ש במרא דמתניתא שלו.