תוספתא כפשוטה על גיטין ג:ד

126-29. עבד שנשבה, ופדאוהו לשום עבד, ישתעבד, ורבו נותן דמיו. לשם בן חורין, לא ישתעבד, ואין רבו נותן דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומ' בין כך ובין כך ישתעבד, ורבו נותן דמיו. במשנתנו פ"ד מ"ד: עבד שנשבה ופדאוהו. אם לשום עבד ישתעבד, אם לשום בן חורין לא ישתעבד. רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד. ובמשנתנו לא נתבאר למי ישתעבד לרבו ראשון, או לרבו שני, וכאן מפורש שמדברים ברבו ראשון, ועיין להלן. ובבבלי ל"ז ב' נחלקו בזה אביי ורבא, ואביי סובר שמשנתנו מדברת בלא נתייאשו הבעלים, ולפיכך אם פדאוהו לשם עבד ישתעבד לבעליו הראשונים, ולשום בן חורין לא ישתעבד כלל, ואינו חוזר לבעליו, משום דילמא מימנעי ולא פרקי, ורשב"ג סובר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים (עיין בתוספות י"ב א', ד"ה כי היכי). אבל רבא סובר שמשנתנו מדברת בנתייאשו הבעלים, ולשום עבד ישתעבד למי שפדה אותו, שהרי בעליו הראשונים כבר נתייאשו ממנו, ולשום בן חורין לא ישתעבד כלל, שהרי לשם בן חורין פדאו, ורבו הראשון כבר נתייאש ממנו. ורשב"ג סובר שבין כך ובין כך ישתעבד, כדי שלא יפיל את עצמו לגייסות. ועיי"ש בבבלי שהתקשה מאד בדברי רבא. ובבבלי שם (בשיטת רבא): בין כך ובין כך ישתעבד, כדחזקיה וכו'. וכן גרס הר"ח (לפי הרמב"ן ועוד במקומו) בבבלי, וכ"ה גירסת הגאונים, עיין באוה"ג, עמ' 76, עיי"ש. ובשני כתי"י בבבלי הגירסא היא: ישתעבד לרבו ראשון , וכ"ה בתוספ' רי"ד ועוד. ויש גורסין: לרבו שני, עיין ברי"ף, בהשגות, בס' הזכות, בחידושיו הנ"ל, במאירי, ברא"ש פ"ד סי' כ"א ועוד. ועיין בפיה"מ להר"מ כאן ובפ"ח מה' עבדים הט"ו. והתוספתא כאן הובאה בחי' הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, חידושי הר"ן ל"ז ב' ובפירושו על הרי"ף פ"ד סי' תנ"ט, ד"ה רשב"ג. והוכיחו הרמב"ן והרשב"א מן התוספתא כאן שרשב"ג לרבו ראשון קאמר, שהרי מפורש כאן: ורבו נותן דמיו. אלא שהרמב"ן מפקפק קצת בראייה זו לפי פירוש הבבלי שם שאמרו שרשב"ג לא הוה ידע מאי קא אמרי רבנן, והרשב"א הכריע כן בוודאות. ועיין בח"ד, בק"נ על הרא"ש פ"ד סי' כ"א, אות ג', ובשי"ק, ד"ה בדין, מה שתמהו על הרשב"א, אבל אינו עניין לפירוש התוספתא כאן. ושוב למדו מן התוספתא כאן (עיין בריטב"א ובר"ן הנ"ל) שהבעלים חייבים להחזיר את דמיו לפודה, וכ"ה גם בר"מ פ"ח מה' עבדים הט"ו ובמאירי בסוגיין, ולמדוה מכאן, כמו שהראה בכ"מ במקומו. ובריטב"א שלפנינו הגירסא בהכאה מן התוספתא מקוצרת, וכ"ה בריטב"א בשני כת"י שבביה"מ כאן, כ"י אדלר 1186, ובכ"י אחר מספר 2672. אבל בכ"י האחרון (בעמ' 95) הושלם בגליון בכ"י הסופר עצמו: 22 ואני מכניס במרובעים את ההשלמה. ורבו נותן דמיו. [לשם בן חורין לא ישתבד. 23 צ"ל: ישתעבד. רשב"ג או' בין כך ובין כך ישתעבד, ורבו נותן דמיו], כשם שמצוין וכו'. וחסר לפניו "ואין רבו נותן דמיו" אצל פדאו לשם בן חורין. וכן הוא חסר בחי' הר"ן הנ"ל ובפירושו על הרי"ף שם. וכתב הר"ן בפי' על הרי"ף: והך תוספתא בלפני יאוש מיתוקמא, ומשום הכי לת"ק משתעבד לרבו ראשון, ומכל מקום ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני. ופשטה דהך תוספתא משמע דאפילו פדאו לשום בן חורין צריך ראשון ליתן דמיו, אלא שהרמב"ם כתב בפ"ח מה' עבדים דלשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום. ובכ"מ שם הבין בדברי רבינו שכוונתו לת"ק, וכשפדאו לשם בן חורין, עיי"ש מה שתמה עליו. ומן התימא הוא על מרן כיצד עלה על דעתו לפרש את דברי הר"ן כן (אפילו לפי גירסת הר"ן שחסר לפניו בתוספתא "ואין רבו נותן דמיו"), וכי עבד אשתו הוא שחייב בפרקונו! וברור שהנכון הוא שכוונת הר"ן לדברי רשב"ג שאמר בין כך ובין כך ישתעבד, ורבו נותן דמיו, כלומר אפילו אם פדאו לשם בן חורין, מכיוון שהוא משתעבד לו חייב להחזיר לו את דמי פרקונו, כמו שהבין בלחם משנה במקומו, עיי"ש. ובירושלמי כאן פ"ד ה"ד, מ"ה ע"ד: ר' אבהו בשם חזקיה בדין היה שאפילו לשם עבד לא ישתעבד, ולמה אמרו ישתעבד, שלא יהא העבד מבריח עצמו מן 24 צ"ל: בין, ונתחברו היו"ד והבי"ת, ויצא מי"ם. שבויין (=שבָאין). אמר ר' זעירא מתניתא אמרה כן. רבו נותן דמיו ומשחררו . 