תוספתא כפשוטה על גיטין ג:ו

150. אין מבלעין דינרי זהב במלחמה, מפני סכנת נפשות. וכ"ה בד. ובכי"ע ובליקוטין הנ"ל: 43 עיין לעיל פ"א, הערה 5. אין מבליעין דינרי זהב בשעת מלחמה וכו'. ויפה העיר במצפה שמואל בשם כת"י הרד"ל: "שבולעין במלחמה ע"מ להבריח מן השונא, ואסור מפני סכנה, כמו שהיה בימי חורבן בית שני, שישראל היו בולעין הדינרין, והרגישו בהם רומיים, והיו מבקעין מעיהן להוציא כ"ז ומוזכר ביוסיפון". וכן מספר באמת יוסף הכהן במלחמות ס"ה פי"ג סי' ד' (500 ואילך) שבאותו זמן היה זהב בזול מאד, והיו אנשים בולעים דינרי זהב ובורחים לרומאים, ופעם הרגישו שאחד מן העריקים לקט דינרי זהב מתוך צואתו. כשנתפשטה השמועה במחנה הרומאים התחילו לבקע את השבויים חיים, כדי לחפש זהב בתוך המעיים שלהם, ובלילה אחד נבקעו לא פחות משני אלפים שבויים. וכן כתב לעיל רפ"י שם (420 ואילך) שהעריקים היו בולעים דינרי זהב, וכשהיו עוברים למחנה הרומאים, היו מלקטים אותם כשעשו את צרכיהם. ונראה שסכנת נפשות היא לאו דווקא הסכנה שאח"כ יבקעו אותם חיים, אלא שעצם הבליעה של הדינרים כרוכה בסכנת נפשות, ובן אדם אינו נעמית שאפשר להאכיל אותו זהב (עיין ירושלמי יומא פ"ד ה"ד, מ"א ע"ד), שהרי היא אוכלת גם זכוכית, עיין לעיל שבת פי"ד ה"ח, ריש עמ' 67, ומקבילות, ומש"ש בח"ג, עמ' 235, ד"ה שהוא. ומן הלשון "מבלעין", "מבליעין" נראה שהיו כורכין את הדינר ומבליעין אותו בדבר רך שאינו נוה להעכל, כדי למנוע סריטות במעיים.

251. רבן שמעון בן גמליאל אומ' אין מבריחין את השבויין, מפני תקנת שבויין. במשנתנו פ"ד מ"ו: אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבויין. ואף הרישא של משנתנו רשב"ג היא, כפי שמוכח מן הברייתא שבבבלי כתובות נ"ב א', וכדברי הרמב"ן כאן מ"ה א', ורשב"ג שנה אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, מפני תיקון העולם, ואין מבריחין וכו' מפני תקנת שבויין. ופירשו בירושלמי פ"ד ה"ו, מ"ו, ע"א: אין פודין את השבויין יותר מדמיהן מפני תיקון העולם [דלא ליגרו שביי ומייתי] 44 המוסגר חסר בירושלמי שלפנינו. אבל כן מעתיק הרשב"א מ"ה א' בשם הירושלמי. וכ"ה בנ"י, עמ' ק"י. רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין. דלא יהוון קטרינון (כלומר, שלא יקשרו אותן, שלא יכבלו אותן). 45 אח"כ נכנסה שם בירושלמי פיסקא מן המשנה שלא במקומה, והיא שייכת לעיל שם. והטעם לאין פודין יותר מכדי דמיהם הוא גם בבבלי מ"ה א': או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי. 46 ואף בבבלי בכמה נוסחאות: דלא ניגרו, או: דלא ליגרו, עיין בדק"ס של רמ"ש פלדבלום במקומו. וההבדל הוא בלשון גרידא, ודלא ליגרו בהו פירושו שלא יגרו את יצרם לשבות יותר. ודלא יגרבו פירושו שלא ישבו יותר, עיין עה"ש ערך גרב. והרשב"א הביא אותו מן הירושלמי, שהרי בבבלי מסתפקים בכך: משום דוחקא דציבורא הוא, או דילמא דלא לגרבו וכו', אבל בירושלמי פירשו כן בוודאות, עיי"ש ברשב"א. ואמרו בבבלי שם, שלת"ק אין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם, שלא יתנהגו באכזריות כלפי השבויין שישבו לעתיד לבוא, ורשב"ג סובר שהטעם הוא שלא יכבלו את השבויין שנשארו אצלם, ואם אין אצלם שבויים אחרים מותר להבריחן לדעת רשב"ג.