תוספתא כפשוטה על עירובין ח:כג

168-69. הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין התלוין בסערה מקרא מועט וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ ובמשנת חגיגה ספ"א. אבל בכי"ע ובכי"ל: מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין וכו'. וכ"ה שם גם להלן חגיגה ספ"א, עיין מש"ש, שו' 56–57, ד"ה הלכות שבת. ובדרשות ר' יהושע ן' שועיב, דרוש לר"ה, פ"ט סע"ד: וגם לא האריך במצותיו ובתקיעותיו, וגם זה הענין כבר כתבו אותו רבותינו ז"ל בתוספתא דעירובין שאומרין שם כי במצות שהן עיקר האלדות, כגון שופר לולב ציצית, מקרא מועט והלכות רבות, אבל במועדות שטעמן נגלה ומורין על החדוש ועל הנסים מקרא מרובה, שהעניין ההוא מפורסם בכל האומות. ולפנינו אין זכר מזה בתוספתא. ברם הדברים מתבארים ע"י הפיסקא שבמקור חיים לר"ש צרצה פרש' אמור, פ' ע"ב, שכתב: ומה שלא כתב עניין המצוה (תקיעת שופר) זו אינו תמה שגם במצות סכה ולולב דבר (כלומר, הכתוב) בקוצר, וכמו שאמרו בתוספתא דעירובין רגלי' וחגיגות מקרא מועט והלכות מרובות וכו'. נמצאת אומר שהרב גרס בתוספתא כאן "רגלים" במקום "שבת", וכן גרס גם הר"י ן' שועיב, וצ"ל שם: בתוספתא דעירובין שאומרין שם [רגלים וחגיגות מקרא מועט והלכות מרובות], כי במצות וכו'. והיה קשה לו להרב כיצד יתכן לומר על רגלים שהן מקרא מועט, ולפיכך פירש שהכוונה לא לרגלים עצמם שטעמן נגלה אלא למצוות רגלים, שהן עיקר האלקות, כגון שופר לולב, וכן גם מצות ציצית, שלא פרט הכתוב את דיניהם המרובים. אבל דיני הרגלים עצמם מפורטים בכתוב, ויש כאן מקרא מרובה.

270-71. אמ' ר' יהושע צבתה בצבתא מתעבדא צבתא קדמיתא מה הות, הא לאיי בריה הות. וכ"ה ("הא לאיי") בד. ובכי"ע: הא לְווּ וכו'. ובכי"ל: הלואי בריא וכו'. ובקג"נ: הא לוי וכו'. ובספרי שנביא להלן: הא לוו (ועיי"ש בשנו"ס). ופירושו, הלא היא [שאמרנו], עיין מ"ש לעיל, פ"ד, שו' 7, ד"ה אמ' להם. ובספרי וזאת הברכה פי' שנ"ה, עמ' 418, והובא בבבלי פסחים נ"ד א': ר' יהודה 51 בספרי ובבבלי אין להגיה את שם האומר, שכ"ה שם בכל הנוסחאות, וכן מעתיק הר"ח בפסחים במקומו וכמה מן הראשונים לאבות פ"ה מ"ו. וכ"ה במכילתא דרשב"י, עמ' 115. וכן משמע מדורות התנאים שחולקים שם. ומאידך גיסא אין להגיה גם בתוספתא, שכן הוא בכל הנוסחאות כאן ולהלן חגיגה, וכן מעתיקים בתוספות חגיגה י' ב' ד"ה, מעילות. אומר אף הצבת. 52 כלומר, נבראה בערב שבת בין השמשות, עיין אבות פ"ה סמ"ו. הוא היה אומר 53 וכ"ה במכילתא דרשב"י הנ"ל. ובספרי: וכן הוא אומר. צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבד לה? 54 כלומר, שהנפחים עושים מלקחים ע"י מלקחים אחרות, שאוחז את המלקחים ומכה בקורנוס עד שנעשים המלקחים, וכיצד עשו את המלקחים הראשונות? (רש"י). והכוונה כאן לצבת של נפחים θερμαστρίς שבה היו אוחזים את המתכת הלוהטת ושבלעדיה אי אפשר ליצור שום כלי מתכת. הא לאי 55 וכ"ה ("לאיי") בכמה נוסחאות של הספרי, עיי"ש בשנו"ס, בהוצ' הד"א פינקלשטין. (פירש"י: באמת) בריה בידי שמים היא. א"ל אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, הא לאיי 56 וכאן צ"ל בספרי: הא לא (או: לאו) ברייה הוות, עיי"ש בשנו"ס. ועיין במה"ג שמות, הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' תרפ"ח. בריה בידי אדם היא. ובירושלמי כאן סוף מכילתין: הוא היה אומר צבת בצבת עבד, צבתא קדמייתא מה הות, בירייה הוות. אמר ר' חנינא וכו' מצבתא אחת למדו כמה צביתות, וכא משביתה אחת למדו כמה שביתות. 57 כלומר, שהתורה נכתבה ברמז ובנוטריקון, ואנו למדים שביתה משביתה, ואין הלכות שבת כהררים התלויים בשערה. ובירושלמי שבת פי"ב סה"ה, י"ג ע"ד: מאות אחת את למד כמה אותות, כלומר ולפיכך אם כתב אות אחת נוטריקון בשבת חייב, עיי"ש במשנה. ועיין בתוספות חגיגה י' ב' ד"ה מעילות. ובמשנת אבות (פ"ה סמ"ו), בעברית: אף צבת בצבת עשויה 58 הכוונה לצבת הראשונה, לצבת שלא בצבת עשוייה. (כלומר, נבראה בין השמשות בערב שבת).