תוספתא כפשוטה על גיטין ד:ז

123-24. מכירין את האיש ואין מכירין את האשה כותבין ונותנין, מכירין את האשה ואין מכירין את האיש, כותבין ואין נותנין. וכ"ה בליקוטין ובמאירי הנ"ל. ובמשנת ב"ב פ"י מ"ג: כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והשובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירן. ועיין בירושלמי כאן פ"ד ה"ב, מ"ה ע"ג, ובבבלי ב"ב קס"ז ב'. ולהלן פ"ו ה"ה, שורה 23–24, ד"ה ואמרו, הארכנו בבאור הירושלמי, עיי"ש. ולכאורה התוספתא היא בשיטת ר' אילא בירושלמי, וכמו שאמר רב יהודה בשם רב בבבלי, עיין בח"ד. ועיין בצפנת פענח פ"ב מה' גירושין ה"ג. ברם מדברי המאירי כ"ג א' הנ"ל נראה שאין תוספתא זו עניין למחלוקת שבירושלמי ובבלי הנ"ל, והוא פירש שמדברים כאן שהעדים שהם גם שליחים לתת את הגט אין מכירין את הבעל, או את האשה, בעצמם, אבל אחרים מעידים עליהם שהם הם, ובמכירין את הבעל בעצמם, ואת האשה ע"י שאלה, כותבין ונותנין, אבל אם אין מכירין את הבעל אלא ע"י שאלה כותבין, ואין נותנין אלא אלו שמכירין את הבעל בעצמם. וכן מסתבר, שהרי אם אין מכירין את הבעל כלל פשיטא שאין נותנין. וכוונת התוספתא, כנראה, שאין שאלה מועילה לעד אחד, או לנשים, אבל בעדות ברורה פשיטא שנותנין, שאין לך הכרה גדולה מזו. אבל עיין בחי' הרמב"ן בהשמטות ("אהל רחל", ירושלים תש"ב, עמ' קכ"א) ובבבלי כ"ט ב' ומ"ש המאירי הנ"ל לעיל שם. ועיין שו"ע אה"ע סי' ק"כ סע' ג' ובבאור הגר"א ס"ק י'.

225. אמר כתובו, ולא אמ' תנו, אע"פ שמכירין את שניהן כותבין ואין נותנין. הדברים לכאורה תמוהים, ומה עניין הכרה לנידון דידן. ולפי פירוש המאירי הנ"ל, הרי באין מכירין את הבעל אלא ע"י שאלה הרי אין נעשין שלוחין אפילו אמר להם כתבו ותנו, אבל אם לא אמר להם תנו אפילו מכירים את שניהם בעצמם (שלא ע"י שאלה) כותבין ואין נותנין. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. ופירשו המפרשים, ופסקו כל הפוסקים, שכותבים ואין נותנין. ועיין בתוספות רע"א למשנתנו שתמה מה עניין שחוק לכאן, שהרי אין נותנין משום שלא עשה אותם שלוחים לנתינה, ועיי"ש מה שתירץ. ועיקר כוונת דבריו שאין כאן אלא הקדמה למה שנאמר אח"כ שאם איבד את עצמו מיד, אעפ"י שכתבו ונתנו הרי זה גט, משום שהיה בהול, ואם אמר כתבו כוונתו כתבו ותנו, כברישא של משנתנו ולעיל מ"ה שם, אבל בדרך כלל כשלא אמר תנו, אין כוונתו ב"כתבו" שיתנו לה, אלא שהוא רוצה שיהא הגט בידו וישחק באשתו בגט זה, ויקנתר אותה. ואני מעיר על כך, מפני שראיתי לרב אחד שהעיר על דברי רבינו גרשום בחולין ל"ט ב' שכתב: "רצה לשחק בה, כלומר, ואין כותבין , שאינו עושה אלא שחוק", ומסיק הכותב: ולפי זה אם כתבו אין לגרש בגט זה אפילו אם יאמר הבעל לגרש, שהרי נכתב לא בצווי הבעל. והקשה עליו מתוספתא שלפנינו. וכן העירו על תשובת הגאון (אוה"ג, סוף עמ' 146): אם אמר כתובו בלבד אין כותבין עד שיאמר תנו וכו', ואי אמר כתבו עד דא' תנו לא כתבינן דתנן בריא וכו' רצה לצחק בה ולא אמר כלום, ואין כותבין עד דא' כתבו ותנו וכו', עיין