תוספתא כפשוטה על עירובין ז:יג

148. אחד חלון שבין שני בתים וכו'. רש"י צ"ה א' ד"ה יתר, תוספ' שבת ו' א' ד"ה יתר, 12 ושם: הכי מיתניא בתוספתא פרק ז' דעירובין, כחילוק הפרקים שלפנינו. רשב"א שם ו' סע"א. ועיין תוספות עירובין ו' א' ד"ה יתר. ובירושלמי רפ"ז, כ"ד ע"א: בעון קומי ר' אבא היך מה דאת אמר בחלון שבין שתי חצירות, ודכוותה בחלון שבין שני בתים? אמר לון אין, ודכוותה בחלון שבין שני גנים (צ"ל: גגות, כגירסת הרוקח)? אמר לון אין. ועיין במה"פ שם ד"ה ודכוותה וברוקח סי' קמ"ה, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 326. ובבבלי ע"ו ב': אמר רב נחמן לא שנו אלא חלון שבין ב' חצירות, אבל חלון שבין ב' בתים, אפילו למעלה מעשרה נמי, אם רצו לערב מערבין אחד, מאי טעמא, ביתא כמאן דמלי דמי. 13 פירש"י ד"ה לול: והוה כמאן דלא גבוה עשרה. ובשבת ו' א': דבר סתום מכל צד, הוי כמלא חפצים עד גגו. ורבינו יהונתן, הרשב"א בעבודת הקודש והמאירי פירשו מפני שבבית מצויים כלים גבוהים שיוכל לעלות עליהם. ועיין מ"ש בגאון יעקב ע"ו ב' ד"ה ביתא. ועיין מ"ש להלן בפנים. איתיביה רבא לרב נחמן אחד לי חלון שבין ב' חצירות, ואחד לי חלון שבין ב' בתים וכו', תרגומא אחצירות, והא אחד לי קתני ? תרגומא אד' על ד'. ולפי מסקנא זו אין מדברים בבבא זו על גובה עשרה טפחים, אלא על רוחב ארבעה גרידא, ובכולם לא איכפת לנו אם החלון גבוהה יותר מעשרה. אבל בעבודת הקודש להרשב"א ריש שער ד', כ' ע"ב כתב: ואחד חלון שבין שתי חצרות, ואחד חלון שבין שתי עליות, ואחד חלון שבין שני חדרים, כלן צריכין שיהו ארבעה על ארבעה בתוך עשרה , חלון שבין שני בתים צריך שיהא ארבעה על ארבעה, ואין מדקדקין בו שיהא תוך עשרה וכו', לפי שהבתים משתמשים בהן בכלים גדולין, ורואין אותן כמלאים כלים. וקשה מאד להבין לפי סברא זו את ההבדל בין בתים ובין עליות וחדרים. ושמא כיוון רבינו שבבית שלם לא יתכן שלא יהיו שם כלים גבוהים, אבל בעליה ובחדר בודד לא אמרינן כן. ועיין דק"ס, עמ' 303, הערה י', וצ"ע.

249. ואחד חלון שבין שתי עליות. בכי"ע וברשב"א שבת הנ"ל ליתא (אבל שם ליתא גם ואחד חלון שבין שתי גגות, ואפשר שרבינו קיצר). אבל ישנו בד, בכי"ל ובבבלי הנ"ל.

349-50. ואחד חלון שבין שתי גגות. ואפילו לר"מ במשנתנו רפ"ט, כשגג אחד גבוה מחבירו עשרה טפחים אסור לטלטל מגג לגג, ומותר לערב דרך חלון רחב ארבעה.

450. ואחד חלון שבין שני דיורין. בבבלי הנ"ל: שבין שני חדרין. אבל בד' שלוניקי שם כלפנינו, וכן כנראה היתה הגירסא לפני הר"ח. והיא היא.

