תוספתא כפשוטה על גיטין ג:ה

130. ר' לעזר או' אף בזה לא יחזיר, מפני תיקון העולם. בד, בכי"ע ובליקוטין הנ"ל 29 לעיל פ"א הערה 5. באו דברי ר' לעזר אחרי ההגדרה של נדר ביחס לחקירת חכם. אבל כלפנינו כ"ה גם בחי' הרמב"ן מ"ה ב'. ובמשנתנו פ"ד מ"ז: המוציא את אשתו משום שם רע, לא יחזיר, משום נדר, לא יחזיר וכו'. ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר, שאינו צריך חקירת חכם יחזיר. אמר ר' אלעזר (כ"ה ברוב הנוסחאות) לא אסרו זה אלא מפני זה. ובבבלי מ"ו א': תניא ר' אלעזר אומר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך. במאי קמיפלגי, ר' מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ור"א סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. ולפי ר' מאיר לא איכפת לו לאדם אם תזקק אשתו לב"ד להתיר לה את נדרה, ולפיכך יש לחשוש שמא יערער הבעל על הגט, ויטעון לוא ידעתי שאפשר להתיר את נדרה לא הייתי מגרש אותה, ולפיכך תיקנו חכמים שהמגרש משום נדר לא יחזיר, ויבדוק יפה קודם שיגרשנה, ולא יבוא אח"כ בטענות שוא, משום שבין כך ובין כך לא יועילו להחזירה. אבל בנדר שאין צריך חקירת חכם, הרי ברור שעילא מחפש לגרש אותה, משום שנדרה יכול להבטל בלי חקירת חכם (עיין ע"ז להלן). ופירשו ר"ח (לפי חי' הרמב"ן הנ"ל), רש"י, הר"מ בפיה"מ, תוספות רי"ד ועוד, שנדר שאינו צריך חקירת חכם הוא נדר שהבעל יכול להפר בעצמו, ואינה זקוקה לב"ד, ולפיכך בזה יחזיר לר"מ, משום שאינו יכול להתאנות לה שמשום נדר גירשה, שהרי היה יכול להפר לה, ור"א סובר להפך שדווקא כאן יכול להתאנות לה, אבל בנדר שצריך חקירת חכם אין אדם רוצה שתתבזה אשתו, ולא ישגיחו בו. ובחי' הרשב"א מ"ה ב' כתב על פירוש זה: וכן נראה 30 וכ"ה גם בנ"י, עמ' קי"א. אבל בר"ן על הרי"ף פ"ד ריש סי' תע"ה (במשנה): וכן פירשו בירושלמי, והשמיט את המלה "נראה". שפירשוהו בירושלמי. ונזהר רבינו בלשונו וכתב "וכן נראה", ולא כתב בוודאות: וכן פירשוהו בירושלמי. וכ"ה בירושלמי פ"ד סה"ז, מ"ו ע"א: אמר ר' לעזר לא אסרו זה אלא מפני זה. בדין היה שאפילו נדר שהוא צריך חקירת חכם יחזיר, שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו, מפני מה אסרו נדר שצריך חקירת חכם מפני נדר שאין צריך חקירת חכם. 31 לפנינו בירושלמי כאן הגירסא היא הפוכה, והוא שיבוש ברור, והעתקתי ע"פ חי' הרשב"א מ"ו א', סד"ה תניא, וכ"ה גם במקבילה שבקידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ג. ובכתובות פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג, נשמט ע"י הדומות. והואיל והירושלמי הזכיר בחקירת חכם "שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו", הרי "אינו צריך חקירת חכם" הוא הניגוד מ"עוקר", והיינו הפרת הבעל שאינו מפר אלא מכאן ולהבא (מיגז גייז), כמו שאמרו בכ"מ בבבלי (נדרים ס"ח א' וש"נ), וכ"ה גם שיטת הירושלמי והתוספתא (עיין מ"ש לעיל ח"ז, עמ' 529, ד"ה האשה שנדרה). ברם בירושלמי כתובות פ"ז ה"ט, ל"א ע"ג (ובמקבילה בקידושין פ"ב ה"ה, ס"ב ע"ג) אמרו: הלכה אצל הזקן והתיר לה הרי זו מקודשת. אצל הרופא וריפאה אינה מקודשת. מה בין זקן ומה בין רופא? זקן עוקר את הנדר מעיקרו, רופא אינו מרפא אלא מכאן ולהבא. אית תניי תני אפילו הלכה אצל הזקן והתיר לה אינה מקודשת. מתניתא דר' אלעזר, דתני תמן אמר ר' לעזר לא אסרו זה אלא מפני זה וכו'. וכן להלן שם: הוון בעיי מימר