תוספתא כפשוטה על כתובות א:ד
תוספתא כפשוטה על כתובות · Tosefta Kifshutah on Ketubot 1:4
Open in the reader →124-25. אמ' ר' יהודה ביהודה בראשונה היו מפשפשין את החופה, ואת החתן, ואת הכלה, שלשה ימים וכו'. וכ"ה בד, אלא שחסר שם "החופה ואת". וככי"ע הסדר אחר: בראשונה היו מיחדין וכו' ביהודה היו מפשפשין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם שיכנס לחופה וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, כ"ה ע"א, ובבבלי י"ב א' הסדר בשתי הבבות האילו הוא כמו בכי"ע. ובבבא שלנו גורס בירושלמי: ביהודה בראשונה היו השושבינין מפשפשין במקום החתן ובמקום הכלה (ולא נזכר שם אימתי מפשפשין). ובבבלי: בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין, אחד לו ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה. ובבבלי צורפו שתי בבות (העמדת שושבינין ופשפושן) לבבא אחת, עיין להלן. ור' יהודה מוסר כאן מנהגות ממקומות שונים ביהודה, כמו שאמרו בבבלי הנ"ל, ופשיטא שבמקום שמפשפשין לא היו מייחדין, שהרי במקום שמייחדין לא יועיל חיפוש, ועיין להלן.
225. ובגליל לא נהגו כן. כלומר, אנשי גליל לא היו חשודין על תחבולות רמאות, ולא נהגו לפשפש.
326. היו מיחדי' את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם לחופה וכו'. כ"ה בד. וכע"ז בבבלי: שעה אחת קודם כניסתן לחופה. ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. ובכי"ע ובירושלמי חסר "קודם לחופה", ולא הזכירו שם אימתי ייחדו אותם. ואף לגירסת הבבלי כתב המאירי, סוף עמ' 54: ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה, אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה, הן בימים הסמוכין לאירוסין, הן בימים הסמוכים לחפה, הן בימים שבנתים. ועיין בפי' המשניות להר"מ למשנתנו. ועיין מ"ש רצ"מ פיניליש בספרו דרכה של תורה, עמ' 48, בפירוש ברייתא זו.
427-29. בראשונה היו מעמידין שושבינין שנים, אחד משל בית חתן, ואחד משל כלה, ואע"פ כן לא היו מעמידין אלא לנישואין. כאן יש לפנינו מנהג של מקום שלישי, שלא היו מייחדין אותן ואף לא היו מפשפשין, אבל מכל מקום היו מעמידים שושבינין בשעת נישואין. וכע"ז גם בירושלמי. אבל בבבלי כלול מנהג זה עם מנהג הפשפוש, עיין מ"ש לעיל, שו' 24–25, ד"ה אמ'. ועיין מ"ש פיניליש הנ"ל.
529-30. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישינין וכו'. וכ"ה בירושלמי ובבבלי (ושם: בבית שחתן וכלה וכו') הנ"ל. ויש לנו מנהג רביעי, שלא זו בלבד שהעמידו שושבינין אלא שהיו ישנים שם באותו בית.
630-31. כל שאינו נוהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים. בירושלמי הנ"ל לא נתקשו כלל בלשון הברייתא ופירשו, כל שאינו נוהג מנהג יהודה ביהודה (והיינו שלא העמיד שושבינין במקום שנהגו לעשות כן, או שלא פשפשו) אינו יכול לטעון טענת בתולים, וכן מי שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא נתייחד עם הכלה לפני החופה (כמנהג מקומות ידועים ביהודה) אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועיין גם בבבלי י"ב א', אלא שנתקשו שם בלשון בבא זו (עיין ברש"י, בבעל המאור, וביתר הסבר ברא"ה במקומו), והסיקו שכל שלא נהג הוא כל שלא מישמש. ורבא שם תפס את החלק השני שבירושלמי, והיינו כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל.