בהשלמות ותוספות למשניות הוצ' ר"ח אלבק, עמ' 404, והביא ראייה לשיטה זו מן התוספתא להלן "כפי הגירסה ברמב"ן ובראשונים: הבריא שאמר כתבו גט וכו', אם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין וכו'". מן התוספתא ראייה להפך, שהרי בכל הנוסחאות (כי"ו, ד וכי"ע) הגירסא היא: אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין. וברמב"ן, בר"ן, ברא"ש ובס' חוה לרבינו ירוחם (והבאתים להלן במקומו) הגירסא היא: אין כותבין ונותנין, והיא היא, והואיל ואמר ברישא: "כותבין ונותנין" אמר בסיפא "אין כותבין ונותנין", והעיקר הוא שאין נותנין, אבל בכתיבה בלא נתינה לא איכפת לנו כלל. היחיד הוא הרשב"א בחידושיו (וכן העתיק בנ"י, עמ' ק"ע, והוא מן הרשב"א כדרכו) שהעתיק בסיפא: ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין. ואף שם לא נאמרו הדברים אלא אגב הרישא. 24 וכנראה שהכשלתי את ר"ח אלבק במה שהעתקתי בתס"ר ח"ב, עמ' 75, את גירסת הרשב"א הנ"ל, והוספתי: וכן מעתיק ברא"ש וכו', ולא נתכוונתי אלא לעיקר הדברים, ולהשמטה שבדברי רשב"ג, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן, הערה 34. ותמה אני כיצד אפשר להעלות על הדעת שאם בריא אמר כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, אין כותבין, ולא הנחת לבעל לתת גט בידיו לאשתו בלי שליחות, שאם לא יאמר תנו לא יכתבו לו גט, אתמה. וכי לראיות מברייתות ומשניות אנו צריכים שכותבים גט לבעל אפילו אם לא יאמר לעדים תנו, וישתקעו הדברים ולא יאמרו. 25 וראיתי לאותו מפרש של התוספתא שהעיר על תוספות רי"ד (י"ח רע"א) שפירש "כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסה תיפייס" כתבו וחתמו ליתנו לה, ואחר ליתנו לה שמא תיפייס מן הקטטות וכו'. והוסיף הרב הנ"ל: הרי מדבריו משמע בהדיא שכתבו ותתמו בהחלט לתתו לה ונכתב לשם כריתות בפועל, רק איחר לתתו לה שמא תתפייס. ברם חס לנו להעמיס שיטה זרה זו בדברי הרי"ד, ועל כגון דא אנו אומרים שפיל לסיפא דקרא. וכן אומר הרי"ד להלן שם: פי' לר' יוחנן מקשה וכו' (כדעת הר"י בתוספות שם, סד"ה ואנחיה) וכו', דאי לריש לקיש האמר דמשעת חתימה יש לה פירות, ואע"פ שאיחר נתינת הגט וכו', ומוכרח היה לפרש שכתבו וחתמו ליתנו לה, אבל אם כתב בדעת שלא יתן לה אלא אם לא תתפייס אין לה פירות, עיין בתוספות שם, ד"ה ואנחיה, ואינו עניין כלל להלכה שלנו, והעדים תמיד כותבין גט בציווי הבעל. והראייה מדברי הגאון אינה ראייה, שהרי מצינו אצל הגאונים כמה דברים שיש בהם תמה תימהון, וכבר העירונו על כך במבוא לח"ו (יבמות כתובות), עמ' י"ג-י"ד. ואשר לדברי רבינו גרשום בחולין ל"ט ב', יתכן שנמשך אחר הגאונים, ואפשר שצ"ל שם: "רצה לשחק בה, כלומר, ואין נותנים " 26 שהרי כי"ף ובי"ת דומות לנו"ן כפופה בכי"י, ואם קרא הסופר בטעות: "נותבין", או "כותנין", אין פלא אם תיקן "כותבין". ועיין להלן פ"ה, הערה 3. וכו'. ולעדים אין הוא עניין כלל, ואם רוצה הבעל לעשות את דמיה של אשתו צחוק הוא החייב, אבל אינו מעיניינם של העדים שניצטוו לכתוב גט.