תוספתא כפשוטה על גיטין ה:ד

114-15. זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה, ימים שבנתים זכיי במציאתה וכו'. במשנתנו פ"ז מ"ג: מהיום אם מתי, מעכשיו אם מתי, הרי זה גט וכו'. ובמ"ד שם: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו', מה היא באותן הימים, ר' יהודה וכו'. ובבבלי ע"ג ב': תנא ובלבד שימות (עיין בתוספתא להלן). ולכי מיית הוי גיטא? והא קיימא לן דאין גט לאחר מיתה. אמר רבה באומר מעת שאני בעולם. ופירש"י שהבבא "מה היא באותן הימים" של משנתנו אינה דבוקה לרישא ל"מהיום אם מתי" שהרי בכגון דא אם מת נמצאת מגורשת משעת נתינה, והיא פנוייה, אלא בבא זו מדברת באומר שהוא מגרש אותה מעת שהוא בעולם, כלומר רגע סמוך למיתתו, ובכל רגע ורגע ספק הוא שמא ימות, ולר' יהודה אם מת אחרי שעה הוברר הדבר למפרע שהיא כאשת איש לכל דבריה, אבל לר' יוסי מגורשת ואינה מגורשת, עיין ברש"י, בתוספות ובתוספות רי"ד. ופירוש זה דחוק מאד, שהרי העיקר חסר מן הספר, וכבר הקשה הרשב"א שלפי פירש"י היה רבה צ"ל בפירוש: חיסורא מחסרא וכו', ולפי פשוטה דבוקה הסיפא לרישא ל"מהיום אם מתי". וכבר הוכיחו בתוספות כתובות ט' ב', ד"ה כל, תוספות כאן כ"ה ב', ד"ה מה, ע"ג ב', ד"ה אמר, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, תוספות הרא"ש וחי' הר"ן ע"ג ב', שו"ת הרא"ש כלל מ"ו סי' א', מרדכי פ"ז סוף סי' תכ"ח, פי' ר"י אלמנדרי על הרי"ף כאן במקומו ותשב"ץ ח"א סי' קי"ז מן התוספתא כאן, שהבבא "ימים שבנתיים" דבוקה ל"מהיום אם מתי", כפירוש הפשוט של משנתנו, וכן פירש רש"י בעצמו כאן כ"ה ב'. ואשר לדברי רבה בבבלי "באומר מעת שאני בעולם" הביאו הראשונים הנ"ל את פירוש ר"ח שגרס שם: " נעשה כאומר מעת שאני בעולם", והכוונה שאפילו אם אמר "מהיום אם מתי" אין כוונתו אלא לרגע האחרון לפני מיתתו, ואינו נפרד ממנה אלא ברגע האחרון של חייו. וכנראה שאין כאן אלא פירוש, ו"באומר" פירושו "כאומר", עיין בראשונים הנ"ל.

215. זכיי במציאתה, במעשה ידיה, ובהפר נדריה, דברי ר' יהודה וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע (אלא שבכי"ע בטעות: דברי ר' מאיר). ובבבלי ע"ג ב': תנו רבנן ימים שבינתים, בעלה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ויורשה, ומטמא לה . כללו של דבר, הרי היא כאשתו לכל דבר וכו', דברי ר' יהודה וכו'. ובהגהות הרש"ש במקומו תמה על גירסת הבבלי "ויורשה ומטמא לה", שהרי אם היא מתה ברישא בוודאי לא היתה כוונתו לגרשה אלא אם ימות הוא קודם, והוסיף "ובתוספתא לא גרס לה". ברם כבר הרגיש בזה הרשב"א בחידושיו ע"ב ב' (בקשר לעניין אחר) וכתב: ואי אפשר לומר דאם מתי לעולם בחייך קאמר, א"כ אפילו באומר אם מתי מחולי זה נימ' אם מתי מחולי [זה] בחייך קאמר, ואם מתה היא בחייו, אע"פ שמת הוא מאותו חולי יהא בטל, וברייתא קתני לקמן ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ויורשה ומיטמא לה וכו'. ומעולם לא עלה על דעת אדם לבטל את הגט אם היא מתה תחילה, עיין שו"ת ר"א מזרחי ח"א סי' ל"ד ובכנה"ג אה"ע, הגהות הטור סי' קמ"ח סוף אות ז'. וכל הספק הוא אם הלכה