תוספתא כפשוטה על כתובות א:ג

114. פקח שנשא חרשת, או שוטה, כתובתן מאתים וכו'. כל הברייתא, עד סוף ההלכה, נעתקה בשם התוספתא בה"ג ס' ה' עריות, ד"ו נ"ח רע"ג, ד"ב, עמ' 280. ובבבלי יבמות קי"ג א' הובא חלק מברייתא זו בשינוי סדר ובשינויים בגירסא, וגרסו בבבא זו: ופקח שנשא חרשת, או שוטה, אפילו כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת. ואף בתוספתא מדברים שכתב לה כתובה, והרבותא היא גם בזה שיש להן כתובה מאתים, ואעפ"י שאין להן טענת בתולים (עיין להלן, שו' 22), משום שהן חבוטות ומוכות עץ (כפירוש ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת), מ"מ כתובתן מאתים, 21 שיטת התוספתא היא ששוטה וחרשת חזקתן מוכות עץ (עיין מ"ש להלן, שו' 21–22, ד"ה הבא), אבל הואיל וכתב להן כתובה מדעתו, וידע שהיא חרשת, או שוטה, סבר וקבל והזקיק להן את נכסיו (עיין מש"ש), ומכל שכן שאם לא היו מוכות עץ שכתובתן מאתים. אפילו לרבנן במשנתנו (פ"א מ"ג). ובמאירי כאן, סוף עמ' 50: אבל חרשת אע"פ שתקנו בה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתבה (כמפורש ביבמות קי"ג א' הנ"ל), אבל השוטה לא תקנו לה אפילו נשואין כלל, ומכל מקום כל שכתב לה כתבתן קיימת, ונראה שזהו שאמרו בבריתא פקח שנשא חרשת, או שוטה, כתבתן מאתים וכו'. ובירושלמי פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב: א"ר יוחנן ותני כן וכו', פיקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה וכו', והעמידוה שם בשנתפקחה החרשת אח"כ, עיי"ש אלא שהגירסא בירושלמי משובשת, עיין בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ג, אות ח'-ט', עיין מש"ש. ובירושלמי לא נזכרה שוטה, וכנראה שלשיטתו שם לא תהיה כתובה לשוטה, אפילו נשתפית, אם לא שבא עליה אח"כ לשם קידושין. וכן משמע מלשון הר"מ פי"א מה' אישות סה"ד, 22 עיין שם במגיד משנה ומ"ש בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ס"ז, אות ו'. אבל בטור אה"ע סי' ס"ז ובשו"ע שם, ס"ק ח' לא חילקו.

214-15. מפני שרוצה להחזיק להם את הנכסים. וכ"ה בד ובמאירי הנ"ל. ובכי"ע: מפני שרצה לזוק לה נכסיו. וכן מעתיק בה"ג ד"ו הנ"ל. ובה"ג ד"ב: מפני שרוצה לחלק נכסיו, והיא כנראה ט"ס. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל: לזוק , ועיין בהגהות הב"ח בבבלי שם. ושמא צ"ל לפנינו: להזיק (=להזקיק), כמו שהוא בר"מ פי"א מה' אישות ה"ה, והסופרים שחשבו שהוא מלשון "נזק" תקנו: להחזיק. ועל עניין זכייה לשוטה, עיין רא"ש פ"ב סי' י"ד (בשם הרמ"ה), במאירי, עמ' 91, ומ"ש בעל מחנה אפרים בהערות להר"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה ה"ז, ומ"ש הר"י אלגזי בקהלת יעקב, תוספת דרבנן, אות ז' סי' קי"ט.

315. חרש ושוטה שנשאו פקחת, אע"פ שחזר חרש ונתפקח וכו'. ירושלמי כאן פ"א ה"ב, כ"ה ע"ב, בבלי יבמות הנ"ל.