25 אם אין כאן שיבוש במקום "ומשעבדו", הכוונה היא, שהברירא בידי הבעלים, או שנותן דמיו (כלומר, ומשעבדו), ואם אין הוא שוה את דמיו, שהרי פדאו כבן חורין, ושלם יותר מדמיו, חייב לתת לו גט שחרור. "ומשחררו" פירושו: או משחררו. ולא היתה לפני ר' זעירא הגירסא בתוספתא "ומשחררו", אלא הוא פירוש עצמו: או נותן דמיו, או משחררו. לא אמר אלא רבו, הא אחר לא. ר' אילא בשם ר' יסא בדין היה אפילו לשם בן חורין ישתעבד, ולמה אמרו לא ישתעבד, שלא להוציא לוזה על בני חורין. 26 שהרי הת"ק סובר שאין מצווין לפדות עבדים, הואיל ונפדה עצם הפדיון גורם שיצא עליו שם בן חורין. אמר ר' יוסי אם 27 צ"ל: [מתניתא] אמ' כן, כמו שמעתיק בס' הזכות במקומו, וציין לו בשערי תורת א"י. כן רבן שמעון בן גמליאל אומ' בין כך ובין כך ישתעבד, שכשם שישראל מצווין לפדות בן חורין, כך הן מצווין (כ"ה בכי"ל, ובד"ו בטעות: מצויין) לפדות את העבדי'. אהן תנייא קדמייא סבר מימר מצווין הן לפדות בני חורין, ואין מצווין הן לפדות את העבדים. ולא נזכר בירושלמי כלל "יאוש". והירושלמי סובר שבסתם הבעלים מתייאשים ממנו, 28 וכ"ה להלן בסמוך בירושלמי: עבד שברח מן השבויין אצל רבו אינו רשאי לשעבדו וכו'. ועיין גם בבבלי ל"ח א'. שהרי בוודאי לא יקבל את העבד בלי פדיון, ואם אחר יפדהו יצטרך להשיב לו דמי פדיונו, וספק הוא אם כדאי הדבר, ור' אבהו בשם חזקיה סובר שמן הדין בין כך ובין כך לא ישתעבד, שהרי נתייאשו ממנו בעליו, אלא משום שלא יבריח את עצמו לבין הגייסות אמרו שאם פדאו לשם עבד ישתעבד (ובבבלי ל"ז ב' ניתן טעם זה לרשב"ג, עיי"ש), ומביא ראייה מן התוספתא שלנו, שאפילו אם פדאו לשם עבד אינו רשאי לשעבד בו אלא רבו הראשון, והיינו כדי שלא יבריח עצמו ממנו (עיין בתוספות ל"ז ב' ד"ה בין). ור' אילא בשם ר' יסא סובר שמן הדין אפילו פדאו לשום בן חורין ישתעבד, ואין יאוש בעליו מפקיעו מידי שעבוד, שהרי לא יצא מעולם מכלל שעבוד ועדיין משועבד לשבאי, כסברת בעל תוספות רי"ד ל"ח א', עיי"ש. וביתר ברור ביקר תפארת להרדב"ז על הר"מ פ"ח מה' עבדים הט"ו: "אבל עבד שהוא שבוי לא זכה בעצמו, והפודהו לשם עבד הוי כאילו קנאו", ומ"מ יש לבעליו הראשונים זכות קדימה, משום שלא הועיל ייאושו, ויכול להחזיר דמיו ולשעבדו. ולת"ק אם פדאו לשם בן חורין לא ישתעבד, משום שאינו נהוג לפדות עבדים, ואם פדאו כבר יצא עליו שם בן חורין, ולפיכך לא ישתעבד. ורשב"ג סובר שמצוה לפדות גם עבדים, ואין הפדיון מוציא עליו שם בן חורין. ואף התוספתא מתפרשת בשיטה זו, וחזקיה ור' יסא יפרשוה כל אחד בשיטתו, למה משתעבד לרבו ראשון, לר' יסא משתעבד מן הדין, מפני שלא הועיל היאוש שלו, ולחזקיה מפני התקנה, שלא יברח לבין השבאין. ופשיטא שאין זו שיטת הבבלי. ובכי"ע כאן בטעות ברורה: בין כך ובין כך לא ישתעבד וכו'. וטעות זו גם בס' המקח והממכר לרב האיי סוף שער ל"ב, ד"ו ס"ה ע"א.

229. כשם שמצויין ישראל לפדות וכו'. ירושלמי הנ"ל (וכגירסת ד"ו המשובשת), והעתקנוהו לעיל בסמוך, ד"ה ובירושלמי, בבלי ל"ז ב'. וצ"ל לפנינו: כשם שמצווין , כמו שהוא בכי"ע, וכמו שיוצא מתוך המקבילות. ועיין תוס' י"ב א', ד"ה כי.