תוספתא כפשוטה על גיטין א:ו

139-41. האומ' תן מנה זו לפלני שאני חייב לו, תן מנה זו לפלוני פקדון שיש לו בידי, הוליך מנה זו לפל' פקדון שיש לו בידי, אם רצה לחזור לא יחזור, וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו. וכ"ה בד. ובכי"ע יש כאן ארבעה איברים, ואף בהלואה גרס: הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו. וכן היתה הגירסא לפני הרמב"ן והמאירי (עיין להלן), וכן בבבלי י"ד א' בשינוי סדר, ובירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד, מקוצר. והביאו אף את הרישא של התוספתא בתוספות י"ב רע"א, או"ז ח"א סי' תש"ז ק' ע"ב, חי' הרמב"ן ס"ג ב', מאירי שם, עמ' 293 (הוצ' ראשונה, עמ' 279), מרדכי פ"א סי' של"ב והגהות אשרי סוף פירקין (בשם אביאסף), ר"ן ספ"א, ועיי"ש פ"ו סי' תק"ג. ועיין בשו"ת הרדב"ז ה"ג סי' תקי"ב. ובבבלי הנ"ל הביאו ברייתא זו כראייה לדברי רב הסובר שאעפ"י שחייב באחריותו מ"מ אינו חוזר, בניגוד לדברי שמואל שם. ופירש רש"י שהוא חייב באחריותו, משום שהמלוה לא צווהו למוסרם לו. והכוונה היא שאינו יכול לחזור בו משום שכבר זכה לו השליח, והאחריות אינה בינו לשליח, אלא בינו לבין המלוה. ועיין בתוספ' רי"ד במקומו. ולפ"ז בחוב, או בפקדון, בין שאמר תן, בין שאמר הוליך (=הילך), אינו יכול לחזור בו.