416. רצו לקיים, נותנין כתובה מנה. וכע"ז בירושלמי ובבבלי הנ"ל. 23 כגירסת הרי"ף והרא"ש. ובהוצ' שלפנינו ובכי"מ חסרה המלה "מנה". ואמרו בירושלמי שם: והוא שבא עליה משנתפקח ומשנשתפה, אבל אם לא בא עליה משנתפקח ומשנשתפה, אפילו כתובת מנה אין לה.

516-17. גוי ועבד הבא על בת ישראל, אע"פ שחזר הגוי ונתגייר וכו'. בה"ג ד"ו וד"ב הנ"ל, ולא הובאה ברייתא זו לא בבבלי ולא בירושלמי. ופשוטה היא ולא נשנית אלא אגב הסיפא. אבל עיין מ"ש להלן בשם תוספות רי"ד.

617-18. רצו לקיים נותנין כתובה מנה. כבר הבאנו לעיל, שו' 16, את דברי הירושלמי ש"רצה לקיים" פירושו אחרי שכבר בא עליה, אבל בוודאי שלכתחילה אסור לכנוס אותה, כמפורש לעיל יבמות פ"ד, שו' 29, עיין מש"ש, ד"ה גוי. ובמשנתנו ספ"ט: גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. ובתוספות שם, צ' א', ד"ה לא שנו, וכן בפי' תלמידי רבינו יונה שבשטמ"ק, כתבו שיש לה כתובה מאתים אם כתב לה בגיותו כשנשאה בתולה, אבל הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ז פסק שאין לה אלא מנה, וכמו שמפורש בתוספתא כאן, כמו שהעיר בח"ד כאן. ואפשר שיש לחלק בין גר שנתגיירה אשתו עמו, ובין גוי ועבד הבא על בת ישראל, ובה כולם יודו שאין לה אלא מנה. ברם בתוספות רי"ד 24 במצפה שמואל העיר על שלטה"ג שהביא את דברי הרי"ד, ועכשיו הרי זכינו לפירושו. ועיין גם בשטמ"ק שנציין להלן. פ"ט ב' פירש את משנתנו הנ"ל בגוי שנשא בת ישראל וכתב לה כתובה כגיותו, ואח"כ נתגייר וכנסה, כתובתה קיימת ויש לה מאתים אם נשאה כשהיא בתולה, והוא הנידון של התוספתא שלפנינו, אלא שכאן מפורש שלא כדברי רבינו ז"ל. ונכדו ר' ישעיה השני תפס עליו (עיין בשלטה"ג סוף פ"ט), וכתכ שאין כתובתה כלום, שהרי אין כאן נישואין, אלא שבגר וגיורת עסיקינן, עיי"ש. וכן השיג עליו הריב"ש (עיין בשטמ"ק שם), וכתב שבכל מקום בש"ס שמזכירים גר שנתגיירה אשתו עמו הכוונה שאף היא היתה גויה ונתגיירה, וגם כתב כמו שכתב ר' ישעיה השני, אלא שהוסיף שמדברים שנשאה בשעה שהיתה פחותה משלש שנים. ועיין מ"ש בס' הפלאה ק"א סוף סי' ס"ז, עיי"ש היטב. ועיין מ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 17, ד"ה העריות. ולשיטת הר"מ שכתב שאין לה אלא מנה, כמו שהוא בתוספתא כאן, עיין מ"ש בריטב"א צ' א' ובס' הפלאה הנ"ל אות ז'.

719-20. רצה לקיים, נותן כתובה מנה. עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ד, שו' 30, ד"ה ישראל, וד"ה אבל.

820. בוגרת, ואילונית, כתובתן מאתים. בה"ג הנ"ל. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ד. ודין בוגרת מבואר גם בירושלמי פ"א ה"ג, ובבבלי ל"ו א' (הברייתא שלהלן). ודין אילונית אם הכיר בה מפורש במשנתנו כאן ספי"א, שיש לה כתובה, והיא כשאר נשים שמנו שם שיש להן כתובה (והיינו אם היא בתולה יש לה מאתים), ויש לה טענת בתולים, כמפורש להלן בסמוך ובבבלי הנ"ל.

