תוספתא כפשוטה על גיטין א:ז

141-43. הולך מנה זו לפלני, תן מנה זו לפלני, אם רצה לחזור יחזור. הלך ומצאו שמת, יחזיר לנותן. אם מת, יחזיר ליורשיו. התוספתא כאן פוסקת במפורש שבמתנה הולך 71 על "הילך", "הולך", עיין מ"ש להלן רפ"ד (כי"ע רפ"ו). ותן לאו כזכי דמי. ורש"י י"ד א' פסק שבמתנה אפילו הולך כזכי, והר"מ פ"ד מה' זכייה ומתנה ה"ד פסק שבמתנה תן כזכי, אבל הולך לאו כזכי, ועיין בבלי ל"ב ב', י"ד ב'. ועיין בטוח"מ סי' קכ"ה ובהו"מ שם ובנו"כ שם ושם. ועיין ירושלמי פ"א רה"ו, מ"ג ע"ד, והביאוהו הראשונים. והראשונים הנ"ל, וכן בסמ"ג עשין פ"ב, ה' מתנה, קס"א רע"ד, רשב"א י"ד א', תוספ' הרא"ש י"ג א', ד"ה והוא, ובפסקיו ספ"א, נ"י י"ד א', עמ' כ"ז, הביאו ראייה מכאן שבמתנה בין בתן ובין בהילך יכול לחזור. אבל לפני הראבי"ה במרדכי הנ"ל (והוא צריך תיקון ע"פ הגהות אשרי הנ"ל) היה כאן חסרון ושיבוש בתוספתא, והוכיח מכאן שבמתנה אין הולך כזכי, אלא שבעצמו תמה, שלפי גירסתו אף בזכה יכול לחזור בו, עיין מ"ש להלן שו' 43–45, ד"ה ואני מעיר. ובכי"ע: תן מנה זה לפלוני, הולך מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה זו לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני, אם רצה להחזיר יחזיר . וכן היתה הגירסא בתוספתא לפני בעלי התוספות ואו"ז הנ"ל, תוספות רי"ד הנ"ל (ושם: תן שטר מתנה זו לפלוני, ולא הזכיר הולך שטר מתנה זה לפלוני), מאירי הנ"ל (ושם רק הולך שטר מתנה זו לפלוני), וכן היה גם לפני תוספות הרא"ש (אלא שקיצר במלה "וכו' "). ובפי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף ספ"א: תוספתא בפ"ק דגיטין האומר הילך מנה זה לפלוני, תן שטר מתנה לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר וכו'. וברשב"א הנ"ל (וממנו בנ"י הנ"ל) העתיק את לשון הירושלמי (עיין להלן), והוסיף: וכן היא שנויה בתוספתא, ואפשר שכיוון לעיקר הדברים, ולא היתה לפניו בתוספתא ההוספה שבכי"ע. 72 ואף בשו"ת הריטב"א שהבאנו בפנים הביאה מן הירושלמי גרידא, וכן בחידושיו כאן י"ד א', והרי גירסת כי"ע בתוספתא חשובה להלכה, ואנו למדים ממנה שמנה זה ושטר זה דינם שוים. ועיין במישרים לרבינו ירוחם ובפרישה שהבאנו להלן בסמוך בפנים. ועיין במישרים של רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח"א ובשו"ת הריטב"א סי' ר"ה, עמ' רמ"ט, ובדרכי משה בטחו"מ סי' קכ"ה אות ג'. ובחי' הרמב"ן הנ"ל מעתיק כגי' ד וכי"ו. ואף כאן גירסת חכמי ספרד בתוספתא כבד וכי"ו. ועיין להלן בסיפא. אבל בראבי"ה (לפי המרדכי והגהות אשרי) היה כאן שיבוש והשמטה בתוספתא, עיין להלן, ומ"מ מוכח מדבריו שגרס כאן כגי' כי"ע, עיי"ש. אבל בירושלמי פ"א ה"ו, מ"ג ע"ד: א"ר אילא המתנה כחוב. תן מנה זה לפלו', הולך מנה זה לפלו', תן שטר מתנה לפלו' הולך שטר זה מתנ' לפלו' (כגי' כי"ע בתוספתא) אם רצה להחזיר לא יחזיר . הלך ומצאו שמת יחזיר למשלח, ואם מת יתן ליורשיו. ושיבושו נראה מתוכו, שהרי הוא ממשיך שם: זכה מנה זו לפלוני וכו' לא יחזיר, והרי אף בתן לא יחזיר, ולמה לא כלל הכל יחד, ולא עוד אלא שק"ו הוא, שהרי אף בתן לא יחזיר. וכן אינו מובן שאם אינו חוזר למה מחזיר למשלח כשמת מקבל המתנה. וברור שהגירסא הנכונה בירושלמי היא: אם רצה להחזיר יחזיר. וכן גרסו בירושלמי בסמ"ג, רמב"ן, רשב"א ונ"י הנ"ל, והריטב"א י"ד א'. וכנראה שבירושלמי הגיה חכם אחד לא יחזיר, משום דברי ר' אילא שאמר: המתנה כחוב. ואשר לדברי ר' אילא המתנה כחוב, הרי גרסו בו הרמב"ן והרשב"א, והמאירי הנ"ל (וכ"ה שם גם בספ"א, עמ' 52, בהוצ' ראשונה, עמ' 50): המעשר כחוב. וכן גם בריטב"א הנ"ל: המעשה 73 וכ"ה גם בשני כתי"י הריטב"א שבדקתי וצ"ל: המעשר . וכן נשתבש גם ברשב"א בד"ח, אבל בד"ו שם לנכון: המעשר. בחובתן (צ"ל: כחוב. תן וכו'). ופירש הרמב"ן שאם אמר הולך מעשר לפלוני בן לוי זכה לו (וכן מפורש להלן פ"ג ה"א, עיין מש"ש). ודברי ר' אילא הוא מאמר המוסגר, ואח"כ מתחילה הפיסקא שלנו. ועיין בשדה יהושע ובשי"ק, ולוא היו רואים את דברי הרמב"ן לא היו משבשים את דברי הרשב"א.