תוספתא כפשוטה על גיטין ד:ח

126-27. היה צורח וצווח מראש ההר, ואומ' כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, הרי אילו יכתבו ויתנו. במשנתנו פ"ו מ"ו: מי שהיה מושלך לבור, ואמר כל השומע את קולו יכתב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו. ובבבלי ס"ו א' שאלו: וליחוש שמא שד הוא 27 באותו זמן היתה קיימת האמונה שאף שדים כותבים גיטין לנשותיהם, כפי שמצוי בהשבעות המגיות. וכן אצל Montgomery בספרו Aramaic Incantation Texts וכו', עמ' 169: כמא דכתבין שידין גיטין ויהבין לינשיהון, ותוב לא הדרין עליהין. וכ"ה להלן שם, עמ' 193, ועמ' 209. ועיין מה שכתבתי בספר "מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום", עמ' קס"ה, הערה 12. ולפ"ז שמא אין הפירוש שנתכוון להכשיל, אלא שבקש שדים אחרים שמכירים את קולו שיכתבו גט לאשתו. ובאבות דר"ן פל"ז, הוצ' שכטר, עמ' 109: ששה דברים נאמרו בשדים וכו', ג' כבני אדם וכו' פרין ורבין כבני אדם ומתים כבני אדם (עיין בבלי חגיגה ט"ז א') וכו', ויש אומרים אף הופכין פניהן לכל דמות שירצו, ורואים ואינם נראים. וכו', ודלמא צרה היא, תנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין, אע"פ שאין מכירין. ועיין גם בירושלמי בסוגיין ה"ח, מ"ח ע"ב (ובמקבילה ביבמות פט"ז ה"ו, ט"ו ע"ד). ומטעם זה פירשו כל המפרשים את משנתנו שהמושלך פירש את שמו ושם עירו, כמשנת יבמות פט"ז מ"ו, והחידוש הוא שכותבין אעפ"י שאין מכירין, וכן משמע קצת מן הסדר שבתוספתא כאן, עיין בבבא הסמוכה לעיל. ברם כבר העיר בתוספות רע"א למשנתנו: הא י"ל דכל עיקרו דמתניתין לאשמעינן רק דאע"ג דלא אמר תנו הוי ככתבו ותנו דבפחדיה טריד ולא פריש, ופשטא דמילתא מורה כן, דהוי כמו מתני' דקודם דיוצא בקולר, וכן מדקתני במתני' שאח"ז הבריא שאמר וכו', דמשמע דכך סדרא דמתני' וכו', אבל בריא שאמר כתבו לא הוי כתנו, וא"כ י"ל דפשיטא שראינו שהשליכו בעלה לבור, והשמיע קולו מבור שיכתבו גט לאשתו, אף דלא אמר תנו כותבים ונותנים, והכי דייקא לישנא מי שהיה מושלך בבור ואמר משמע דידענו מי שהושלך בבור וכו', עיי"ש. ואח"כ כתב: ואפשר כיון דאמר מן הבור ושם מצויין שדים, אף שראינו שהשליכו את אדם לשם חיישינן דילמא היה הקול מן השד, וע"ז פריך הגמרא וכו'. ולפ"ז אין ראייה מן הגמרא שפירשו את משנתנו שלא כפשוטה. ואף שהקשו שם גם מצרה, הרי אפשר שיש כאן בלשון הקושיא העברה מיבמות קכ"ב א'. 28 כוונתי ללשון הקושיא גרידא (וכיוון לומר, שמא היה אחר שם, עיין בהגהות הרש"ש), והתירוץ הוא עיקרו כאן, ומכאן הועבר ליבמות, משום שלפי תנא דבי ישמעאל אין חוששין לשד, ואין צורך בבבואות, כפי שכבר פירשו כמה מן הראשונים, עיין מאירי יבמות קכ"ב א', הוצ' ר"ש דיקמן, עמ' 479, ובהערה 156 שם (במאירי כתב שם: ואנו גורסים אלא תנא דבי ר' ישמעאל). ובר"מ פ"ב מה' גירושין הי"ג: וכן מי שהיה מושלך לבור וכו', והוא שידעו אותו, 29 כלומר, שידעו מי הוא כשנפל לבור. וקשה להעמיס בלשון הר"מ שכוונתו שאמר "אני פלוני בן פלוני" וכו', שאין דרכו של הר"מ לסתום את דבריו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו , 30 ופשוטו כמשמעו: והוא שידעו אותו וראו שבעלה נפל לבור, אלא שאח"כ העלוהו ולא הכירוהו, כלומר, שנשתנו פניו (עיין במשנת יבמות פט"ז סמ"ו ובתוספתא שם פי"ד ה"ז, עמ' 53 שורה 49), אשתו מותרת, ואין חוששין שמא יצא בעלה מן הבור, ואחר נפל לשם ומת, והקול היה של שד, ואינו גרוע משעת הסכנה שכותבין אע"פ שאין מכירין, כמו שסיים הר"מ שם. ופסק כן ע"פ תנא דבי ר' ישמעאל, ויש כאן הלכה נוספת. ואף בתוספתא לא נזכר כלל שהזכיר את שמו ושם עירו, 31 שלא כמשנת יבמות פט"ז מ"ו ותוספתא שם פי"ד ה"ז. ולפי פשוטה משמע שראו את בעלה שהיה צורח וצווח. ומן הלשון "היה צורח וצווח" (וכ"ה בד, ובכי"ע: היה צווה) משמע שהיה בסכנת נפילה מן ההר, ומתוך פחד ובהלה לא אמר אלא כתבו (ולא אמר תנו). וכן בה"ג ה' גיטין (ד"ו ע"ט ע"ג, ד"ב עמ' 328): אבל חוץ לב"ד אין כותבין ונותנין עד דאמר להו תנו לבר מן המפרש, והיוצא בשיירא, והמושלך בבור , 32 בהלכות פסוקות הוצ' ר"ס ששון, עמ' קכ"ט, ובהלכות ראו, עמ' 99, דלגו על "והמושלך בבור". והמסוכן, דכי אמרין לסהדי כתבו גט לאשתי, ואע"ג דלא אמר תנו כותבין ונותנין, מ"ט הני משום דטרידי הוא דלא אמרי תנו.

