תוספתא כפשוטה על גיטין ד:ו

121-23. אמ' לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי, כתבו ותנו גט לאשתי, כותבין ונותנין לה, ואם אינן יודעין ילמדו. וכ"ה בד, אלא ששם חסר "כתבו ותנו גט לאשתי", ואף לפנינו הוא שינוי נוסח מ"כתבו גט ותנו לאשתי" (ושינוי נוסח זה גם במשנתנו פ"ו מ"ז). ובכי"ו נשמטה המלה "יודעין" בטעות וישנה בד ובכי"ע, ואף בכי"ו יש סימן להשלמה בגליון. וכגירסת ד מביא המאירי כ"ג א', עמ' 85 (הוצ' שנייה, עמ' 88) בשם התוספתא. והוא דין משנתנו פ"ו מ"ז: אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלשה תנו גט לאשתי הרי אילו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין דברי ר' מאיר וכו'. ולפ"ז הברייתא שלנו כר"מ במשנתנו. ועיין בח"ד, ולא נתחוורתי בדבריו ז"ל. ובכי"ע הסדר בברייתות אחר, ושם הגירסא: אמר לשנים תנו גט לאשתו, כתבו גט לאשתו, או לשלשה תנו גט לאשתו, וכתבו גט לאשתו הרי אילו יכתבו ויתנו וכו'. והלשון מגומגמת, ואם הכוונה "וכתבו גט": או שאמר להם כתבו גט 23 בה"ג ד"ו ע"ט ע"ג: גברא דאמר לבי דינא כתבו גט לאשתי. וחד מהנך סופר הוא. כותבין ונותנין, ואע"ג דלא אמר תנו, אבל חוץ לבית דין אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו וכו'. וכ"ה בה"ג ד"ב, עמ' 328, עיין אוה"ג, עמ' 149. אבל עיין בהלכות פסוקות, הוצ' הר"ס ששון, עמ' קכ"ט, והלכות ראו, עמ' 99. וכו', ואף בתנו כותבין בעצמם הרי הברייתא כר' יוסי שבמשנתנו הנ"ל, ואין הבדל בין שנים לשלשה.