תוספתא כפשוטה על גיטין ב:ח

142-45. ולא עוד אלא, אפי' כתב בכתב ידיו לסופר כתוב ולעדים חתומו, אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו, ונתנו לה, פסול, עד שישמעו את קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתומו. בברייתא שבבלי הנ"ל ליתא מן "ולא עוד" עד "פסול". ואמרו שם בבבלי שההלכה "עד שישמעו את קולו" באה להוציא מן ההלכה שאמר רב כהנא בשם רב (שם ע"א א') שחרש שיודע לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. ומתוך הסוגיא בבבלי אינו משמע אלא שחרש שכתב לעדים וכו' פסול, אבל בפקח שנשתתק כשר. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין הט"ז, וכ"ה דעת בעל העיטור מאמר ז', הוצ' רמא"י כ"ח ע"ד. ובהגה"מ על הר"מ שם, אות ר', כתבו בשם הר"י שהוא הדין לפקח שכשר ע"י הכתב, ואח"כ הביא בשם ס' התרומה שפסל בשם התוספתא, וכ"ה במרדכי פ"ו סי' תי"ז בשם ס' התרומה מן התוספתא כאן, עיין להלן. ובשם התוספות בחי' הרמב"ן ע"ב ב', בריטב"א ובחי' הר"ן שם ובנ"י, ע' ב', מכשירים בלי שום חולק. אלא שהוסיפו שה"ה בהרכנת הראש, כבמשנתנו ריש פרק מי שאחזו. ולא הביאו את התוספתא כאן, ואפשר שלא השגיחו בה, משום שממסקנת הבבלי לא משמע כן, או משום שפירשוה בחרש, עיין להלן, אבל הר"ן, כנראה, העתיק מן הרמב"ן, עיין מ"ש להלן בשם פירושו על הרי"ף ובשו"ת שלו. והמאירי ע"א א' נקט מתחילה ע"פ לשון הר"מ הנ"ל, ואח"כ הביא בשם מקצת גאוני הראשונים שהשליחות בין להולכה בין לקבלה מועיל בכתב ומוסיף: ואף בתוספות כתבו שהבריא ששלח ממדינת הים כתבו ותנו וכו', שלא מיעטו מתוך הכתב אלא בחרש, ומשום דעתא שבישתא, אבל בריא לא, ולא הביא את התוספתא. ועיין בתוספות ע"ב א', סד"ה קולו. ובפי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף פ"ז: כדאמ' בתוספתא בפ"ב א[פ]לו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו לשמה ונתנוהו לו ונתנו לו (צ"ל: לה) פסול עד שישמעו את קולו אומר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ואפילו בפקח מיירי, דסתם היא, כך פסק רי"ב שם. וכן הביא בספר התרומה ה' גיטין סי' קכ"ו את דעת מורו (הר"י הנ"ל) שפקח שכתב מועיל, והוסיף: מיהו נראה אף על פי שהרכנה ורמז מועיל לו, מ"מ ע"י הכתב לא יועיל אפי' בפקח, וכן תניא בתוספתא פ"ב כתב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים חתומו [וכו'], והתם לא מיירי כלל בחרש, וצ"ע בירושלמי (עיין ע"ז להלן). וכן בתוספות הרא"ש ע"ב א', עמ' ר"נ, ובפסקיו סוף סי' י"ט: ומיהו אר"ת דבתוספתא קתני כהך ברייתא דמייתי הכא, ולא עוד אלא אפי' כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו וכו', אע"ג דהרכנה מהני (כבמשנתנו בריש פרקין שם), אפשר דהרכנה עדיפא טפי, משום דמראה בגופו. א"נ נשתתק דאי אפשר בעניין אחר, אקילו בו משום תקנת עגונות. ולפי ה"אי נמי" נשתתק שאני, אבל בפקח גמור שיכול לדבר, אינו מועיל כתב. וכן בס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג. ובמחז"ו, עמ' 779: וצריך ליזהר שלא ישלח אדם כתב ידו לב"ד לכתוב גט לאשתו אפי' הוא פקח, כדמשמע לכאורה בתוספתא. וכן פוסק ע"פ התוספתא בסמ"ג עשין נ', ק"ל ע"ד, וכן פוסק ר' אביגדור כ"ץ בתשובה לבעל שבה"ל ב"סגלה" של רמ"ז חסידה חס"ו, עמ' 193, על סמך התוספתא, ומוסיף: ובספר התרומה הביאה לראייה. וכן מחמיר בזה על סמך התוספתא בר"ן על הרי"ף 35 וחושש לה לחומרא