כר' יוסי, עיי"ש. 18 עיין להלן, הערה 20. והנה מתוך התוספתא והבבלי ברור שברייתא זו מבארת את הימים שבנתים לשיטת ר' יהודה, ובין אם מת אח"כ ובין אם לא מת, היא כאשתו לכל דבר, ויורשה ומיטמא לה, ואפילו ימות אח"כ ונמצאת שהיא מגורשת אין הגט חל אלא סמוך למיתתו. ובירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: ליידא מילה. ר' לעזר אומר ליורשה דתנינן תמן (כתובות פ"ד מ"ד) וזכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפר נדריה. אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר. ופירשו הראב"ד ובעל מ"מ פ"א מה' נחלות ה"ט 19 והעיר על כך בהגהות הרש"ש במקומו. שהדברים דבוקים למה שכתוב למעלה בירושלמי, והיינו אם נתייחדו בפני עדים שחוששין לקידושין, וע"ז אמר ר' לעזר ליידא מילה 20 ועיין מ"ש הרב המגיד במקומו. ולעיקר הדין שם, עיין בה"ג ד"ב, עמ' 322, ובהערות הר"ע הילדיסהיימר שם. וכו'. והדברים קשים, ואינו מצוי כלל שהדברים ייאמרו דרך אגב בסוגייא אחת ולא נשנו כלל בסוגייא העיקרית על משנתנו (פ"ח מ"ט): המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכו'. ולא עוד אלא שמן המקבילות בבבלי ובתוספתא משמע שהדברים עונים על משנתנו, על דברי ר' יהודה שהיא כאשת איש לכל דבר, כמו שפירשו בשדה יהושע, בק"ע ובפ"מ. 21 לפי פירוש הראב"ד והרב המגיד מוכח מן הירושלמי שהמקדש בביאה היא כנשואה, עיין בבלי קידושין י' א' ובשי"ק יבמות פ"ו סה"ה, ד"ה הדא אמרה. ועיין בבאור הגר"א לאה"ע סי' ל"ג אות ה' וסי' ל"ח אות מ"ד. ושוב מוכח מן הירושלמי לפי פירושם שבנתייחדה גרידא אפילו אם לא ראו שבא עליה יש כאן קידושין וודאין, שלא כשיטת רוב הפוסקים, עיין בשו"ע אה"ע סי' קמ"ט סע' ב' ומ"ש בישועות יעקב שם. ובפירוש הדברים נראה שר' אלעזר מבאר את משנתנו ששנתה "כאשת איש לכל דבר", והרי גם ארוסה אשת איש היא, ומ"מ אינו יורשה, ובנידן דידן שאסור להתייחד עמה, 22 ואפילו לר' יהודה, משום גט ישן, עיין בתוספות ע"ג סע"א ובשאר ראשונים שם. ובכל שעה ושעה היא עלולה להיות מגורשת (שמא ימות מיד), הייתי אומר שאינו יורש אותה וכו', והלשון "כאשת איש" אינו מוכיח כלום. וע"ז אמר ר' אלעזר שהיא אשת איש אף ליורשה וכו'. וכן העיר ר' אלעזר (ירושלמי כתובות פ"ד ה"ז, כ"ח ע"ד) גם על משנת כתובות (פ"ד מ"ה) "הרי היא ברשות הבעל" שהיא ברשות הבעל ליורשה, וריש לקיש אמר להפר נדריה, ור' זעירא אומר שם ש"להפר נדריה" פירושו שהיא יצאה מרשות האב להפרת נדרים (עיין בבלי שם מ"ט א'), אבל הבעל עדיין אינו מיפר נדריה. ואותם הדברים גם בירושלמי סוף סנהדרין, ל' ע"ג, למשנה שם ("כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין"). 23 בסנהדרין הגירסא היא "ר' יוחנן" במקום "ר' אלעזר". ובקטע מן הגניזה שנתפרסמה בתרביץ שי"ז, עמ' 130, חסר, או טושטש, מקום השם, והמו"ל השלים ע'פ הדפוסים: ר' יוחנן. וכאן אומר ר' זעירא שמדברי ר' אלעזר ברור שהיא כאשת איש לכל דבר, ונקט את לשון המשנה וכוונתו שהיא כאשתו לכל דבר (אפילו להפרת נדריה, שלא ככתובות וסנהדרין הנ"ל), כלשון ר' יהודה עצמו בברייתא שבבבלי ע"ד רע"א.

