תוספתא כפשוטה על גיטין ד:ט

130-33. אמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתמתין לי שתי שנים, וחזר ואמ' לשנים תנו גט לאשתי על מנת שתתן לי מאתים זוז, לא בטלו דבריו האחרנים את הראשונים, אלא הרשות בידה, רצת תמתין, רצת תתן. וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע באה הלכה זו אחרי ההלכה "האומר תרכו את אשתי" וכו'). וכ"ה הגירסא אצל כמה מן הראשונים, עיין להלן. ובבבלי ע"ו א': תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא ב' שנים, 35 בתוספות רי"ד במקומו מוסיף: ועל מנת שתניקי את בני שתי שנים, ולא מצאתי הוספה זו במקום אחר. וכנראה שיש כאן אשגרה ממשנתנו שם ע"ה ב', ומן הברייתא שהביא הבבלי לעיל שם. וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, לא ביטל דברו האחרון את הראשון, רצתה משמשתו, רצתה נותנת לו מאתים זוז. ופירש"י: אמר לה בפני שנים הרי זה גיטך ולא מסרה לה בפניהם, דאי מסרה איגרשה לה בהאי תנאי, ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא, אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן וכו'. ואין כאן לא הוספה בתנאי שהרי לא אמר "מאתים זוז נוסף על תנאי הראשון", ואין כאן עיקור התנאי הראשון שהרי לא בטלו, אלא כוונתו תעשי או זה, או זה. וכבר העירו הראשונים, שבשאילתות (מטות סי' קל"ח) פירש כפירש"י 36 הסדר בברייתא שם אחר הוא, וכ"ה בר"מ פ"ח מה' גירושין הי"ח, כמו שהעיר בהעמק שאלה במקומו. שכתב: אלמא מצי הדר ביה כל כמה דלא מטא גיטא לידה וכו', עיי"ש בהעמק שאלה. ברם מלשון הברייתא בבבלי "הרי זה גיטך על מנת" משמע שכבר מסר לה את הגט. וכן פירש בעיטור מאמר ג', אגב, הוצ' רמא"י י"ד ע"א. ולשיטתו אפילו למ"ד כל האומר על מנת כאומר מעכשיו (להלן פ"ה ה"ו), הני מילי כשנתקיים התנאי, אלא שבנתים אבד הגט, או שקבלה קידושין מאחר, אבל אם לא נתקיים התנאי דין הגט כאילו עדיין בידו של בעל, ובעל התנאי (כלומר, הבעל) יכול לחזור, לבטל את התנאי ולהוסיף עליו עיי"ש, ולשון הברייתא בבבלי כפשוטה. ובחי' הרמב"ן ע"ו א' אף הוא אומר שאם נאמר שהברייתא היא כמ"ד האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו הרי הלשון הוא כפשוטו עיי"ש. ועיין מ"ש רמא"י בשער העיטור במקומו ומ"ש להלן פ"ה סה"ה, שו' 30–31, ד"ה ונחלקו. ובהשגות הראב"ד על הרי"ף במקומו אף הוא מפרש שלא מסר לו את הגט בשעת התנאי, אלא מתחילה אמר בפני שני עדים ע"מ שתשמשי את אבא, ואח"כ אמר בפני שנים אחרים ע"מ שתתני לי מאתים זוז, ואח"כ מסר לה את הגט בפני כולם, דינו כתוספתא קידושין ספ"ב שהמקדש סתם על מנת תנאו הראשון מקדש. ובנידון שלפנינו הואיל ועשה שני תנאים (שאינם סותרים זה את זה, עיין בסיפא) לפני שתי כיתי עדים, ומה שהתנה בפני זו לא התנה בפני זו, מוכח שאינו רוצה בשני התנאים, ותלה בדעת האשה שתעשה כרצונה. ולפי פירוש הראב"ד מובן למה שנו כאן שני כתי עדים, שאם התנה שני התנאים בפני כת אחת היינו אומרים שרוצה בשני התנאים. אבל כבר העיר הרשב"א כאן במקומו ששנו כאן שני כתי עדים מפני הסיפא בעניין הצירוף, עיין להלן. ועיין בחי' הרמב"ן שהאריך. ומכל מקום הסתייע בחי' הרשב"א ע"ו א' מלשון התוספתא כאן שמשמע ממנו כפירש"י שעדיין לא מסר את הגט לאשה, שלא כשיטת בעל העיטור. אבל מאידך גיסא משמע שאפילו בתנאי שני לא מסר מיד את הגט אלא אח"כ (שלא כפירש"י). 37 אלא כפירוש הראב"ד שמסר לה אח"כ בפני שתי הכיתות, כפי שכבר ראה בח"ד. וכן הביאו את התוספתא בר"ן פ"ז סי' תקמ"א, ובנ"י עמ' קצ"ד, ועיין מ"ש בב"י טואה"ע סי' קמ"ג, ד' ווארשא ס"ב ע"א ואילך. ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' קי"ז שהביא את הרישא כאן, עיי"ש. שוב הוכיח בחי' הרשב"א פ"ד ב' מתוספתא זו שתנאי בעל פה אינו פוסל בגט אפילו לפני כתיבת התורף (נגד שיטת הר"מ בפ"ח מה' גירושין ה"ד). וכן בתשובה שלו ח"א סי' אלף רמ"ד: ונראה לי ראיה ממה ששנינו בתוספתא פרק רביעי (כמניין הפרקים שלפנינו ושבדפוסים) אמר לשנים תנו גט לאשתי וכו' (כלשון שלפנינו). ועיין גם בשו"ת הרדב"ז ח"א (ד' וויניציאה) סי' פ"ג.