תוספתא כפשוטה על עירובין ז:יד

159. כל גגות העיר רשות אחת וכו'. בבלי צ"א א'. וכאן מדברים בגגות שאינם מבוצרים אלא רצופים אחד לשני (עיין מ"ש לעיל בסמוך), ואסור לטלטל מהן לחצר ומחצר להן, אבל מותר לטלטל מגג לגג את הכלים ששבתו בתוך הגג. עיין בירושלמי רפ"ט, וכפירושו הנכון של בעל נועם ירושלמי שם.

260. וכולן ששבתו בחצר מותרין ליטלטל בחצר וכו'. כלומר, באותה חצר עצמה, עיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 65, ד"ה כלים, ומ"ש להלן, שו' 66–67, ד"ה לא אם. ועיין בבלי פ"ט א', ולבבלי שיטה אחרת בזה.

360-61. ושבגגות מותרין ליטלטל בגגות. בבבלי הנ"ל מוסיף: ובלבד שלא יהא גג גבוה י', או נמוך י'. וכ"ה במשנתנו רפ"ט, עיין מ"ש לעיל, שו' 58, ד"ה חצר.

461. כל אחד רשות לעצמו. בבבלי הנ"ל מסיים: ואין מטלטלין בו אלא בארבע. ומביא מכאן ראייה לרב שאמר (פ"ט א') שאין מטלטלין אפילו באותו גג אלא בד' אמות, מפני שאין המחיצות ניכרות, ואין אומרים בכגון דא גוד אסיק מחיצתא. אבל עיין בירושלמי הנ"ל ובנועם ירושלמי שם.

561-62. אמ' להם ר' מאיר אי אתם מודים וכו'. ירושלמי פ"ט ה"א, כ"ה ע"ג.

663-64. וכולן ששבתו בחצר מותרין ליטלטל בחצר, מה נשתנה גג מחצר. כלומר, הרי אתם מודים שמותר לטלטל כלים ששבתו בחצר שלא עירבה, ואעפ"י שיש בה רשות לכמה דיורין, ולמה אתם אוסרים לטלטל מגג לגג.

764-65. בחצר שאין תחתיה דיורין, תאמר בגגות 16 עיין בשנו"ס, ופשיטא שאין לקבוע בדיוק את ההשמטה בכי"י, ואפשר שנשמט בשו' 64–65 "תחתיה דיורין, תאמר בגגות שיש". שיש תחתיהן דיורין וכו'. כלומר, והדיורין מחלקין את הרשויות. ובירושלמי הנ"ל: בחצר שאין לה דיורין למטה וכו'. והיא היא.

865-66. אף חצר פעמים שיש תחתיה דיורין. כלומר שיש דיורין במערות, ואתם מודים שמותר לטלטל בכל החצר אעפ"י שלא עירבה, ואין הדיורין שלמטה אוסרין עליהם. ובירושלמי הנ"ל: הרי שהיתה החצר למעלה מן הגג מהו? כלומר אם הבית היה בנוי במורד, וגג החצר שוה לגג הבית, אף אתם מודים שמותר לטלטל מאחד לשני, והכל נחשב כחצר אחת שלא עירבה שמותר לטלטל בה כלים ששבתו בתוכה. 17 ועיין מ"ש לעיל פ"ה, שו' 67, ד"ה שכל זמן וד"ה ברם בעניין עירבו הבתים עם החצר.

966-67. אם אמרת בחצר שאין כל אחד ואחד מכיר את שלו וכו'. מכאן מוכח שאף החכמים לא התירו לטלטל אלא באותה חצר עצמה, אבל לא מחצר לחצר, שאם לא כן אין כאן תשובה לדברי ר' מאיר. ועיין מ"ש לעיל פ"ה הכ"ד, שו' 65, ד"ה כלים. ובירושלמי הנ"ל: שאין כל אחד מכיר את מקומו. ובבבלי לא הובא הויכוח כלל, מפני שלשיטת הבבלי מתירים החכמים לטלטל מחצר לחצר, ולא אסרו אלא מגג לגג. שדינו כמו מבית לבית. 18 עיין בבלי פ"ט ב', צ"א א' ורש"י שם. וכבר הראינו לעיל פ"ח, שו' 65, שבירושלמי מוכח שלחכמים אסור לטלטל מחצר לגג, והוא הדין מחצר לחצר, כפי שמוכח בתוספתא כאן. ולר' מאיר מותר לטלטל אף מחצר לחצר אם יש ביניהן פתח שיכולות לערב אחת, עיין מ"ש להלן פ"ח, שו' 1–2. ואם אינן יכולות לערב אחת דינן כגגות מבוצרין שאין מטלטלין מאחד לשני, עיין לעיל, שו' 58, ומש"ש. ועיין בלשון הטור או"ח ריש סי' שע"ב ובנו"כ שם, ומ"ש בס' עצי אלמוגים, ק"ז ע"א, וברור שאינו עניין לכאן, ופסק כשיטת הבבלי.