מאן דמר מותרת להינשא בלא גט, ר' לעזר (כלומר שאפילו אם יתיר לה חכם את הנדר, עדיין תנאו ע"מ שאין עליך נדרים קיים) וכו'. ובהכרח שכוונת הירושלמי בדברי ר' אלעזר הנ"ל "שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו" היא שהחכם עוקר דבר שהיה קיים, אלא שנעקר מעיקרו, מה שאין כן נדר שאינו צריך חקירת חכם שהוא נדר שמעולם לא היה קיים (ואינו מכוין כלל להפרת הבעל), והירושלמי פירש אינו צריך חקירת חכם כבתוספתא להלן. וכן אמרו בירושלמי בסוגיין: תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה, שהרי נדר שאינו צריך חקירת חכם הוא (והטעם של ביזוי אשתו בב"ד לא נזכר בירושלמי). וכן משתמש הרשב"א בעצמו בסוגיין, אחרי שמביא את דברי התוספתא להלן: וכל היכא שלא המתין איגלאי מילתא דלא מחמתו גירש, אלא עילה מצא לגרש . ופירושי בירושלמי הנ"ל בעניין "עוקר את הנדר מעיקרו" יש לו סיוע מן הירושלמי בנדרים פ"ו ה"ח, ל"ט ע"ד, שאמרו שם: אילין נדרין מה את עביד להון, כדבר שיש לו מתירין, או כדבר שאין לו מתירין. דתנינן 32 וכ"ה "דתנינן" גם בהלכות הרמב"ן נ"ב ב', בפי' הר"ן נ"ב א' ובנ"י שם. תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. אמרו אינו עוקרו 33 כ"ה בגוף כי"ל וברא"ש פ"ו סי' ג'. ובה' הרמב"ן ובחי' הרשב"א: אין עיקור . ובירושלמי ד"ו הדפיסו ע"פ תיקון המגיה: אינו עיקרו. ובמאירי, ר"ן ונ"י חסרה פיסקא זו, ועיין להלן הערה 34. אלא מיכן ולהבא. והגירסא צריכה תיקון במקצת, וצ"ל: ותני(נן) תמן שהזקן וכו', והיא קושיא. וכן ברא"ש פ"ו סי' ג': " התני 34 בחי' הרשב"א ג"ב א': דתני תמן. ובמאירי שם, עמ' קצ"א: "דתנינן", וחסר שם "תמן". תמן שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו. כלומר, וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם, ולא הוי דבר שיש לו מתירין. אמרו אין עוקרו אלא מכאן ולהבא, כלומר עיקר העיקור מכאן ולהבא, שהרי היה אסור עד עתה, ואע"פ שעוקרו מעיקרא, מכל מקום היה אסור עד היום". והוא כעין פירושנו בירושלמי כתובות וקידושין הנ"ל. והפירוש, איפוא, הוא שדווקא בנדרי שגגות, שלא חלו מעולם, יש מקום לערעור, אבל בנדר שהוא צריך חקירת חכם שמתחילה חל הנדר אין לחשוש לערעור, אלא שגזרו זה מפני זה. ועיין מ"ש להלן שו' 31–32, ד"ה ובמאירי. ואשר לדברי ר' אלעזר עצמו הנה הגירסא כאן: אף בזה לא יחזיר מפני תיקון העולם. וכ"ה בחי' הרמב"ן כאן שהבאנו לעיל. ואף בד הגירסא כן (אלא ששם, וכן בכי"ע, הובאו דבריו להלן). אבל בכי"ע חסרה המלה "אף", ולפי גירסא זו רק בצריך חקירת חכם לא יחזיר. ובאמת אין לבנות הרבה על המלה "אף", עיין מה שהאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1007–1032. יתר על כן, בכמה וכמה מקומות אין המלה "אף" מדברי התנא שבשמו נאמרו הדברים, אלא הוא קשר וחיבור המסדר, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, עמ' 1032. ואף במשנה עצמה (פ"ד מ"ז) אין הגירסא בטוחה לגמרי, וברוב הנוסחאות הגירסא היא: לא אסרו זה אלא מפני זה. ובבבלי כתובות ע"ד ב': ר' אלעזר אומר אחד צריך ואחד אינו צריך לא יחזיר, אמר ר' אלעזר לא אסרו צריך אלא מפני שאינו צריך (כלומר, הברייתא שהביא הבבלי כאן מ"ו א'). ולפ"ז יכול להיות שר' אלעזר סובר שמתחילה לא אסרו נדר שהוא צריך חקירת חכם, אלא שאח"כ אסרו צריך מפני שאינו צריך, עיין מ"ש להלן, שו' 32–34, ד"ה ואשר לבבא האחרונה.