731-32. כנסה בחזקת שהיא כשירה ונמצאת אילונית, אע"פ שנסתרה, ויש עדים שלא נתיחדה עמו כדי בעילה, אין השיני וכו'. בכי"ע: כנסה הראשון לשום נישואין, אף על פי שלא נסתרה, אם יש עדים שנתייחדה עמו כדי בעילה אין השיני וכו'. ובד מביא גירסא זו בשם "ספר אחר": "כנסה הראשון וכו' כדי בעילה." וברור שהסופר (או המגיה) העיר שבמקום "כנסה בחזקת שהיא כשר' ונמצאת אילוני' וכו'" שלהלן שם, מצא נוסח שונה בספר אחר, והיינו גי' כי"ע. וברור שיש לפנינו שתי נוסחאות, גי' כי"ו וגי' כי"ע, ובד היה לפניו גי' כי"ו, אלא שהעירו גם על גי' כי"ע בשם "ספר אחר". ולמעשה אין הבדל בין הנוסחאות, ולפנינו צ"ל: כנסה בחזקת שהיא כשירה (כלומר, בתולה) ונמצאת בעולה 34 והמלים כשירה, איילונית הן באשגרה מלעיל, שו' 20–21. אע"פ שלא נסתרה (כגי' ד וכי"ע) ויש עדים שלא נתייחדה (כלומר, או שיש עדים שלא נתייחדה) עמו כדי בעילה, אין השני וכו'. והברייתא דבוקה למשנתנו פ"א מ"ד: בתולה וכו' מן הנשואין כתובתן מנה. ומוסיפה הברייתא שאעפ"י שכנסה בחזקת שהיא בתולה, מפני שסמך על העדים שלא נתייחדה עם בעלה אחרי החופה, מ"מ כתובתה מנה. ובבבלי י"א סע"ב: ת"ר כנסה ראשון לשום נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה, אי נמי נסתרה ולא שהתה כדי ביאה, אין השני יכול לטעון טענת בתולים, שהרי כנסה ראשון. ובירושלמי פ"א רה"ד, כ"ה ע"ב: אי זו היא בתולה מן הנישואין. א"ר יוחנן כל שנכנסה לחופה ועידיה מעידין אותה שלא נבעלה. א"ר יוסי הדא אמרה נשא אשה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין זה מקח טעות להפסידה מכתובת מנה. ולעיל שם בה"ג: בתולה מן הנישואין בטל חינה (כלומר, ולא תיקנו לה חכמים אלא מנה אפילו היא בתולה). ולעיל שם ה"א, כ"ה ע"א, אמרו שדווקא לעניין כתובה אינו יכול לטעון כלום. אבל לקיימה אינו רשאי מפני ספק סוטה. ועיין בבלי י"ב א', וברש"י למשנתנו י"א א', ד"ה מן הנישואין. ועיין בשטמ"ק שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
832-33. אין השיני יכול לטעון טענת בתולים, לפיכך אין כתובתה עליו אלא מנה. כלומר, שני הדברים תלויים אחד בשני, ובכגון דא אם אינו יכול לטעון טענת בתולים כתובתה מנה, וכן להפך, וכניסוח הר"מ בפי"א מה' אישות ה"ח. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' ל"ג, ס"ח ע"ד ואילך.
933-34. טענת בתולים שלשים יום דברי ר' מאיר, ר' יוסה אומ' אם נסתרה מיד, לא נסתרה אפי' לאחר שלשים. בעיטור ח"א, אות מ' מרד, הוצ' רמא"י, ס"ט ע"ג, הביא ברייתא זו בשם התוספתא, ולעיל שם הביא את הירושלמי (פ"א ה"ד, כ"ה ע"ג, יבמות ספי"ג, י"ד ע"א): טענת בתולים עד שלשים יום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מיד. ופירשו שם בירושלמי שאם בעל כולי עלמא מודי שאין טענת בתולים אלא מיד, והמחלוקת היא בנסתרה גרידא, ור' מאיר סובר אדם מעמיד את עצמו שלשים יום, ואפילו בסוף שלשים יכול לטעון שהעמיד את עצמו ולא בעל אלא עכשיו, אבל החכמים (ר' יוסי שלפנינו) סוברים שאם נסתרה חזקה בעל, ואינו יכול לטעון טענת בתולים אלא לאלתר, ואם לא טען לאלתר בוודאי משקר. ובבבלי יבמות קי"א ב' הובאה הברייתא כעין לשון התוספתא כאן. ולא ידעתי למה הביא בעל העיטור את התוספתא ולא את הבבלי. ואף הר"מ בפי"א מה' אישות הט"ו העתיק כלשון התוספתא, וכר' יוסי. ובמס' שמחות פ"ז הט"ז, הוצ' היגר, עמ' 145, סתמו כר' מאיר. ולעניין נסתרה אם צריך לברר שלא נסתרה, או אם יכול לטעון שלא נסתרה, עיין בתוספות יבמות שם, ד"ה לא, במאירי שם, הוצ' דיקמן, עמ' 422, ובקרן אורה במקומו.