1067-68. הרי שהיתה חלוקה, או שהיתה עשויה פסיפס וכו'. בירושלמי הנ"ל: הרי שהיתה החצר חלוקה בפסיסיות 19 צ"ל: בפסיפס, כמו שמעתיק בשם הירושלמי בתוספות רי"ד מהדורא תליתאה פ"ט א'. מהו. והיא היא, והכוונה בתוספתא היא שאם היתה החצר חלוקה בנסרים (שהפרוץ מרובה על העומד, או נמוכים מעשרה), או שהיתה עשויה פסיפס, כלומר, רצופה באבנים צבועות קטנות, וכל אחד היה מכיר את חלקו על פי הצבע, ומכל מקום כולה נחשבת חצר אחת, 20 בנדרים רפ"ה: השותפין שנדרו הנייה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו. ובירושלמי שם, ל"ט ע"א: אם היתה חלוקה פסיפס אף רבנין מודיי, כלומר, שכל אחד מהם נכנס לתוך שלו, ועיין בפ"מ שם. ומכאן שאין הפסיפס אלא סימן בעלמא לייחד את השימוש לכל אחד, אבל עצם השותפות לא נתבטלה. ועיין בלשון המשנה במדות פ"א מ"ו, פ"ב מ"ו ופ"ד מ"ה.

1168-69. אמ' ר' שמעון בן לעזר עד כאן היתה תשובה. וכן בירושלמי סתם (ולא נזכר שם ר' שמעון בן אלעזר), וכס"ז במשנתנו סוף מכשירין: עד כאן היתה תשובה. אמר ר' שמעון מכאן ואילך היינו משיבין לפניו וכו'. ובירושלמי הנ"ל מוסיף: אמר ר' יוסי בי ר' בון מיכן והילך היו משיבין לפניו וכו', לא אם אמרת בחצר שאין 21 כ"ה בכי"ל ובתוספ' רי"ד הנ"ל (לעיל הע' 19). וכן הגיה בנוע"י מדעתו. והמגיה בד"ו, מחק בטעות את המלה "שאין", ותלה בין השורות שי"ן, כלומר, קרי: שמחיצותיה. מחיצותיה עולות עמה, תאמר בגג שמחיצותיו 22 כ"ה בכי"ל ובתוספ' רי"ד הנ"ל. והמגיה הנ"ל קלקל. עולות עמו. 23 כלומר, זו היא תשובה למה שהשיב ר' מאיר לעיל שהרי אף בחצר פעמים שיש תחתיה דיורין. וע"ז השיב מי שהשיב, שבכגון דא אין המחיצות עולות למעלה והכל חצר אחת, אבל בגג אנו אומרים גוד אסיק מחיצאתא, או "רואין את המחיצות כאילו הן עולות" בלשון הירושלמי (עיין ירושלמי שבת פי"א ה"ה, י"ג ע"ב, ומ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 172). ונראה שלעניין זה מכוונים דברי ר' שמעון בן אלעזר שלפנינו: עד כאן היתה תשובה, משום שאמרו להלן סנהדרין פ"ז ה"ו: גמר דבריו אין רשאי להשיב. אבל להלן שם: נסתלק העיקר, נעשה טפילה עיקר, כלומר, שמותר לאחרים לסייע למשיב שנסתלק, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158. ומכאן ואילך היו משיבים אחרים. וכן הפירוש גם במשנת מכשירין שהבאנו בפנים, שהיו שם שלש תשובות, ואמרו בתוספתא סנהדרין הנ"ל: לא ישיב את חבירו יותר משלש תשובות, ולפיכך לא נתווכחו יותר באותה שעה, אבל אח"כ השיבו תשובה אחרת. והוה מימר לון אוף אנא אית לי עמוק כגובה. כלומר, כשם שבגובה אתם אומרים מחיצות עולות אף בעומק (כשיש דיורין למטה) אנא סבור מחיצות עולות. ור"מ סובר שאף בחצירות מטלטלין מחצר לחצר, אם הם יכולים לערב כאחת, ואין הרשויות מובדלות, עיין לעיל סהי"ג, שו' 58, ולהלן רפ"ח.

1269-70. ר' שמעון או' הגג והמרפסת החצר והאכסדרה וכו'. עיין במשנתנו פ"ט מ"א, בבלי צ"א ב' ולעיל פ"ה, שו' 65, ומש"ש. ומכאן ואילך מתחיל קטע מן הגניזה בכ"י קנטבריא (=קג"נ) ושם: סל' פר' ז' (כחילוק הפרקים לפנינו).