315-16. ר' מאיר או' ספק. ר' יוסה או' בעילתו תלויה. וכ"ה בד. ובבבלי ע"ד א': ר' מאיר אומר בעילתה תלויה. 24 עיין ירושלמי נדרים פ"י ה"ה, בק"ע ובשי"ק שם, ד"ה אפילו. אבל הנכון הוא כפירוש בעל פ"מ שם, כפי שיוצא ברור מן הירושלמי יבמות רפי"ד שציין לו בפ"מ שם. ר' יוסי אומר בעילתה ספק. וכן בתוספ' הרא"ש ע"ג ב' ובשו"ת שלו כלל מ"ו סי' א' הנ"ל: ועוד תניא בתוספתא וכו' ותני' פלוגתא דתנאי לקמן, אלא שמהפך דברי התנאים. אבל בכי"ע: ר' יהודה אומ' ספק (עיין גירסת כי"ע ברישא). ר' יוסי אומ' בעילתו תלויה. ובבבלי שם: אמר ר' יוחנן וכו', לר"מ (כלומר, שאמר בעילתה תלויה) לא מייתי אשם תלוי, ולר' יוסי (כלומר, שאמר בעילתה ספק) מייתי אשם תלוי. ובגליוני הש"ס לר"י ענגיל ע"ד א' ציין לבבלי הוריות ג' ב' שאף שם אמר ר' יוחנן אשם תלוי איכא בינייהו, והחילוק שם כמו כאן בגיטין, עיי"ש. ושוב ציין למשנה סוף נדה "ובעילתן תלויין", והרי שם הכוונה שמחכין עד שיתברר הספק, ואם תראה דם אחר הטבילה יהיו חייבין חטאת, ואם לאו פטורין. אבל בירושלמי פ"ז סה"ד, מ"ט רע"א (בגוף כי"ל): בעילתה מהו? אית תניי תני בעילתה ברורה, ואית תניי תני בעילתה ספק. מאן דאמר בעילתה ספק, מת פטור, לא מת מביא חטאת. 25 ובגליון הושלם: ברורה מביא אשם תלוי, ומאן דאמר בעילתה. וגירסת כי"ל נראית משובחת. והדברים מדובקים למה שאמרו לעיל שם שהיא כאשתו ליורשה וליטמא לה וכו'. ושאל הירושלמי בעילתה מהו? וענו שיש כאן מחלוקת התנאים, ולר' יהודה בעילתה ברורה וחייב חטאת, 26 עיין רש"י ע"ג ב', ד"ה ובלבד שימות. ולתנא אחר בעילתה ספק, וממתינים עד שיתברר הדבר, ואם מת, נתברר הדבר למפרע שהיא גרושה, והם פטורים, ואם לא מת חייבים חטאת. והירושלמי לא היה צריך לבאר מה זו "בעילתה ברורה" שהדבר ברור מאליו, אבל "בעילתה ספק" צריך באור, שלא נטעה לחשוב שחייב אשם תלוי. וממש כסיגנון זה בירושלמי קידושין פ"ג ה"א, ס"ג ע"א: ר' אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה שלשים יום, כל שלשים הרי זו עולה, לאהר שלשים יום יצאת לחולין מאיליה. מעילתה מהו ? ר' יוחנן אמר מעילתה ברורה , ר' זעירא ר' הילא תריהון אמרין מעילתה ספק . וכאן אין אנו זקוקים לבאור שהרי אין אשם תלוי במעילה (כחכמים במשנת כריתות פ"ח מ"ב), ובעל כרחינו אנו אומרים ש"מעילתה ברורה" פירושו שחייב באשם וודאי, ובספק פטור מכלום. והפירוש הנכון הוא ברידב"ז במקומו שהספק הוא בכך: אם יקריב את העולה בתוך שלשים יום מעל בוודאי, ואם לא הקריבה יצאה לחולין מאליה, ונמצא שלא היתה עולה כלל, כלומר, לא הקריבה בתוך שלשים יום פטור, הקריבה בתוך שלשים יום והשתמש בה לפני כן חייב בקרבן, ממש כמו הסיגנון כאן. ברם הואיל ומסתבר מתוך השלמת המגיה שיש כאן חסרון בירושלמי, הרי אפשר ואפשר שיש כאן השמטה יותר גדולה, והמגיה לא השלים את הכל, וכצ"ל בירושלמי (ואני משלים במרובעים את ההשמטה): ואית תניי תני בעילתה ספק [אית תניי תני בעילתה תלויה. מאן דאמר בעילתה ברורה מביא חטאת. מאן דאמר בעילתה תלויה מביא אשם תלוי] מאן דאמר בעילתה ספק, מת פטור, לא מת מביא חטאת. ועיין מ"ש ר"ד הלבני בספרו מקורות ומסורות, עמ' תקצ"ד, הערה 12. והירושלמי כיון לשלשת התנאים שבתוספתא כאן: ר' יהודה, ר' מאיר, ור' יוסי. והת"ק של משנתנו פ"ז מ"ג (מהיום אם מתי וכו' הרי זה גט) סובר שהיא מגורשת למפרע אם ימות, עיין להלן.