227-28. בארי שאמ' כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה. וכ"ה בד. ובכי"ע: רבן שמעון בן גמל' אומ' הבריא שאמ' וכו'. וכ"ה בעיטור מאמר ז', הוצ' רמא"י, כ"ט ע"א. אבל ברמב"ן ס"ו סע"א, ברשב"א ס"ה ב', ברא"ש פרק התקבל סי' י"ח ובנ"י ס"ה ב', עמ' ק"ע, כגירסא שלפנינו. ועיין ברמב"ן, רשב"א 33 ובסוף העמוד שם הביא ראייה מתוספתא זו שגוסס כחי הוא אפילו בדברים דלא אתו ממילא, עיי"ש. וכ"ה בנ"י כאן, עמ' קע"ט. ועיין בתוספות המיוחסים לר"י הזקן קידושין ע"ח סע"ב שהביא ראייה זו מן התוספתא להלן רפ"ה. ועיי"ש בתוספות, ד"ה לא, ועוד בכ"מ. וריטב"א ע' ב', מאירי שם, עמ' 250 (הוצ' שנייה, עמ' 261), ור"ן רפ"ז (פעמיים שם) שאמרו שכל זמן שיש בו נשמה בבדיקה קאמר, עיי"ש. ואף הרמב"ן כיוון לתוספתא כאן (ולא ללהלן רפ"ה), כמפורש ברשב"א, ריטב"א והר"ן, עיין מ"ש להלן רפ"ה, ד"ה והראשונים. ובעיטור הנ"ל הביא את שתי הברייתות.

328-30. רבן שמעון בן גמליאל או' אם מעצמו נפל, הרי זה גט, אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין, שאני אומ' הרוח דחפתו. וכ"ה בד (אלא ששם: שמא הרוח), וכ"ה ברמב"ן הנ"ל, אלא ששם: אין כותבין ונותנין שאני אומר שמא הרוח וכו'. והיא היא, והעיקר הוא שאין נותנין, וכותבין שמא יבריא, אבל אין נותנין, שמא לא היה בדעתו לאבד את עצמו, ודינו כבריא שאם לא אמר תנו אין נותנין. ובמשנתנו פ"ו מ"ו: הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה. מעשה בבריא אחד שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת, אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרו חכמים אם מעצמו נפל הרי זה גט, אם הרוח דחאתו אינו גט. ובבבלי שם (ס"ו א'): מעשה לסתור? חסורי מחסרי, והכי קתני אם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'. וכתבו ברמב"ן וברשב"א הנ"ל שהלכה כרשב"ג, ואין אנו אומרים שרשב"ג הוא בשיטתו שסובר בכותב נכסיו וכו', שהוכיח סופו על תחלתו, וחכמים חולקים עליו, שהרי כאן אמר כתבו, ויש כאן הוכחה בתחילה, כמו שאמרו בחולין ל"ט ב', עיי"ש ברש"י. וסתם משנתנו כרשב"ג ואין החכמים חולקים עליו, והביאו את התוספתא כאן, והסיק ברשב"א ס"ו סע"א: והכי איתא בתוס' בריא שאמר וכו' (ויש שם חסרון בדבריו, עיין להלן) אלמא דרבנן (כלומר, ת"ק שבתוספתא) עדיפא מדרשב"ג (כלומר, וממילא משנתנו לכל הפחות כרשב"ג). ובכי"ע: רבן שמעון בן גמל' אומ' הבריא שאמ' (כלומר, הרישא שלפנינו, עיין מ"ש לעיל ברישא) וכו', כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה. אם לאחר זמן נפל, כותבין ואין נותנין לה, שאני אומ' שמא הרוח דוחתו. ולפי גירסא זו אין כאן ת"ק כלל. וכנראה שיש כאן השמטה בנוסחאות שלנו, וברשב"א ס"ה ב' מעתיק (ואני משלים במרובעים מה שחסר בתוספתא שלפנינו): רשב"ג אומר אם נפל מעצמו הרי זה גט [ואם הרוח דחפתו אינו גט. ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו, אם לאלת' נפל כותבין ונותנין, שאני אומר מעצמו נפל] ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותני', 34 ביחס לגירסא " אין כותבין ואין נותנין", עיין מ"ש לעיל בפנים שורה 25, ד"ה ואני מעיר. ואפשר שבנידן דידן אין כותבין משום שהוא הולך למות, ומה תועלת בכתיבה בלי נתינה. ואם יבריא אין בהלה, ויכתבו אח"כ ויתנו בציוויו. שאני אומר שמא הרוח דחפתו. וכן מעתיק בנ"י ס"ה ב', עמ' ק"ע. וכע"ז היתה הגירסא לפני הרא"ש פ' חתקבל סי' י"ח, הר"ן פ"ו סי' תקכ"ד, ד"ה מעשה לסתור, וכ"ה בס' חוה לרבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג (קרוב לסופו). ועיין ברשב"א שם מה שהעיר על הירושלמי והרמב"ם, ועיין בירושלמי פ"ו ה"ח, מ"ח ע"ב, ומ"ש בשי"ק שם ה"ו (בד' זיטומיר), ד"ה הדא אמרה. ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 600, והשוה מ"ש בתס"ר (ירושלים תפרח"י), עמ' 75.