230-31. אי זהו נדר שצריך חקירת חכם וכו'. וכ"ה בד ובחי' הרמב"ן הנ"ל, והוא שיבוש ברור, וצ"ל: שאין צריך חקירת חכם וכו'. וכ"ה בכי"ע ובליקוטין הנ"ל 35 לעיל פ"א, הערה 5. ובכל הראשונים שנביא להלן.

331-32. אמ' קונם את אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכת את בני, נודע שלא הכתו, ונודע שלא גנבה. כ"ה ("הכתו") בד, בכי"ע ובראשונים. ובכי"ו בטעות: הכהו. ולעיל שו' 30, ד"ה ופירשו ר"ח, הבאנו שהקדמונים בארו "נדר שאינו צריך חקירת חכם", נדר שהבעל יכול להפר בעצמו. הראשון, כנראה, שנטה מפירוש זה הוא הראב"ד בהשגות על הרי"ף למשנתנו שכתב: ור"מ חייש לקלקול, וכשחנדר צריך חקירת חכם לא יחזיר וכו', אבל אם אינו צריך חקירת חכם, כמו שאמר קונם הנאת אשתי על שהכתה את בני, או שגנבה את כיסי, ונודע שלא הכתה ולא גנבה, כיון שתלה נדרו בדבר, וכן שנדרה היא בעניין זה יחזיר, שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שימצא פתח לנדרי לא הייתי מגרשה, אפילו טפש שבישראל יודע שהוא נדר ופתחו עמו, ואפילו לא נודע שלא גנבה אלא לאחר שגירש יכול להחזיר מפני שאומרים לו היה לך לחקור אם גנבה או אם הכתה, אלא ודאי מדעת גמורה גירשת אותה וכו'. וברור שפירש ע"פ התוספתא, אעפ"י שלא הזכיר אותה. ובחי' הרמב"ן מ"ה ב' הנ"ל הביא את דברי הראב"ד, והעתיק את התוספתא כאן, והוסיף: ונתקיימו דברי הראב"ד ז"ל בפי' נדר שמצינו שאינו צריך חקירת חכם, אבל אין דרך פירוש ראשון שכתבנו משתנה ומתחלף בכך וכו'. ומ"מ אם התוס' הזה אין בו שיבוש לשון, נראה ממנו דבנדר איהו, נמי לא יחזיר. ואפשר כן דלר"מ דאמר כשאינו צריך יחזיר, מפני שבידו לשאול, או לחקור, אף בנדרי עצמו כולן יחזיר, מפני שבידו לשאול, או לחקור, אבל לר"א לא יחזיר. ובמאירי בסוגיין, עמ' 191 (הוצ' שנייה, עמ' 198) הביא את דברי הראב"ד, והוסיף: והדברים זרים. ומכל מקום הם נסעדים בה מן התוספתא שאמרו בה, איזה נדר שאין צריך חקירת חכם, קונם אשתי וכו', אלמא שמשנתנו מתפרשת בנדר הוא, אלא שיראה שהתוספתא משובשת, ואין לדחות ממנה פשוטה של משנתנו. ובחי' הרשב"א מ"ה ב' (וממנו בנ"י, עמ' קי"א) פירש שהתוספתא נקטה את לשון משנת נדרים פ"ג מ"ב, אבל באמת הכוונה כאן כשהיא נדרה ולא הוא. וכן כתב הריטב"א בשם רבו, והוסיף: ומיהו אע"ג דפרי' בתוספ' דנדר שא"צ ח"ח הוי שתל[ת]ה נדרה בדבר, ה"ה דהוי בכללן נדרים שהבעל מפר וכדפי', וחדא מנייהו נקט. ובר"ן פ"ד ריש סי' תע"ה (במשנה) כתב: ובתוספות פירשו אף בשאר נדרים, וכגון שתלתה נדרה בדבר ואמרה קונם בעלי נהנה שגנב כיסי והכה בני ונודע שלא גנב ולא הכה , וכן מוכח בתוספתא. ברם בחידושיו מ"ה ב': אבל בתוספות פי' דהיינו הנדרים התלויים בדבר שאינן צריכין היתר חכם, כגון קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני, ונודע שלא גנבה ושלא הכתה את בנו, ואפילו דומיא דהני ס"ל לר"א דמצי לומר בעל אלו הייתי יודע שאין צריכין היתר חכם