920-21. נשאת בחזקת שהיא כשירה, ונמצאת אילונית אין להן כתובה. משנתנו הנ"ל. והלשון כשירה הוא מפני שאינה ראויה למי שאין לו אשה ובנים, ולר' יהודה היא זונה האמורה בתורה לגבי כהן, עיין במשנת יבמות פ"ו מ"ה. ועל הלשון "כשירה" במשמעות "מוכשרת" עיין מ"ש בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 148. ועיין מ"ש ר"ש שפיגל בסה"י לכבוד ר"ל גינצבורג (אנגלית), עמ' 313. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 58, שו' 62.

1021. רצה לקיים נותן כתובה מנה. ודינה כמו הנשים שנשנו לעיל (עיין מ"ש לעיל, שו' 16, ד"ה רצו לקיים), ואם הוא כונס אותה עכשיו מחדש אין לה אלא מנה, כנושא בעולה מתחילה.

1121-22. הבא על החרשת, ועל השוטה, ועל הבוגרת, ועל מוכת עץ, אין להן טענת בתולים. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: החרשת והשוטה בוגרת ומוכת עץ אין להן וכו'. וכן מעתיקים בשם התוספתא בה"ג הנ"ל בשתי המהדורות, וכ"ה בבבלי ל"ו א'. 25 ולעיל שם הביאו ברייתא: החרשת והשוטה והאיילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים. אבל ברוב הספרים לא היה כתוב שם "ויש להם טענת בתולים", כעדותן של בעלי התוספות שם, ד"ה חרשת. וכן לא היתה גירסא זו לפני כמה מן הראשונים, ועיי"ש בתוספות. והגירסא שלפנינו היא באשגרה מלהלן פ"ג, שו' 21–22. ובבבלי שם העמידוה כר"ג (בפ"א מ"ו), ופירש"י שאנו טוענים בשביל החרשת והשוטה "משארסתני נאנסתי". 26 רש"י תפס את לשון משנתנו. ובחרשת ובשוטה כל בעילה אונס היא. וכמה מן הראשונים חולקים על רש"י ומפרשים שלר"ג טוענים בשבילה שהיתה מוכת עץ (עיין בפי' ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת). ואף שמפורש בירושלמי פ"ב סה"א, כ"ו ע"א, שמוכת עץ הוא דבר שאינו מצוי, הרי אפשר לקבל את סברת הרא"ש בתוספותיו שם, שבחרשת ובשוטה הוא דבר מצוי (שאינן יודעות להזהר), ולפי סברא זו יש קנס לחרשת ושוטה, שהרי לא יאמינו לו שלא מצא להן בתולים. 27 ועיין במלחמות להרמב"ן שהבאנו להלן בפנים ומ"ש להלן פ"ג, שו' 21–22, ד"ה ולפי זה. אבל במל"מ פי"א מה' אישות ה"ח, ד"ה ולעניין קנס, כתב בדרך אפשר שלסברת הרא"ש אף קנס אין להן. ובמלחמות להרמב"ן ספ"ג ובחידושיו מפרש שאפילו אם קידש ובעל לאלתר, שאין שום חשש שנבעלו תחתיו, אין להן טענת בתולים, משום שהרי מן הדין אין להן כתובה כלל, וכאן מדברים שכתב לה מדעתו, ובכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ אין כאן מקח טעות, וממילא נתחייב במאתים. ומן התוספתא להלן פ"ג רה"ה אנו רואים שחרשת ושוטה אין להן קנס, ובהכרח שהן בחזקת מוכת עץ, וממילא אין להן טענת בתולים, שהרי כל הכתובה היא מדעתו וסבר וקבל, כסברת הרמב"ן הנ"ל. ועיין בראשונים בכתובות שם שהביאו את גירסת ר' שמואל הנגיד: הא ר' מאיר 28 ור' מאיר לאו דווקא, אלא תנא שסובר כר"מ במוכת עץ, אבל חולק עליו בקטנה וסובר שיש לה קנס, והוא הדין באילונית שיוצאת מקטנותה לבגר, עיין מ"ש להלן, עמ' 226, ד"ה והר"מ. אליבא דר"ג (כלומר, ר' מאיר שסובר בפ"א מ"ג שמוכת עץ כתובתה מאתים) 29 ולפ"ז גם חרשת ושוטה, אפילו אין להן בתולים, הן בחזקת מוכות עץ, וכתובתן מאתים, ואין להן טענת בתולים. ועיין מה שהקשה רשב"א לפירוש ר"י בתוספות ל"ו א', ד"ה החרשת. וכו'. ולגירסא זו בוודאי אין לפרש כמו שפירש"י. ועיין במשנה למלך פי"א מה' אישות ה"ח שהאריך בזה ובאר את כל השיטות. ובברייתא שלנו אינו מבואר אם מדברים בנתקדשו כשהן קטנות ע"י אביהן, ויש להן כתובה מדאורייתא, והוא הדין אם נתקדשו כשהן פקחות ואח"כ נתחרשו, או נשתטו, לפני שנכנסו לחופה, 30 וכן רצו לפרש כמה מן האחרונים, עיין ביש"ש פ"ג סי' ז', ובמשנה למלך הנ"ל בסוף דבריו ובפתחי תשובה אה"ע ריש סי' ס"ז. או שאנו עוסקים בנתקדשו ע"י עצמן כשהן חרשות, או שוטות, ובעליהן כתבו להן כתובה מדעתן, כפירוש הרמב"ן במלחמות הנ"ל. ואף לא נתברר מתוך הברייתא עצמה, אם היא כרבנן (במשנתנו פ"א מ"ג), ואין להן טענת בתולים פירושו שאינו יכול לטעון שהיו בעולות ושמקחו מקח טעות, אלא חזקתן מוכות עץ ויש להן כתובה מנה, או שהיא כר"מ (במשנתנו הנ"ל), ואין להן טענת בתולים וכתובתן מאתים, כדין מוכת עץ לשיטתו. וכן מסתבר, ואין לחלק בין בוגרת ששנו כאן ובין שאר הנשים שנשנו בברייתא זו, וכולן כתובתן מאתים. 31 ועיין מ"ש להלן בסמוך, שו' 23–24, סד"ה סומה, ולהלן פ"ג, שו' 22, ד"ה סומה. ועל טענת בתולים בבוגרת, עיין בירושלמי פ"א ה"א, כ"ד סע"ד ואילך, בבלי ל"ו רע"ב, באוה"ג, עמ' 110–111, ובראשונים שם.