416-17. וחכמי' אומ' מגורשת לכל דבר, ובלבד שימות. וכן מעתיקים בשם התוספתא בחי' הרמב"ן והריטב"א ע"ג סע"ב. וכ"ה גם בכי"ע, אלא ששם: אלא שימות, וכן מעתיק בתשב"ץ ח"א סי' קי"ז, והיא היא. ואף בבבלי ע"ד א' גרסו הגאונים, הר"ח והרי"ף כגירסת התוספתא (עיין בראשונים הנ"ל, והעירותי על כ"ז בתס"ר במקומו), וכן מעיד בעל המאור שכ"ה הגירסא בספרי ספרד. וכן היתה הגירסא לפני הרמ"ה בחידושיו לגיטין, כעדותו של הרשד"ם בשו"ת לאה"ע סי' מ"ה (עיי"ש שהאריך). אבל בספרי הדפוס ובכי"י שלפנינו ובגירסת רש"י: וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת , ובלבד שימות (ועיין בבלי ע"ג ב'). ולהלן שם: חכמים היינו ר' יוסי וכו', אבל הגאונים, הר"ח והרי"ף הנ"ל גרסו להלן שם: חכמים היינו ר' מאיר , עיין בראשונים ובתשב"ץ הנ"ל.

517-18. לא תתיחד עמו אפי' על פי בנה קטן, לפי שאינה בושה לשמש כנגדו. וכ"ה בד ובראשונים שנביא להלן. אבל בכי"ע חסרה המלה "לפי", וכן מעתיק בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך זכריה [בן הקצב], סוף עמ' קע"ו, בשם תוספתא דגיטין. ולפי גירסא זו אפשר לפרש שלאו בכל קטן עסיקינן אלא דווקא בקטן כזה שאינה בושה לשמש כנגדו. והארכנו בזה להלן קידושין פ"ה שורה 50–51, ד"ה חוץ מן הקטן. 27 ושם הוכחנו שגירסת כי"ע נכונה. ואף בר"מ פ"ח מה' גירושין ה"ב: מפני שאינה בושה. ובמ"מ שם: מבואר בתוספתא, ונזכרה בהלכות (כלומר, הרי"ף). וכן במאירי בסוגיין (הוצ' ראשונה, עמ' 259): וכן פירשו בתוספתא שבנה קטן אין נעשה לה צוות, שאינה בושה לשמש כנגדו, ובעל כרחינו אנו אומרים שגרס, או פירש, 28 על המשמעות הכפולה של "ש" במובן "אם", או "מפני", עיין מ"ש לעיל ח"ה, סוף עמ' 1341. לפי שאינה וכו', ובכל קטן עסיקינן. וברי"ף פ"ז סוף סי' תקל"ד מסמיך את התוספתא ישר לסוגיית הבבלי (מבלי לציין את המקור): וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. ולא תתיחד עמו ואפילו בנה קטן עמה, לפי שאינה בושה לשמש כנגדו. ראוה שנים שנתיחדה עמו וכו' (ועיין ר"ן שם), וממנו ברא"ש שם סוף סי' ד'. וכבר העירותי בכ"מ 29 עיין מ"ש בתס"ר ח"א, עמ' 196, מבוא לח"ב שם, עמ' 13, לעיל ח"ד (יומא), עמ' 834, ועוד. שדרכו של הר"ח להסמיך את התוספתא (ולפעמים קרובות בלי ציון המקור) לסוגיית התלמוד, והראשונים הבאים אחריו חשבו שכן היה לפניו בבבלי, וע"פ כך הוסיפו לפעמים בגוף התלמוד. וקרוב בעיני שאף כאן שאב הרי"ף מן הר"ח, וע"פ זה הוסיפו הסופרים בגוף התלמוד, עיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 21–22, ד"ה וכבר שערנו. והתוספתא כאן חוזרת למשנתנו פ"ז מ"ד: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים וכו'. ועיין מ"ש להלן.