550-51. וגשרים ונפשות ורשות הרבים המקורה מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וכו'. בבא זו אינה עניין לשלפניה, והיא נסמכה למשנתנו ספ"ט: הבונה עליה על גבי שני בתים, וכן גשרים המפולשין, מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה, וחכמים אוסרין. והברייתא שלפנינו הובאה ברש"י, בתוספות וברשב"א הנ"ל, אלא שברש"י ובתוספות קצרו והשמיטו "וחכמים אוסרין". וברוקח סוף סי' צ"ד: בתוספתא רשות הרבים מקורה אסרו חכמים לטלטל תחתיה. ובגליוני הש"ס להגר"י ענגיל כ"ה א' הביא את הרוקח והוסיף: וצע"ק דבכל הסוגיות דפי תקרה כו' לא מייתי הש"ס כלל לתוספתא הנ"ל, דמוכחא דלא אמרי' פי תקרה יורד וסותם וכו'. ודבריו צ"ע, שהרי רשות הרבים מקורה שכאן מקביל לעלייה על גבי שני בתים (פירש"י: בשני צדי רשות הרבים) שבמשנתנו. וחכמים אוסרים, מפני שהם סוברים שאין אנו אומרים פי תקרה יורד וסותם, עיין בירושלמי ספ"ט, פ"א ה"א, י"ח ע"ב, פ"ב ה"ד, כ' ע"ב, שבת פט"ז ה"ב, ט"ו סע"ג (ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 353), ובבלי בסוגיין צ"ה א'. וכנראה שהרב פירש שרשות הרבים מקורה פירושה שאין לה כתלים כלל, והקירוי הוא על ארבעה עמודים, דומיא דמרתפות שהזכיר ברוקח, שאין להם כתלים, ואף בזה מתיר ר' יהודה. ועיין היטב בירושלמי ספ"ט, כ"ה ע"ד.

651-52. יתר על כן אמ' ר' יהודה וכו'. כלומר, ולא זו בלבד שמטלטלין ברשות הרבים מקורה, אלא אפילו באינה מקורה. עיין בבלי שבת ו' א', קי"ז א', עירובין ו' א', י"ב ב', כ"ב א', נ"ט ב', צ"ה א', ובפירש"י שם.

752. שתי חצרות זו כנגד זו ברשות הרבים נותנין לחי מיכן וכו'. בבבלי הנ"ל: שני בתים משני צידי רשות הרבים וכו'. ובתוספות ו' רע"ב: שני בתים, פי' שתי חצירות וכו', ובתוספתא גרסי' בהדיא ב' חצירות. ובירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד, פ"ב ה"ד, כ' ע"ב, פ"ה ה"ה, כ"ב ע"ד: תני ר' חייה כיצד מתירין רשות הרבים ר' יודה אומר לחי מיכן ולחי מיכן, וקורה מיכן וקורה מיכן וכו'. ועיין בירושלמי פ"ב הנ"ל וספ"ט ובבלי ו' ב' ובתוספות שם ד"ה וכי ומ"ש בגאון יעקב שם. ועיין לעיל פ"ה ה"ד, שו' 12, ובבבלי נ"ט ב' העמידוה כר' יהודה, עיין מ"ש לעיל פ"ה הנ"ל ד"ה נותן.

853. ומערבין ונושאין ונותנין באמצע. בירושלמי ובבבלי הנ"ל ליתא, אבל ישנו לעיל פ"ה הנ"ל, וכבר הבאתי שם בשם הרמב"ן שהפירוש הוא שמערבין פירושו משתתפין במבוי.

953-54. וחכמים אומ' אין מערבין רשות הרבים בכך. וכ"ה בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: וחכמים אומרי' לחי וקורה מיכן ועושה צורת פתח מיכן. ועיי"ש בהמשך הירושלמי פ"א הנ"ל, ובבבלי ו' ב' ומ"ש לעיל, שו' 52, ד"ה ובירושלמי.

1054. מודין חכמים לר' יהודה במעשה גינסר וכו'. בבא זו לא הובאה בירושלמי ובבבלי ובראשונים.

1154-55. שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רשות הרבים וכו'. כנראה, שבין הבתים (או לפני הבתים) היו שם קרפיפים רחבים, וכשהיו פותחים את דלת הקרפיף היה נסתם כל רוחב רשות הרבים. ומסתבר שביום היה הקרפיף פתוח, והיו סוגרים אותו בלילה ופותחים אותו ביום, עיין להלן.

1256. שמערבין ונושאין ונותנין באמצע. כלומר, משתתפין במבואות מערב שבת, והרי כשקידש היום היו עדיין הקרפיפות פתוחים, ואין כאן רשות הרבים, עיין מ"ש לעיל, שו' 53, ד"ה ומערבין. ועיין מ"ש לעיל בסמוך. ומכאן מוכח שמותר לכתחילה לפתוח את הדלתות (עיין מ"ש להלן), ומ"ש להלן שכל מחיצה וכו', אינה אלא פיסקא מלעיל שבת פ"י הט"ו. ועיין בשו"ת אבני נזר או"ח ח"א סי' רע"ז, ולעיל שם סי' רע"ב ס"ק י"א.