1223. סומא, ואילונית וכו'. בה"ג ובבלי ל"ו א' הנ"ל, ירושלמי פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג. ועיין בשטמ"ק ל"ו א', ד"ה הסומא, מ"ש בשם שיטה ישנה ובשם הרשב"א.

1323-24. סומה אין לה טענת בתולים. המקורות הנ"ל. 32 בה"ג ד"ו בטעות: סומא ואיילונית . אבל בה"ג ד"ב תסדה המלה "ואיילונית", וכצ"ל בה"ג בד"ו. ופירשו בירושלמי שם: ומה טעמא דר' מאיר, אני אומר מצא ואיבד. מה טעמא דרבנן יכולה היא לתופשו. מה עבד לה ר' מאיר יכול הוא לדחותן ברוק. אבל בבבלי ל"ו ב' פירשו את טעמו של ר"מ משום שסומא פעמים נחבטת בקרקע ונעשית מוכת עץ מבלי שתרגיש בכך, 33 ועיין בתוספות ל"ו ב', ד"ה כולהו. ולפ"ז דין סומא כדין כל הנשים שנשנו לעיל (חוץ מבוגרת) שאין להן טענת בתולים, מפני שהן בחזקת מוכת עץ, ואף הרישא היא בשיטת ר' מאיר, ואין להן טענת בתולים וכתובתן מאתים, עיין מ"ש לעיל, שו' 21–22, ד"ה ובברייתא. ועיין מ"ש להלן פ"ג, שו' 22, ד"ה סומה.