לא הייתי מגרשה. ושמא הכוונה בחידושיו לתוספתא, 36 הראשונים קוראים לפעמים לתוספתא: תוספת, או: תוספות. והעתיקה כלשונה, ובפי' על הרי"ף כיוון לתוספות ספרד שפירשו כרשב"א, רבו של הריטב"א, ולא שינה את לשונם, אלא שהוסיף: וכן מוכח בתוספתא. וכל הראשונים הנ"ל פקפקו במסורת התוספתא, מפני שאמרו במשנתנו פ"ד מ"ז: אמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם. ואמרו בבבלי מ"ו א': מאי 37 בכמה נוסחאות "מאן", עיין דק"ס של רמ"ש פלדבלום. תנא דקתני מעשה. חיסורי מיחסרא והכי קתני, בד"א בשנדרה היא, אבל נדר איהו, יחזיר, ואמר ר' יוסי בר' יהודה מעשה נמי בצידן וכו'. ולהלן שם (מ"ו ב'): והתירו לו שיחזירנה. פשיטא. מהו דתימא וכו'. והוכיחו מכאן שאין מי שחולק על דברי ר' יוסי בר' יהודה. אבל בהשגות הראב"ד הנ"ל כתב: ור' יוסי בר' יהודה בא לסייע על דברי ר"א שאף הנדר התלוי בדבר כשנדר הוא לאסרה על עצמו אין כאן קלקול, לפי שאין לו בזיון וכו', והיינו דאמרי' מאן תנא דקתני מעשה, כלומר מי חלק בין נדרו לנדרה שהביא הוא ראייה לדבר, ואמר כן חלק ר"א בנדר שאינו צריך חקירת חכם, בד"א שנדרה היא שיש כאן קלקול וכו'. ודברי רבינו דחוקים כפי שהראה הרמב"ן ז"ל, עיי"ש. ולפי פשוטו אין להעמיד את התוספתא בשיטת הבבלי, ור' יוסי בר' יהודה חולק על התנא שבתוספתא, 38 ודווקא בעניין "נדר הוא", אבל בהגדרת "נדר שאינו צריך חקירת חכם" אין שום יסוד לומר שיש כאן מחלוקת, ואין כאן אלא גילוי מילתא בעלמא, והמשנה מדברת בשנדרה היא באחד מנדרי שגגות. וכן משמע להלן שורה 39–40: "ואחר כך נמצא נדר בטל", והיינו בטל מאליו, עיין מש"ש, ד"ה ואחר כך. ובאמת בירושלמי לא פירשו בה כלום. ובכגון דא אומרים הראשונים שהתוספתא היא משובשת, ולא נשנית בדבי ר' חייא ור' הושעיא, מפני שמן התלמוד מוכח שלא כמותה. ועיין מ"ש בתס"ר, עמ' 72 ואילך. ועיין בעטור בכורים מ"ש בשם הפרישה אה"ע סי' י' ובב"ח ובט"ז שם. 39 ועיין מ"ש ר"י בנעט בלוח התיקונים למשניות סדר מועד (עם תרגום גרמני), עמ' 530. וראיתי לחכם אחד שציין לתוספתא ערכין פ"ד ה"ה, ואינה עניין לכאן, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 279. ובד מוסיף אחרי דוגמא זו: ר' אלעזר אומר אף בזה לא יחזור מפני תקון העולם. ובכי"ע: ר' אליע' בזה לא יחזיר מפני תיקון העולם. וכן גם בליקוטין הנ"ל: 40 לעיל פ"א הערה 5. ר' אליעזר אומ' בזה לא יחזיר מפני וכו'. ואפשר שבכי"ע נשמטה המלה "אף", כשם שנשמטה שם המלה "אומר", ועיין מ"ש לעיל שורה 30, ד"ה ואשר. ולפי גירסת ד, כי"ע וליקוטין הנ"ל הדוגמא שלעיל היא לר' מאיר (במשנתנו פ"ד מ"ז) שמתיר להחזיר בנדר שאינו צריך חקירת חכם. ולפי גירסת כי"ו והרמב"ן משמע קצת שהדוגמא ניתנת לדברי ר' אלעזר שאוסר להחזיר, כלומר, אף בתולה את הנדר לא יחזיר. ולמעשה אין הבדל, ועיין להלן. ובבבלי מ"ו ב': מאי תיקון העולם איכא. אמר רב ששת ארישא. וכנראה שפירש כן ע"פ הברייתא כאן.

