תוספתא כפשוטה על גיטין ג:ז

152-53. בראשונה היו אומ' המטמא, והמדמע. חזרו לומ' אף המנסך בשוגג, פטור, במזיד, חייב, מפני תיקון העולם. וכ"ה בד ובכי"ע. וכן העתיקו בשם התוספתא בשו"ת הרי"ד סי' ה' ובתשב"ץ ח"ג סי' פ"ב. אבל בתוספות נ"ג א', ד"ה ותני, ובתוספ' הרא"ש שם: המטמא והמנסך, חזרו לומר אף המדמע (כבבבלי שם). ובבבלי ב"ק קי"ז א': והא תני אבוה דר' אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע. חזרו לומר אף המנסך. אבל במכילתין נ"ג א' הביאו בשמו: בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך. חזרו לומר אף המדמע. וכ"ה בברייתא הסתמית בב"ק הנ"ל, ועיין בתוספות ובתוספות הרא"ש כאן, ד"ה בראשונה. ובשו"ת הרי"ד הגיה בב"ק ע"פ גיטין, ובברייתא הסתמית שם הציע לגרוס כמו בתוספתא כאן. ובבבלי ב"ק שם רצו לומר בתחילה שהוצרכו להוסיף מנסך באופן מיוחד ("חזרו לומר") ולא כללו מנסך בכלל מטמא ומדמע משום דמקנסא לא ילפינן, והוצרכו לתקנה מיוחדת, ועיי"ש בתוספות, ד"ה לאו. ואח"כ אמרו: מעיקרא סברי כר' אבין וכו', ומנסך היה פטור משום קים ליה בדרבה מיניה, ואח"כ סבור כר' ירמיה: משעת הגבהה קנייה, איחייב לו ממון, מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך. ועיין מ"ש ע"ז להלן. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: המטמא והמדמע והמנסך בשוגג, פטור, במזיד, חייב. ואעפ"י שבמשנתנו לא נזכר "מפני תיקון העולם", אבל מתוכה מוכח כן, שהרי היא נשנית בין ההלכות של תיקון העולם, תקנת השבים ותקנת המזבח. ונחלקו בבבלי נ"ג א' חזקיה ור' יוחנן. לחזקיה תיקון העולם הוא פטור השוגגין, כדי שלא יפחד להודיע לבעלים אם טימא, דימע וכו' בשוגג, אבל חיוב המזידין הוא מן הדין, שהיזק שאינו ניכר שמו היזק. ולר' יוחנן הוא להפך, פטור שוגגין הוא מן הדין שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, אבל חיוב המזידין הוא קנס שלא ילכו ויטמאו, וידמעו, ויהיו פטורין. ומחלוקת זו היא גם בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ז ע"א, וכשיטתם בבבלי (ושיטת חזקיה מיוחסת בירושלמי לאחיו יהודה), אלא שבירושלמי נסתרסו השורות, וכל המפרשים הגיהו לנכון, וכן הדפיסו בירושלמי דפוס זיטומיר ואילך, וכן מוכרח מן הסוגיא, וכן נראה מכי"ל שהסוגיא לקוייה, והמגיה מחק ותיקן. ואף שם אמרו: ור' יוחנן אמר בדין היה אפי' מזיד שיהא פטור, למה אמרו חייב משום קנס (כמו שהוא בד"ח). 47 ואמרו להלן בירושלמי שם: מתניתא מסייעא לר' יוחנן הנותן עול על גבי פרתו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ועיין בבלי נ"ג א' ובמה"פ, ד"ה מתניתא. ועיין להלן ב"ק פ"ו הי"ז ובח"ד שם. חייליה דר' יוחנן מן הדא, המטמא והמדמע והמנסך בשוגג, פטור, במזיד, חייב. ואמר ר' יוחנן משום קנס. ופירש בס' ניר שר' יוחנן סבר מנסך מנסך ממש, 48 ולא כשיטת רב בירושלמי להלן שם, אלא כשיטתו בבבלי נ"ב ב'. וממילא מוכח שמנסך פטור מן הדין ואינו חייב אלא משום קנס, והוא הדין למטמא ומדמע שנשנו יחד אתו. 49 ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו, ודבריו קשים, שהרי אף חייבי מיתות שוגגין פטורין מן הממון. מעכשיו מובנת גם הברייתא שלנו שמתחילה לא שנו מנסך עם מטמא ומדמע, שהרי מנסך חייב מיתה, ואין לחשוש שאדם ינסך יינו של חבירו כדי לאבדו, ויעבור בעצמו על איסור עבודה זרה, 50 אבל היו חשודין לטמא תרומה, ובלבד להפסיד לחבירו. ועיין מ"ש לעיל ח"א (תרומות), עמ' 308. אבל אח"כ חזרו לומר אף המנסך, שכבר בטלו דיני נפשות (ואף בזמן שהיו קיימים, הרי אין כאן התראה), ואינו מפחד מפני ב"ד, 51 אבל מ"מ היה ידם תקיפה לדון את המזיקין. ולפיכך כללו גם את המנסך בתוך המטמא והמדמע, 52 ולמ"ד מנסך מערב יין נסך לתוך יין כשר, מעשה שהיה כך היה, שמתחילה לא אסרו אלא מטמא ומדמע, עיין בתוספות ב"ק קי"ז א', ד"ה לאו. וסובר ר' יוחנן שדינם שוה, ובכולם החיוב הוא מפני תיקון העולם, והטעם "מפני תיקון העולם" שבתוספתא כאן דבוק לסיפא לחיוב המזיד, ועיין מ"ש להלן בסמוך.