תוספתא כפשוטה על כתובות א:ו

141-42. היתה מעוברת, אמרו לה מה טיבו של עובר זה וכו'. פיסקא ממשנתנו פ"א מ"ט.

242-43. שהיא עדות שהאשה כשירה לה. ירושלמי פ"א ה"ח, כ"ה רע"ד, בבלי י"ג ב', כל הברייתא עד סוף הפרק. ועיין בשטמ"ק י"ג ב', ד"ה זו. ובר"ח שם (אוה"ג, עמ' 11): ומותבינן הא דתניא בתוספתא בהא עיניינא, זו עדות שהאשה כשרה לה וכו', והעתיק את לשון הבבלי, אלא שציין למקור הברייתא. ועיין בשטמ"ק ובס' הפלאה (י"ג א' במשנה) שנשאו ונתנו בדבר לעניין מה היא נאמנת, ואם היא נאמנת גם על האיש המיוחד, עיי"ש. ועיין מאירי, עמ' 63. ובתוס' רי"ד י"ד א' פסק שאפילו פלוני מכחיש נאמנת.

345-46. אמרו לו לא אם אמרתם בשבויה שיש לה עדים, תאמר בזו שאין לה עדים וכו'. בבבלי י"ג ב' הנ"ל הסיקו מלשון זו שהכוונה כאן לא למשנתנו הנ"ל, אלא למ"ח "ראוה מדברת עם אחד" וכו' (וכפירוש זעירי שם י"ג א') ואין לה עדים כלל שנבעלה. ועל זה ענה להם ר' יהושע: אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה, כלומר, אף במחלוקת שלנו יש אחת שיש לה עדים (והיינו מעוברת), ואתם חולקים עלי, עיי"ש. ועיין מ"ש בריטב"א י"ג ב', ד"ה השבתנו, בפירוש הבבלי. ברם לפי לשון התוספתא להלן: אמ' להם וכי מה עדות גדולה מזו וכו', ברור שזו היא תשובה ל"זו", למה שאמרו החכמים לעיל, לטענת המעוברת. ולא עוד אלא שבירושלמי לא נזכרה כלל השיטה ש"מדברת" שבמ"ח היא נסתרה, אלא שלכולי עלמא שם "מהו מדברת נבעלת", וממילא גם במ"ח יש כאן עדים, ואין להסב עליה את תשובת ר' יהושע. 38 ואף שגם בירושלמי ישנה שיטה שלא הכשירו רבן גמליאל ור"א אלא אותה, ולא את בתה, ונמצא ששתי המשניות מדברות על האשה עצמה, מ"מ לא הקשו שם, מה לי ראוה שנבעלה, מה לי ראוה מעוברת, ואם חולקים בראשונה פשיטא שחולקים גם בשנייה, עיין בבלי י"ג א'. ובוודאי שבירושלמי סברו שיש רבותא במעוברת מה שאין בראוה שנבעלה, עיין בלשון הר"מ בפי"ח מה' איסורי ביאה הי"ג ובמה"פ כאן פ"א ה"ח, ד"ה מהו, ובהפלאה למשנתנו. ובעל כרחנו אנו מפרשים שהכוונה היא שבשבויה יש עדים שהיא היתה בין הגוים, והגוים פרוצים הם, ובוודאי באו עליה ופסלוה, אבל במעוברת אין עדים שזנתה עם פרוצים.

446. וכי מה עדות גדולה מזו, שהרי כריסה בין שיניה. כלומר, הרי בשבויה עדיין אין עדים שנבעלה, וכאן הרי כריסה בין שיניה, 39 הביטוי "כריסה בין שיניה" הוא גם במשנת ר"ה פ"ב מ"ח. וחכם אחד הציע להגיה: "כריסה בין שדיה", ואין צורך בכך, והנכון כלפנינו, והכוונה שהאשה לא תוכל לשקר ולהכחיש שלא נבעלה (או שכבר ילדה אתמול, כמשנת ר"ה), שהרי כריסה יכנס לבין שיניה ולא יתן לה לשקר. ואין לקלקל מליצה ציורית זו. ובוודאי נבעלה, ואין אשה בודקת ומזנה, וזנות רצה אחר הפסולים.