432-34. במה דברים אמורים בזמן שנדר ואחר כך גירש, אבל גירש ואחר כך נדר, מותר. נדר לגרש ונמלך, מותר. נדר בנזיר, בקרבן, ובשבועה, מותר. וכ"ה בד ובכי"ע. ובחי' הרמב"ן מ"ה ב' הנ"ל: בד"א בזמן שנדר ואח"כ גירש, אבל גירש ואח"כ נדר מותר. [נדר] לגרש ונמלך [מותר]. נדר בנזיר בקרבן בשבועה מותר. וההשלמות שלנו מוכרחות, אלא שרבינו לא פירש בה כלום. 41 אח"כ כתב רבינו: ואפשר כן, דלר"מ דאמר כשאינו צריך יחזיר וכו' אף בנדרי עצמו כולן יחזיר, מפני שבידו לשאול, או לתקור, אבל לר"א לא יחזיר, ובר"ה ר' מאיר קתני לה. וברור שיש כאן שיבוש, וצ"ל: ובד"א (-ובמה דברים אמורים) ר' מאיר קתני לה. ואין כוונת רבינו לבמה דברים אמורים שבתוספתא, אלא לבמה דברים אמורים שבבבלי מ"ו סע"א, עיין בהשגות הראב"ד על הרי"ף. והרמב"ן חולק על פירושו, עיי"ש. ושני הבבות הראשונות אפשר לפרש בין לדברי ר"מ ובין לדברי ר"א, אבל הבבא האחרונה קשה מאד. ולפי פשוטה כולה מדברי ר' אלעזר היא, ופירושה שלא אסרו להחזיר אלא שנדר ואח"כ גירש מחמת הנדר, אבל אם גירש ונדר שלא יחזירנה מפני שהכתה את בנה וכו' יחזיר, שהרי בשעת גירושין לא אמר שמחמת הנדר מגרשה ואין כאן תקלה של ערעור, וכן אם נדר לגרשה אלא שנמלך בנתים (ורצה להתיר את נדרו) וגירש, מותר להחזיר, שהרי נמלך בנתים. כללו של דבר אינו אסור להחזיר אלא אם כן נדר וגרש מחמת הנדר, אבל אם יש הפסק בין הנדר לגירושין, בין לפניהן (כשנמלך), בין לאחריהן (שגירש ואח"כ נדר) מותר להחזיר. והוא מתאים יותר ללישנא בתרא בשם ר' נחמן בבבלי מ"ו א', עיי"ש ברש"י, ד"ה וצריך. ואשר לבבא האחרונה, הרי לגירסת כי"ע לעיל שר"א לא אסר אלא בזה (כלומר, בתולה נדרו בדבר אחר, כגון שהכתה את בני, וכו'), מסיימת התוספתא שאם נדר סתם ואסר הנאתה עליו בנדרי רשעים (עיין נדרים פ"א מ"א), או שאמר במפורש כן, מותר להחזיר, משום שנדר בנדר שהוא צריך חקירת חכם. ואף לפי הגירסא שלפנינו אפשר שהכוונה למשנה ראשונה שלא אסרה להחזיר בנדר שהוא צריך חקירת חכם, אלא שאח"כ אסרוהו משום נדר שאינו צריך חקירת חכם, עיין מ"ש לעיל, שורה 30, ד"ה ואשר לדברי.