618-20. ראוה שנתיחדה עמו באפילה, או שישנה עמו במרגלות המטה, אפי' הוא ער והיא ישינה, הוא ישן והיא ערה, אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר, ואין חוששין משום ביאה וכו'. וכ"ה בד. וכ"ה בכי"ע, אלא ששם הגירסא בסיום: וחוששין משום ביאה וכו'. וכ"ה בבבלי ע"ג ב': ת"ר ראוה שנתייחדה עמו באפילה, או שישנה עמו תחת מרגלות המטה, אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר, וחוששין משום זנות וכו'. וכן בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: נתייחדה עמו בדי בעילה 30 עיין בשו"ת הרלב"ח סי' מ"ג שדן בכך, והביא ראייה מסוטה. ועיין כנה"ג אה"ע, הגהות הטור סי' קמ"ט, אות י"ב. והדברים מפורשים בירושלמי כאן. חוששין לה משום בעילה וכו'. ואין שום ספק שגירסת כי"ע נכונה, והיא מקויימת ע"י הירושלמי והבבלי, ולפנינו תוקן ע"פ הרישא "אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר". ועיין בבבלי שנדחקו מאד בפירוש הברייתא. אבל לשון התוספתא "אפילו הוא ער והיא ישינה וכו'" קשה מאד, ומאי "אפילו", ופשיטא שאם היא ישינה, או הוא ישן, יש יותר מקום שלא לחשוש משום ביאה, כמו שתמה בח"ד ממקומו. ברם הביטוי "דבר אחר" בבבלי בעניינים מעין אילו ע"פ רוב מכוון לתשמיש, והוא אינו מצוי כל כך במשמעות זו בספרות א"י, ועיין בירושלמי ברכות פ"ח ה"ז, י"ב סע"ב (ועיין בבלי שם נ"ג א'). ולפיכך נ"ל בכוונתו שאפילו הוא ער והיא ישינה, וכן להפך, אין חוששין למעשה חידודין, 31 בבבלי יבמות נ"ה ב', סוטה כ"ו ב': פרט לדבר אחר . מאי דבר אחר וכו', פרט לשקינא לה דרך איברים. אלא חוששין משום ביאה, 32 שהרי סוף כל סוף נתייחדה עמו, ויש לחשוש שמא העירה אותו, או העיר אותה, או שבא עליה כשהיא ישנה, ופשיטא שאין כאן חשש של קידושין. ועיין שו"ת הרלב"ח סי' מ"ג. כלומר, שצריכה להמתין ג' חדשים 33 לפי לשון הבבלי "וחוששין משום זנות" משמע שהנגינה היא על זנות, להוציא קידושין, וכפירש"י ושאר מפרשים, אבל לפי הלשון "חוששין משום ביאה" אפשר לפרש שחוששין שמא בא עליה ונתעברה. משעת הייחוד, אבל אם לא נתייחדה עמו, ומת מיד, אינה ממתינה אלא משעת נתינת הגט, עיין ירושלמי יבמות פ"ד הי"א, ו' ע"ב, ובבלי כאן י"ח א', ומ"ש לעיל ח"ו (יבמות), עמ' 54, ומכל שכן כאן שכבר נתגרשה מכבר אם נתקיים התנאי, 34 ועיין ר"מ פי"א מה' גירושין הי"ט. ושם, כנראה, הכוונה אפילו לתנאי בלי "על מנת", או "מעכשיו". ומשום זונה מתהפכת בוודאי אין כאן.

720. ואין חוששין משום קידושין. ברור שבבא זו אינה עונה על "אפי' הוא ער והיא ישנה" וכו', שהרי פשיטא היא שבכגון דא אין חוששין משום קידושין, ואין מי שיחלוק על כך. והיא בבא בפני עצמה, והכוונה שאין חוששין משום קידושין בשום פנים, ואפילו ראוה שנבעלה, ואפי' נתן לה כספים, עיין בירושלמי (בפתרון ר' יוסי) ובבבלי הנ"ל.

