תוספתא כפשוטה על עירובין ח:טז

154-55. המוצא ספר בשדה יושב ומשמרו ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו ובסכנה מניחו והולך לו. בר"מ פי"ט מה' שבת הכ"ה: המוצא ספר תורה יושב ומשמרו וכו'. ובמ"מ ובמ"ע שם: תוספתא פ"ח. ועיין בשלטה"ג רפ"י. ובמשנתנו פ"י מ"א: מצאן צבתים או כריכות 38 ופירשו בבבלי צ"ז א' שלא יספיק להביא את כולם לפני שקיעת החמה. מחשיך עליהן ומביאן. ובסכנה מכסן והולך לו. ופירשו בבבלי בסכנה, בסכנת גוים (ופירש ר"ח ורש"י, בל"א, צ"ז ב', בסכנת השמד), שמסתכן אם יחשדו בו הגוים שמניח תפילין, ובבא זו עונה על כל המשנה, בין אם מצא זוג אחד, בין מצא כריכות וצבתים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף ובמאירי ששאב ממנו. והנה בתוספתא כאן לא נזכר שבסכנה מכסן, 39 פירש"י: מכסן בטליתו. ורבינו יהונתן פירש: מכסן בקש, או בתבן. אבל הדין דין אמת, ובוודאי אם נזדמן לו שם קש, או תבן, מכסן, והתוספתא סמכה על משנתנו.

255-56. אם היו גשמים יורדין הרי זה מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו. לפי פשוטה הדברים דבוקים לבבא שלפניה, כלומר, שאף בשעת הסכנה שהוא מניח את הספר בשדה, אם היו גשמים יורדים, הרי זה מתעטף בעור בביתו וחוזר לשדה ומכסה את הספר בעור. ובירושלמי פ"י ה"א, כ"ו ע"א: ובסכנה מכסן והולך לו (כלומר, פיסקא ממשנתנו הנ"ל), אם היה עונת גשמים הרי זה מעטף בעור ומכסן . ולפי פשוטו הירושלמי מפרש את משנתנו, ואומר שאפילו לא היו גשמים יורדים, אלא שהיתה עונת גשמים, מכיוון שבשעת הסכנה אינו יושב ומשמרן, יש לחשוש שמא ירדו גשמים בנתים, וירטבו התפילין, הרי מתעטף בביתו בעור וחוזר לשדה ומכסן. וכן פירש בק"ע. וכן מוכח מתוך ההגהות המיוחסות להגר"א בתוספתא, שרבינו פירש את הברייתא כן. אבל בר"מ הנ"ל: ואם היו גשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו. וכ"ה בשו"ע או"ח סי' ש"א ס"ג מ"ג. ולפ"ז ברור שהר"מ פירש שהדברים הולכים על הרישא, 40 עיין היטב בלשון ר"י קארו בשו"ע או"ח שהזכרנו בפנים. על מצא ספר בשדה בשעה שהגשמים יורדים, שאינו מניחו, אלא מתעטף בעור (בקלף) הספר (עיין לעיל שבת פי"ג ה"ה), וחוזר ומתעטף בטליתו מעל לעור הספר, והיא מכסה אותו, ונכנס בו (כלומר, בספר) לביתו. ומכח דברי הר"מ פירש בפ"מ ובמה"פ גם את הירושלמי כן, והניח שיש לפנינו קטע של התוספתא כאן, אבל מלשון הירושלמי לא משמע כפירושו. ולא עוד שאם הכוונה לרישא דווקא, שאין כאן סכנה להביא את הספר, והוא יושב ומשמרו, מה לי עונת החמה מה לי עונת גשמים, ישב במקומו, ואם ירדו גשמים יתעטף בעור הספר ויכסהו בבגדו וילך לו. אבל אם הפירוש הוא שהולך לביתו להתעטף בעור, הרי בשעת הסכנה מוכרח ללכת ממקום הספר, וכשהולך לביתו מתעטף בעור וחוזר מיד ומכסה את הספר, משום שבעונת גשמים יש לחשוש שמא ירדו גשמים ויתקלקל הספר עד שלא יגיע לשדה, ולפיכך חוזר מיד, אפילו אם עדיין לא ירדו גשמים. ובירושלמי מסיים שם: ר' אחא בשם ר' בא הדא דתימר ברך, אבל בקשה כמשאוי הוא. 41 כלומר, אינו מתעטף אלא אם מתעטף הוא בעוד רך, אבל אם אין בידו אלא עור קשה אסור להתעטף בו, עיין בבלי שבת קמ"ו ב' ומ"ש לעיל שבת ספ"ה. בשהיה המקום מנדרן, אבל לא היה המקום מנדרן לא בדא. ולכאורה צ"ל להפך: בשלא היה המקום מנדרן, כלומר שהיו התפילין מונחים במקום האישבורן, ויש לחשוש שיתקבצו שם המים ויתקלקלו, אם לא יכסה אותן בעור, אבל אם מונחים במקום מדרן, הרי לא יתקבצו שם מים, 42 עיין בבלי פסחים מ"ב א' ובלשון הר"מ פ"ג מה' תלמוד תורה ה"ט. ומחמת מי הגשמים שיורדים עליהם אין לחשוש, שהרי כיסה אותם בטליתו, או בתבן, כמשנתנו. אבל עיין מ"ש להלן פסחים, עמ' 520. ובכי"ל כאן גורס: מתעטף בעור היחיד חוזר ומכסה. ומלה זו ("היחיד") אינה גם בד, כי"ע וקג"נ. וברוקח סי' ק': יוצאין בשני סרבלים, או בשני עורות אם צריך להם. אבל אם אינו צריך כי אם לאחד אסור, דלא שרינן כל מה שיכול ללבוש כי אם גבי דליקה וכו'.