534-35. מפני מה אמרו המוציא אשתו משום שם רע וכו'. וכ"ה גם בירושלמי פ"ד ה"ז, מ"ו ע"א. אבל בבבלי מ"ו א': אמר ר' מאיר מפני מה אמרו וכו'. ור' מאיר מפרש את דברי הת"ק שבמשנתנו פ"ד מ"ז. וכבר העיר הרמב"ן בחידושיו מ"ה א': ובירושלמי לא תנו הך כדר"מ, אלא מפני מה אמרו סתם וכו'. ולא עוד אלא שבבבלי חיברה הברייתא מוציא שם רע ונדר כאחד, ואמרו: שמא תלך ותנשא לאהר ונמצאו דברים בדאים. ובעל כרחינו אנו צריכים לפרש בנדר שיש לו היתר חכם, שהרי לשיטת ר' מאיר בשאינו צריך חקירת חכם יחזיר. ודווקא לשיטת ר' אלעזר מתאים הלשון "ונמצאו דברים בדאים" בין למוציא שם רע ובין לנדר ("נודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה"), ולמסורת הבבלי הרי אי אפשר לפרש אלא ש"דברים בדאים" דבוקים למוציא שם רע גרידא. ועיין מ"ש להלן, שו' 39–40.

637-38. נמצא גט פסול, והולד ממזר. כלומר, לדברי הבעל, וכפירוש התוספות מ"ו א', ד"ה אי. ועיין בתוספות רי"ד ובחי' הרמב"ן ועוד שחולקים על התוספות.

739-40. ואחר כך נמצא נדר בטל וכו'. וכ"ה גם בירושלמי פ"ד ה"ז הנ"ל. ולשון זו אף היא מתאימה יותר לדברי ר' אלעזר, שאח"כ נמצא הנדר בטל מאליו. ואפשר שמטעם זה קיצרו התנאין שבישיבות בבל את הברייתא לאחת ושנו רק "ונמצאו דברים בדאים" שנופלים יותר למוציא שם רע והשמיטו את הטעם לנדרים, משום שהיתה מסורת בידם שר' מאיר שנה אותה, עיין מ"ש לעיל שו' 34–35, ד"ה מפני.

841. נמצא גט פסול, והולד ממזר. בבבלי מ"ו א' מוסיף: לפיכך אומרים לו , הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע, לא יחזיר, ומשום נדר, לא יחזיר. ומביאים ראייה מברייתא זו ללשון ראשון בשם רב נחמן שהמוציא אשתו משום שם רע, או משום נדר, הוא בשעה שאומר לה בשעת גירושין שהוא מוציאה משום שם רע, או משום נדר, ולפיכך מתרים בו שלא יוכל להחזירה, ויבדוק יפה לפני שמגרשה.

9ר' לעזר בי ר' יוסה אומ' וכו'. בבלי מ"ו א'.

1043. אומ' לה, הוי יודעת וכו'. וכ"ה להלן גבי נדר, וכ"ה בכי"ע אצל שניהם. ובד (בשניהם): אומרין לה. ובבבלי הנ"ל (בשניהם): אומרים לו אמור לה הוי יודעת וכו'.

1146-48. המוציא את אשתו משום איילונית, ונשאת לאחר והיו לה בנים, והיא תובעת [כתובתה] מן הראשון, משם ר' יהודה אמרו שתיקותיך יפה לך מדבוריך. כ"ה ("כתובתה") בד, כי"ע, ליקוטין ובמשנתנו פ"ד מ"ח. ובד: משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומרין לה שתיקותיך וכו', ובכי"ע: משום ר' מאיר אמרו אומרין לה שתיקותיך וכו'. ובליקוטין הנ"ל: ר' מאיר אומר אומ' לה וכו'. ובמשנתנו הנ"ל: המוציא את אשתו משום אילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וכו', נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה אמר ר' יהודה אומר לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך. ופירש"י שהוציאה משום איילונית שלא הכיר בה, והוא מקח טעות, ואין לה כתובה, ומ"מ צריכה גט, משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. 