גרידא, עיין בלשונו שם ובשו"ת שלו. ובחידושיו על הש"ס ע"ב ב' סמך על הרמב"ן ולא הביא את התוספתא. ספ"ו ובשו"ת שלו סי' מ"ד (ד' רומי, עמ' ק"ג) ובד' קושטא סוף סי' מ"ח, ובתשב"ץ ח"א סי' ל"ו וברשב"ש סי' תצ"ח, ד"ה ואחר. ועיין גם בטור אה"ע סי' ק"כ. ובחי' הרשב"א ע"ב א' (שהבאנו לעיל ברישא) העתיק את כולה (לרבות את הרישא), וכתב: "דהתם (כלומר, בתוספתא) לא משתעי בחרש, ואי נמי בהרכנת הראש, כמתני' וכטעמא דירושלמי דהיא הרכנת הראש הוא קולו, והכי נמי גרסי' לה בירושלמי בפירקין דהכא (פ"ז ה"א, מ"ח ע"ג, תרומות פ"א ה"א, מ' ע"ב) תני חרש שתרם אין תרומתו תרומה וכו', אבל אם היה פקח ונתחרש כותב ואחרים מקיימין כתב ידו וכו', התיב רבי אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכתב בכתב ידו לסופר וכתב, ולעדי' ויחתומו, אף על פי שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה אינו גט. אמ"ר יוסה אמור דבתרה ולית היא פליגא, אינו גט עד שישמעו את קולו, ולא אפי' הרכי' בראשו, ואתמר 36 כלומר, את מר (כלשון הירושלמי בכל מקום). לית כן. 37 וכ"ה בירושלמי גיטין, ויש כאן השמטה ע"י הדומות, והנכון הוא בתרומות: את אמר לית כאן, ואף הכא לית כאן . אמ"ר מנא אית כן, היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש. וא"כ מי ששלח בכת' ידו ממדינת הים לכתוב וליתן גט לאשתו אין כותבין ונותנין". נמצאנו למדים שר' יוסה ור' מנא חולקין בהלכה זו, ולפי ר' יוסה התוספתא משובשת, 38 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 262 ואילך, על הלשון "אית כאן" ו"לית כאן" בירושלמי. ועיי"ש, עמ' 268, הערה 5, על לשון זו ביחס לברייתות. וכשם שאין הלכה כמותה בשמיעת הקול, שהרי הרכנת הראש מועילה, כך אין הלכה כמותה בכתב בכתב ידו. אבל ר' מנא מקיים את ההלכה ומפרש שהרכנת הראש מועילה, ודינה כשמיעת הקול, 39 "משום דמראה בגופו", כמו שהבאנו לעיל בשם הרא"ש. ועיין בתוספות ע"ב א', ד"ה קולו, ובעוד כמה מן הראשונים. ועיין מ"ש בטעם הדבר בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ד, ד"ר קפ"ח ע"א. אבל כתב ידו אינו מועיל. והנה צויין לעיל, ד"ה ובפי', מספר התרומה, שהביא את התוספתא שלנו, והוסיף "והתם לא מיירי כלל בחרש וצ"ע בירושלמי". ובהגה"מ להר"מ פ"ב הט"ז אות ר' (שצויין לעיל) הביא את ס' התרומה והסמ"ג, והוסיף וכן משמע בירושלמי (הנ"ל) וכו', א"ר מנא אית כאן, היא שמיעת קול היא הרכנת הראש, הרי שהרכנה מועלת יתר מכתב ידו, וע"ש. וכן משמע מדברי הרשב"א הנ"ל שהוא מביא ראייה מדברי ר' מנא שמקיים את ההלכה שבתוספתא, ופוסל בכתב ידו. ברם מלשון ס' התרומה "והתם לא מיירי כלל בחרש וצ"ע בירושלמי" נ"ל שאינו מכוון כלל לירושלמי הנ"ל, אלא לירושלמי שלעיל ושלהלן בסמוך שם. וכן אמרו להלן שם: אמר ר' אבודימי 40 כ"ה בתרומות, והאותיות "ודימי" נכתבו על הגרר בכי"ל ע"י אחר. ונראה שבגוף כתה"י היה כתוב "אבמרי", וכ"ה בכי"ר שם. וכן במקבילה בגיטין: אמר ר' אבא מרי. בחרש אנן קיימין, ואין שליחות לחרש. א"ר יוסי בי ר' בון בבריא אנן קיימין, ולמה אינו גט, אני אומר מתעסק היה בשטרותיו, ותני כן במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוריו, אבל אם נשתתק מחמת חלייו דייו פעם אחת. והנכון הוא בפי' הרא"ף שהכוונה שם לברייתא שלנו, ור' אבא מרי פירשה בחרש, ולפי שאין שליחות לחרש (אפי' אם היה פקח מתחילתו), לפיכך כתב ידו אינו מועיל, עד שישמעו