821. [ר' יוסי בר' יהודה או' אף חוששין משום קידושין]. כ"ה בכי"ע ובירושלמי ובבבלי הנ"ל. אבל בד ובכי"ו נשמט בטעות ע"י הדומות. ועיין הפירושים בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ובמשנתנו פ"ז מ"ד: לא תתייחד עמו אלא בפני עדים, אפילו עבד וכו'. ועיין ברש"י שם ע"ג א'. אבל בירושלמי פ"ז ה"ד, מ"ח ע"ד: ועבד ושפחה נאמנין? יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו שהיה שם עבד או שפחה, כהדא, נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני וכו'. הרי לך ברור שהירושלמי פירש שהבבא "לא תתייחד וכו' " דבוקה לרישא למ"ג שם: מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט, ואם מת חל הגט למפרע, ואם נתייחדה עמו בנתים יש לחשוש לקידושין, והיא ספק אשת איש, וצריכה חליצה אם מת בלי בנים, ולפיכך שאלו: ועבד ושפחה נאמנין? ואח"כ הביאו שם את המחלוקת של הת"ק ור' יוסי בר' יהודה הנ"ל, ואמרו אתיא דבית שמאי 35 כלומר, הסוברים שהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אינה צריכה ממנו גט שני, שאין חוששין לקידושין, וכר' מנא בירושלמי פ"ח הי"א, מ"ט סע"ג, שהרי טעמו של ר' יוסי בר' בון שם אינו שייך לכאן. ולפנינו בירושלמי שם השמטה ע"י הדומות, והנכון הוא בעיטור, מאמר ז', כתיבת גיטין ושטרות, הוצ' רמא"י כ"ט ע"ג, ובחי' הרשב"א ע"ט ב'. וכן הגיהו בד"ח. כרבנין (כלומר, כת"ק של ר' יוסי בר' יהודה), ובית הלל כר' יוסי בר' יהודה (כלומר, והלכה כמותו שחוששין לקידושין, וסתם משנתנו כמותו). ולפי שיטת הירושלמי במגרש על תנאי ונתייחדה עמו, יש כאן מחלוקת ב"ש וב"ה, ולב"ה היא ספק אשת איש, ועיין גם בבבלי ע"ג ב'. ולפ"ז "ספק אשת איש" שלעיל יבמות פ"א ה"י (עמ' 3, שו' 34) הכוונה להלכה שלנו, וכפירש"י בבבלי שם י"ד ב'.

921-22. ראוה שנים שנתיחדה עמו, צריכה הימנו גט שני, אחד, אין צריכה הימנו גט שני וכו'. ירושלמי הנ"ל, ירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג. וכן מעתיק הרשב"א בחידושיו פ"א סע"א כלשון התוספתא. וברי"ף פ"ז סוף סי' תקל"ד הנ"ל: "ראוה שנים שנתייחדה עמו צריכה הימנו גט שני, אחד, אינה צריכה הימנו גט שני. אחד בשחרית ואחד בין הערבים, זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין", והוא קיצור מן התוספתא כאן. וכן הביאוה בלשון זו בראבי"ה ח"ד, עמ' רי"ז, במאירי עמ' 314, בהגה"מ פ"ח מה' גירושין ה"ב, במ"מ פ"י מה' גירושין הי"ח, שו"ת הריב"ש סי' ו', שו"ת מהר"מ אלשקר סוף סי' ג', ועיין גם בשו"ת ר"י בן לב ח"ג סי' פ"ו, וכולם העתיקו, כנראה, ע"פ הרי"ף. וכבר שערנו לעיל, שו' 17–18, ד"ה וברי"ף, שהרי"ף העתיק כאן מן הר"ח, והסופרים הכניסוה לגוף התלמוד, עיין מש"ש. וכן באמת בשו"ת ר"א בן הר"מ, הוצ' פריימן, עמ' 186: והוסיף התלמוד על זה, ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני. והעירותי על כך בתס"ר ח"ב (ירושלים תפרח"י), עמ' 76.

1023. זה היה מעשה, ובא ושאל ר' לעזר בן תדיי לחכמים וכו'. וכ"ה ("בן תדאי") גם בד ובכי"ע ובחי' הרשב"א הנ"ל ובירושלמי סוטה פ"א ה"א, ט"ז ע"ג הנ"ל. אבל בירושלמי כאן פ"ז הנ"ל בטעות: בן תרדיון .