42 בחידושי הרשב"א מ"ו ב' הבין בדברי רש"י שאפילו וודאי איילונית צריכה גט, עיי"ש מה שהקשה עליו. אבל מדברי רש"י אינו מוכרח שהוא סובר כן, ואפשר שכוונתו לחשש איילונית שלא היו לה סימנין, וכמו שכתב רש"י אח"כ "ולדעת כן גירשתיך שאם יבואו לך סימנים שאחזירך", אבל וודאי איילונית לא עלתה על דעתו לבעול לשם קידושין. ועיין מ"ש לעיל ח"ו, יבמות, עמ' 2, הערות 2–3. ואעפ"י שהזהירו אותו שלא יוכל להחזיר, אפילו אם תלד אח"כ, מ"מ יכול לטעון שלוא היה יודע שיצטרך ליתן כתובה, לא היה מגרשה, כמו שפירש הר"א אב"ד (הביאו הראב"ד בהשגות על הרי"ף ספ"ד), וממנו אצל תלמידו, בעל המאור, ושאר ראשונים. וכן משמע גם מלשון רש"י מ"ו ב', ד"ה שתיקותיך. אבל בירושלמי פ"ד ה"ח, מ"ו ע"א, הקשו: ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואת אמר כן. כלומר, הרי הזהירו אותו שלא יחזיר, ואפילו אם יתגלה שאינה איילונית, ומה הוא יכול לטעון? אמר ר' יוחנן לית כאן ר' יהודה, אלא ר' מאיר. ותני כן משום ר' מאיר אומר לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. והוא כגירסת כי"ע וליקוטין בתוספתא. ועיין גם בבבלי מ"ו ב' שהקשו כעין קושיית הירושלמי, ואמר שמואל איפוך וכו', סיפא נמי איפוך. ולגירסת הירושלמי, כי"ע וליקוטין בתוספתא בוודאי שאין קשיא, ואפילו לגירסת הדפוסים יש לומר שהסיפא היא ר' יהודה בשם ר' יהודה בן בתירא, כמסורת התוספתא. ועיין ירושלמי תענית פ"א ה"ב, ס"ד ע"א, ובבלי שם ד' ב'. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 223.

1248-50. ר' לעזר בי ר' יוסה אומר המוציא את אשתו משם איילונית נותנין לה כתובתה, בחזקת שהיא כשירה. וכ"ה בד. וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרמב"ן מ"ו סע"ב, ובמאירי שם, עמ' 193 (הוצ' שנייה עמ' 200). אבל בכי"ע: ר' אלע' בר' שמעון אומ' המוציא וכו'. ובליקוטין הנ"ל: ר' אליעזר בן שמוע אומ' המוציא וכו'. ובחי' הרשב"א מ"ו ב': והיינו דתניא בתוספתא רבי שמעון אומר נותן לה כתוב' בחזקת שהיא כשרה. ובח"ד כתב: פי' הרשב"א בתשו' דלאו באיילונית גמורה וכו', ובסיפא צ"ל ראב"י משום ר"ש, הכי גריס הרשב"א שם וכו'. ולא מצאתי את הדברים הללו בתשובות הרשב"א שלפנינו, ונראה שיש שם טה"ד בח"ד, וצ"ל: פי' הרשב"א בחדו' וכו', ומ"ש הרב "הכי גריס הרשב"א שם", כוונתו שהוא גורס ר' שמעון, וצרף בעצמו את גירסת הדפוס וגירסת חרשב"א בחידושיו. תדע לך שהוא כן, שהרי רבינו רגיל להביא את חידושי הרשב"א למכילתין, ולמה שבק את פירוש הרשב"א כאן במקומו ונדד לתשובות. והראשונים הנ"ל הוכיחו מן התוספתא כאן שמדברים בחשש איילונית, וכמו שכתב המאירי הנ"ל: אלא שדבריהם (כלומר, של הרמב"ן שמפרש בחשש איילונית גרידא) נראין לעניין פירוש, מדקאמר בתוספתא (כלומר, שהעתיקה לעיל שם) בחזקת כשרה, ואם אילונית גמורה מאי חזקה וכו'. ונראה שכן צריך לפרש את הירושלמי כאן פ"ד ה"ח, מ"ו ע"א: תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה, שהרי כמה נשים נשואין איילוניות ועל ידי שיש להן נחת רוח מהן מקיימין אותן. ובוודאי לא כיוון הירושלמי לאיילונית גמורה לכל סימניה שנראית כזכר, שאין צורך לראות עילה בגירושיהן. ועיין בבעה"מ על הרי"ף, בהשגות הראב"ד ובמלחמות שם, ומ"ש לעיל ח"ו, יבמות, עמ' 2. ואשר לביטוי "כשירה" בניגוד לאיילונית, עיין מ"ש לעיל ח"ו, יבמות, עמ' 58, ד"ה וחכמים, ולהלן שם, עמ' 192, ד"ה נשאת בחזקת שהיא כשירה.