547. מפני שגוים חשודין על עריות. ופירש"י: והא ודאי נבעלה.

6אמ' להן אין אפטרופוס לעריות. ופירש"י: אין אתם יכולים להיות לה אפוטרופוס לומר לא נבעלה. 40 עיין מ"ש להלן בשם הירושלמי. אבל בבבלי נדה ל' ב' מפורש: אין אפוטרופוס לעריות, אימא שומר גופא בא עליה. ועיין גם בבלי חולין י"א ב'. וכן מלגלג יובינליס (.Sat פ"ו, 347) על העצה לנעול דלת על האשה בבריח: ומי ישמור על השומרים גופא? (quis custodiet ipsos custodes) ופירוש זה יתכן רק לפי שיטת הבבלי שהויכוח בעניין נסתרה. אבל לפי הירושלמי והתוספתא הויכוח הוא בעניין מעוברת שבוודאי נבעלה (והוא הדין במ"ח שראוה מדברת, כלומר שנבעלה), וכל השאלה היא אם לכשר נבעלה, או לפסול. וכוונת ר' יהושע, איפוא, שאין אפוטרופוס לעריות, ואין אשה בודקת ומזנה, ואם כבר זנתה יש לתלות שזנתה עם פסול. ובר"ח (אוה"ג, עמ' 11): ואמר להם הוא אין אפוטרופוס על העריות. פי' אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על העריות. ואפשר שצ"ל שם: ביר' (כלומר, בירושלמי, והוא בפ"א, סה"ח, כ"ה ע"ד) אפי' חסיד וכו'. ברם בירושלמי הכוונה לסייע לדברי רבן גמליאל ור' אליעזר, שאפילו כשרים מזנין (כפירוש בעל פ"מ. ופירוש בעל ק"ע דחוק), ובבבלי מבאר הר"ח בזה את דברי ר' יהושע, והבבלי הרי מפרש שהויכוח כאן הוא בנסתרה גרידא, ועל זה אומר ר' יהושע שאין אפוטרופוס לעריות, ובוודאי נבעלה, ומה שייך כאן חסיד שבחסידים. ונראה שהר"ח מפרש שכוונת ר' יהושע לומר, שנבעלה, ושנבעלה לפסול, ואין להניח שאשה בודקת ומזנה, שהרי חסיד שבחסידים בוודאי אינו חשוד על העריות, מ"מ כשהוא אפוטרופוס עליהן יש לחשוש שמא יתקפנו יצרו ויכשל בהן, קל וחומר לאשה שכבר נסתרה שלא תבדוק בזנותה. ובירושלמי השתמשו בסברא זו להפך שאין להניח שהזנות רצה אחר הפסולים דווקא, מפני שכשרים לא יתפתו לה, אלא אומרים שגם כשרים מזנים, ואין כאן חזקה שנבעלה לפסול.

748. במי דברים אמורים בעדות שבגופה, אבל בולד הכל מודים שהוא שתוקי. וכן בירושלמי פ"א רה"ט, כ"ה ע"ד: ותני כן במה דברים אמורי' בעידות גופה (כ"ה בכי"ל, ובגליון הושלם בכ"י אחר: אשה) אבל בוולד הכל מודין וכו'. ובבבלי בסיום הברייתא שלנו: בד"א בעדות אשה בגופה אבל עדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי. וכ"ה להלן שם בקושיית ר' אלעזר לר' יוחנן. ועיין בשטמ"ק שם בשם הרא"ש שבאר למה אמרו "פוסל בבתו" ולא "פוסל בזרעו", עיי"ש, ד"ה לדברי המכשיר, ולהלן שם, ד"ה מאי לאו שתוקי ופסול. ובירושלמי וכן בבבלי נחלקו אמוראים אם הכוונה היא שהוולד שתוקי וכשר, או שתוקי ופסול. ועיין ירושלמי פ"א סה"ט, ובנוע"י שם, כ"ז ע"א, ד"ה עוד שם.