תוספתא כפשוטה על עירובין ח:ט

126-27. פוקקין את הביב בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שלא יציפו המים וכו'. ר"מ הנ"ל. ועד כאן דברנו באמבטיות ובריכות שהמים עומדים שם, אבל בביב המים זוחלין, ואם הם מקלחין במהירות שיש סכנה שיציפו את האוכלין ואת הכלים, הרי תפקיד הפקק הוא להאיט את מרוצת המים, אבל לא לעכבן לגמרי, שאם לא כן יעברו המים על שפת הביב, ויציפו יותר, ולפיכך מותר לפקוק שהרי אינו מהדק את הפקק, ונותן למים לעבור. ועיין להלן.

227-28. אין פוקקין את הביב כדי שירדו מים לבור. ברוקח סי' קי"ז הנ"ל: ואין סותמין הביב שיחזור המים לבור, אין פוקקין את הביב שירדו מים לבאר. וכנראה שיש כאן שני פירושים, כלומר, שלא יסתום את פי הביב בפקק, אם הביב הוא בצורת שפופרת ואבוב, כדי שיחזרו המים לאחוריהם, לבור שיצאו ממנו; ואם הביב הוא פתוח מלמעלה, ועשוי בצורת תעלה, לא יסתום את פיו, כדי שיעלו המים על גדותיהם ויזובו לתוך הבור שבצד הביב. ובשתיהם הרי הוא סותם בהידוק, ויש כאן כעין בניין. ובר"מ הנ"ל: אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים. ובהשגות שם: לא כיון יפה לטעם התוספתא, אלא מפני שהוא מקפיד על המים שיורדים מן הגג, שלא יצאו לרשות הרבים דרך הביב, אלא לכנסן לתוך בורו שבחצר, ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב. ופירש שלאו מטעם סחיטה אתינן עלה, אלא משום דהוי כעין בניין, וכמו שהבין ברוקח הנ"ל.

328-29. ר' מנחם איש גליא אומ' צנור שעלו בו קוצים וקישושות דורסן ברגל בצינעה וכו'. בבבלי כתובות ס' א': תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש. מאי טעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. ועיי"ש בתוספות ד"ה ממעכן. ובערוך ערך קש: בסוף תוספת עירובין צנור שעלו בו קוצים וקישושיות 18 אבל בד"ו, ד' פיזרו וכ"י קהוט: וקשקשיות. דורסן ברגליו בצנעא כדי שיצאו המים. וברוקח סי' קי"ז הנ"ל: ואין נותנין עץ להסיר הטיט שיצאו מים, דדוקא צינור שעלו בו קשים ממעכן ברגלו, בכתובות בפרק אף על פי. ואעפ"י שבתוספתא בכל הנוסחאות כאן נזכר תנא זה בתואר "רבי", אבל כנראה שהנכון הוא בבבלי הנ"ל שנזכר בלי תואר רבי, ועיין ירושלמי ברכות פ"ד רה"ד, ח' ע"ב, ב"ר פמ"ט, ח', עמ' 506, פסיקתא דר"כ סוף פיסקא ט', ע"ט ע"א. אבל עיין בוי"ר פ"ט, ז', הוצ' ר"מ מרגליות, עמ' קפ"ה.