תוספתא כפשוטה על גיטין ג:יג

176-77. [עני שנוטל בידו ומשליך אחת אחת, מה שתחתיו גזל גמור]. כ"ה בד. וכע"ז גם בכי"ע. ובכי"ו נשמטה בבא זו בטעות. ובמשנתנו פ"ה מ"ז: עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ופירש הר"מ (פ"ו מה' גזילה הי"ג): עני המנקף בראש הזית זיתים של שכחה . ובתוספ' רי"ד ס"א א': עני המנקף וכו' וחובט הזיתים של פאה וכו'. ועיין מ"ש בפירושה לעיל ח"א (פיאה), עמ' 172. ובבבלי ס"א א': תנא אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור. ובירושלמי פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ג: הדא דאת אמר בדארעא , אבל הלוקח ביד זכתה לו ידו. והגירסא משובשת, וצ"ל: הדא דאת אמר בהן כרכרא (או: כרכדא), אבל וכו'. וכן בהשגות הראב"ד פ"א מה' מתנות עניים ה"י: בהן ברברתי , וצ"ל: כרכד'. ועיין בפירוש הרש"ס לפיאה פ"ז ה"ב. וכתב בחי' הרשב"א ס"א א' (על הברייתא שם הנ"ל): ולא נטל ונתן ביד במתכוין לזכות בהן קאמר, דא"כ מאי למימרא. אלא במלקט ביד כדרבה (צ"ל: בכרכרה) קאמר, ואעפ"כ זכה, ויש בה משום גזל גמור, והכי אית' בגמרא דבני מערבא הדה דתימר בהן ברביה (כ"ה בד"ר, וצ"ל: כרכרה), אבל בלוקט ביד זכתה לו ידו. ודבריו ז"ל אינם מובנים. ובריטב"א ובר"ן כתבו שלקט ביד אעפ"י שלא נתכוין לזכות, וכ"ה בירושלמי (בריטב"א: פירש בירושלמי), ולא העתיקו את הפיסקא שבירושלמי. ושמא צ"ל ברשב"א: אלא במלקט ביד [דומיא] דכרכרה קאמר וכו'. וכוונתו שלא לקט בידו ממש, אלא שהירושלמי מבדיל בין המשיר זיתים בכרכרה, 91 בירושלמי פיאה פ"ז ה"ב, כ' ע"א: משיניח את הכרכר. ובין המשיר בידו, 92 עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 171. אבל לא שנטלן בידו ממש, כדי לזכות בהן. ובנ"י ס"א א', עמ' ק"נ כתב: פירוש אם נטל, אם לקט ונתן על גבי קרקע ביד, אע"פ שלא נתכוין לזכות בהם, הואיל ומטו לידיה זכה, והוי גזל גמור, והכי משמע בירושלמי. ומן הלשון "ונתן על גבי קרקע" משמע שהיתה לפניו הגירסא בירושלמי כלפנינו ("הדא דאת אמר בדארעא "), ולפי גירסא זו אינו מובן מה היא הראייה מן הירושלמי. ועיין בשי"ק, ד"ה אבל הלוקח. ולעצם העניין עיין גם בתוספות ותוספ' הרא"ש ס"א רע"א, ומ"ש בגליון הש"ס לרע"א במקומו. ועיין במחנה אפרים ה' מכירה, קניין משיכה ס"ד, שנשא ונתן בזה, והעיר גם על הירושלמי בשביעית פ"ד וכתובות פ"ט (מאימתי אדם זוכה בפירות שביעית וכו', עיי"ש), והעלה שכל שמתכוין לזכות, אעפ"י שלא נזכוון לזכות בהגבהה זו של הזיתים, קנה, עיי"ש. ברם מלשון התוספתא שמדגישה "ומשליך אחת אחת", משמע שדווקא בכגון דא קנה, אבל אם משיר ביד הרבה זיתים ולא נגע בהם לא קנה. ועיין בתוספות ס"א א', ד"ה שדי, מ"ש בשם ר"ח (ויש להשלימו באוה"ג, עמ' 39), וצ"ע.

277-78. עיר שיש בה ישראל וגוים, הפרנסין גובין מישראל ומגוים וכו'. תורת האדם להרמב"ן סוף עניין הקבורה, ד"ו מ"א ע"ד, בשם התוספתא. וכל הברייתא גם בירושלמי כאן פ"ה ה"ט, מ"ז ע"ג, דמאי פ"ד ה"ו, כ"ד ע"א, ע"ז פ"א ה"ג, ל"ט ע"ג. ובליקוטין הנ"ל: 93 עיין לעיל פ"א, הערה 5. עיר שיש בו ישראל וגוים הם הפרנסים וגובי' מן ישראל ומן גוי', מפני דרכי שלום.

378-79. מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. וכ"ה בד ובברייתא שבבבלי ס"א א'. וכן בירושלמי הנ"ל: עניי גויים ועניי ישראל. אבל בכי"ע ובליקוטין הנ"ל חסר "עם עניי ישראל". וכן מסתייע ברשב"א ס"א א' מן הירושלמי הנ"ל ששנו שם בכ"מ בוי"ו ההיבור ומוסיף: ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכלן ישראל כלל. וממנו בריטב"א בנ"י ובר"ן על הרי"ף. ועיין ע"ז להלן בסמוך. ופרנסה כוללת גם כסות, וכמו שפסק הר"מ בפ"ז מה' מתנות עיין ה"ז.