את קולו, כלומר שיראו בעליל שנתרפא. אבל ר' יוסי בר' בון חולק ופירשה בבריא, משום שאני אומר שאין כאן ציווי אלא הוא כמתעסק בעלמא, ומביא ראייה מברייתא למשנת גיטין ריש מי שאחזו, שבבריא מחמירינן יותר מאשר בנשתתק מחמת חוליו. ועיין בס' ניר בתרומות שאף הוא הסכים לפירוש הרא"ף, ופירוש בעל פ"מ דחוק, ואף פירוש הגרי"א מסלונים בספרו נחלת יהושע סי' כ"א אינו מקובל. ועיין גם בפי' ר"ש סיריליאו לתרומות שם, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל. ולא עוד אלא שאף מלשונו של ר"א בר ממל לעיל שם: "מותיב ר' בא בר ממל והוא מתניתא פליגא, והרי שכתב וכו'" משמע שהעמידה בחרש עיי"ש. ולזה כיון בעל ס' התרומה שכתב "וצ"ע בירושלמי". וכן מכשיר רבינו שמחה משפירא (לפי שבה"ל ב"סגלה" חס"ז, עמ' 194) בפקח ע"י הכתב, ומוסיף: וברייתא דתוספתא אע"ג דסתמא קתני, בחרש מוקמינן לה . ואפשר שכיוון לדברי הירושלמי הנ"ל. אבל מתוך מקום הבבא שלנו בתוספתא כאן שעוסקת בעניין "לשמה" מוכח שבבריא עסיקינן, כמו ברישא, דמאי שיאטיה דחרש לכאן. והנה לדברי רוב הראשונים הנ"ל שלא פסלו אלא כתיבת החרש לסופר ולעדים, אבל נשתתק שכתב לסופר ולעדים כשר, כל שכן שמכשירים בפקח שכתב. אבל לדעת הרא"ש בתוספותיו ובפסקיו הנ"ל לפי ה"אי נמי" יש מקום להכשיר בנשתתק משום תקנות עגונות, אבל בחרש ובפקח פסול. וראיתי בס' בני יעקב על העיטור, קנ"ד סע"ג, שהביא בשם הרמ"ה: 41 לפי שמצא בחידושי תלמיד הרשב"א כת"י, עיי"ש קנ"ג רע"ג. "דבפקח לא מהני, דכיון דהרי יכול לדבר איכא למי' דמשטה הוא, א"נ איכא למיחש לטירופא דדעתא". ולפי שיטת הרמ"ה בנשתתק מהני כתיבה, ולא פסלו אלא בחרש ממש (עיי"ש בבני יעקב, קנ"ב ע"ב, ד"ה ומ"ש) וכן בפקח, שיש בו גריעותא לגבי אלם. והוא כעין שיטת ר' יוסי בר' בון בירושלמי הנ"ל. ויש הבדל רב בין שיטת הרא"ש ב"אי נמי" לבין שיטת הרמ"ה, ולשיטת הרא"ש הקלו בנשתתק, או באלם מתחילתו, משום תקנת עגונות, אבל בפקח לא הקלו. ולדברי הרמ"ה הנ"ל יש חשש בפקח שבכתב אין כאן שליחות. ולדברי שניהם במקום שהפקח שולח את הכתב למקום רחוק (שאינו יכול לדבר), ויש חשש עיגון יש רגלים להתיר. ועיין בשו"ת הרד"ך בית כ"ג שהאריך בבאור התוספתא ושיטות הראשונים. ועיין בב"י טאה"ע סי' ק"כ ובשו"ע שם סעיף ה', בבאור הגר"א שם, בפתחי תשובה ובבאר היטב שם, וכבר האריכו בזה האחרונים, ואין לנו עסק כאן בעיקר אלא בדברי הראשונים שנשאו ונתנו בתוספתא כאן. סוף דבר, בעלי התוספות (ר"י הזקן), רוב חכמי ספרד, 42 הרמב"ם, הרמ"ה, הריטב"א ונימוקי יוסף (ואף לא הביא את שיטת הרשב"א שהוא מעתיקה בקביעות). דרום צרפת (בעל העיטור והמאירי) ואיטליה, 43 תוספות רי"ד ע"א א'. ועיין גם בשלטה"ג ריש פ"ז בשם הריא"ז. מכשירים בנשתתק שכתב לסופר כתוב ולעדים חתומו ולא השגיחו בתוספתא שלנו. מאידך גיסא, רוב חכמי צרפת ואשכנז 44 רבינו תם, בעל ס' התרומה, הסמ"ג, המרדכי, הגה"מ, ה' גיטין שבמחז"ו, ר' אביגדור כ"ץ. הרא"ש ותלמידיו. פוסלים על סמך התוספתא כאן. יוצא מן הכלל מבין חכמי ספרד הוא הרשב"א שפסל בהחלט ובוודאות, וממנו אצל חכמי ספרד המאוחרים 45 הר"ן שחשש לדעת ר"ת לחומרא, עיין לעיל הערה 35. וראשוני האחרונים. ומבין חכמי אשכנז יוצא מן הכלל הוא ר' שמחה משפירא שהכשיר, והביא את התוספתא כאן והעמידה בחרש. ומבין חכמי איטליא ר' צדקי' בר' אברהם המאסף לכל המחנות בשבה"ל הביא את דעת חכמי אשכנז, ואת פירוש התוספתא בשני פנים.