1356-57. שכל מחיצה שנעשת בשבת בין אנוסין וכו'. מכאן מוכח שאפילו חזרו ופתחו את דלתות הקרפיף ביום הותר הטלטול. ואעפ"י שאמרו בבבלי שבת ק"א ב' שאם עשו את המחיצה במזיד אסורים לטלטל, שאני הכא שיש כאן היתר גמור, שהרי לא אסרו על בן אדם לפתח את דלתות חצירו, אעפ"י שע"י כך הוא עושה רשות היחיד, עיין מ"ש לעיל שבת פ"א ה"ו, שו' 15, ד"ה וכל זמן, ובהערה 21 שם. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"י הט"ו, שו' 45, ד"ה מחצלות ואילך, ובמעשה שלפנינו כולם יודו שאינו שייך כאן שבת שהותרה הותרה, שהרי יש כאן רשות הרבים דאורייתא. ועיין מ"ש בשבת שם, שו' 46, ד"ה בין, ושו' 47, ד"ה שכל.

1457-58. החזירו פתחים למקומן חזרו לאיסורן. ואעפ"י שלשיטת כמה מן הראשונים אין צורך בנעילת דלתות ממש, אלא כיוון שראויות להנעל שפיר דמי, כפי שמוכח מפשטות הסוגיא בעירובין ו' ב' ומן המקבילה בירושלמי פ"א ה"א, י"ח ע"ד (עיין במאירי ובגאון יעקב ו' ב'), שאני כאן שהדלתות נעשו לסתימת הקרפף ולא לסתימת רשות הרבים, וכשמחזיר אותן למקומן אין ברשות הרבים אפילו היכר דלת, ופשיטא שכ"ע יודו בזה שהיא נעשית רשות הרבים. (גאון יעקב ו' א').

1558. חצר שגגותיה מבוצרין כל אחד ואחד רשות לעצמו. גג מבוצר פירושו שהוא מוקף מכל רוחותיו באויר חצר, כלומר, שהוא כולו בתוך אויר מחיצות החצר, ועיין הלשון במשנת נגעים פ"א מ"ה. וכן פירושו בירושלמי מעשרות פ"ג ה"ג (ד"ו רה"ז), נ' ע"ד, ופסחים פ"ז הי"ב, ל"ה ע"ב. 14 המפרשים שם פירשוהו ע"פ הבבלי (פסחים פ"ו א'), ואי אפשר להכניס את פירוש הבבלי לתוך לשון הירושלמי. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 494 ואילך. ודבריי שם צריכים תיקון במקצת. וכן פירושו אף בירושלמי שבועות רפ"ח, ל"ח ע"ב. 15 במכילתא דרשב"י משפטים כ"ב, ו', עמ' 200: וגנב מבית האיש ולא מראש גגו, מגיד שאם לא שימר כדרך השומרים חייב. ועליה אמר ר' אלעזר (בירושלמי שבועות שם) שמדברים בגג שאינו מבוצר, אבל בגג מבוצר, כלומר, שהוא באויר מחיצות החצר, כבית הוא, שכן היה דרכם להחזיק את הכלים שלהם בחצרות הסגורות. ועיין בתוספתא ב"מ פ"ח הי"ד ובירושלמי שם פ"ג סהי"א, ט' ע"ב. וגג שאינו מבוצר הוא גג של בית שחזיתו היא לרשות הרבים, ואפשר לעלות על הגג מרשות הרבים. ולפנינו הכוונה לגגות של בתים העומדים בפנים החצר והם מוקפים אויר מכל רוח, ואי אפשר לטלטל מגג לגג אלא דרך החצר, הרי בזה אף ר' מאיר מודה שכל גג הוא רשות לעצמו. ובמשנתנו רפ"ט: כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה (כלומר, מחבירו) עשרה, או נמוך עשרה, דברי ר' מאיר. ופירשו בבבלי פ"ט א' שמחמת חשש כתוף בתל גבוה עשרה בר"ה גזר ר' מאיר בגג גבוה מחבירו עשרה. אבל בירושלמי לא נתנו כלל טעם לתנאי שהתנה ר' מאיר בגג. וכנראה שהם פירשו שלא אמר ר' מאיר שכל הגגות הן רשות אחת אלא כשהם רצופים אחד לשני, אבל לא כשהרשויות חלוקות מלמעלה. ועיין ברש"י פ"ט א' ד"ה מאי לאו. וגג מבוצר שהוא מוקף אויר מכל צד, דינו כגג שהוא גבוה מחבירו עשרה. ועיין רש"י פ"ט סע"א ד"ה במחיצות הניכרות (לעניין אחר). ועיין מ"ש להלן. ועיין להלן רפ"ח ומש"ש.