תוספתא כפשוטה על כתובות ב:א

11. עדים שאמרו מעידין אנו בפלני שהוא בן גרושה, או בן חלוצה וכו'. כל הברייתות עד "מה שאין כן בשטר" (להלן, שו' 13) נעתקו בה"ג ה' נחלות, ד"ו ק"ח ע"א. וכן הובאה תוספתא זו בתוספות רי"ד י"ח סע"ב (והביאן בשו"ת ר"א מזרחי סי' כ"ד) והביאה הר"י לפי המרדכי סנהדרין פ"ד סי' תשי"א (ועיי"ש בהגהות הב"ח, וכ"ה "במרדכי ישן כתיבת יד מוגה" כעדותו של ר"ב אשכנזי בשו"ת שלו סי' ה', ד"ו כ"ז סע"ב) והאגודה שם סי' מ"ב, נ"א ע"ד. ובח"ד התקשה למה נקטה התוספתא דווקא בן גרושה וכו', אבל הדברים פשוטים, שהרי כאן אנו עוסקים בענייני יוחסין, ולפיכך תפסה דוגמא של יוחסין (וכלשון התוספתא במכות פ"א סה"ז, ועיין במשנה שם רפ"א). תדע לך שהוא כן, שהרי להלן בסנהדרין פ"ו סה"ד שאנו עוסקים בענייני עדות בכלל, שנו בלשון כללי: לעולם העדים וכו', עיי"ש. ועיין מ"ש להלן הערה 6.

22-3. עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו בדאין אנו, הרי אילו נאמנין וכו'. וכ"ה ("בדאין") גם בתוספות רי"ד הנ"ל ולהלן כמה פעמים. אבל בכי"ע: מבודין אנו וכו'. וכן בה"ג הנ"ל: מכירי' אנו וכו', וברור שצ"ל: מבודי' אנו, כגי' כי"ע. ובאגודה הנ"ל: מבדין אנחנו וכו'. ולהלן, שו' 4–6, נעמוד על ההבדל בין הגירסאות הנ"ל, ונברר את כל העניין. ותוכן ההלכה במשפטי שבועות לרב האיי ש"ב, י' רע"א. ובענייני יוחסין (עיין מ"ש לעיל, ד"ה ובח"ד) בשעה שיש עוררין (עיין להלן ה"ג) בוודאי צריך דרישה וחקירה. וגדולה מזו אמרו בירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ח, כ"ב ע"ב: אף בפסול משפח' מתחילין מן הצד, כלומר, כבדיני נפשות. ועיין מ"ש להלן, הערה 6.

33-4. זהו כללו של דבר וכו'. להלן סנהדרין פ"ו ה"ה.

44-6. עדים שהעידו לטמא, ולטהר, לרחק, ולקרב, לאסור, ולהתיר, לפטור, ולחייב, עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו בדאין אנו, הרי אילו נאמנין, משנחקרה עדותן בבית דין אמרו בדאין אנו, אין נאמנין. וכ"ה בתוספות רי"ד י"ח ב' הנ"ל. ובכי"ע: מבודין אנו וכו'. וכ"ה בה"ג הנ"ל (ושם בטעות: מכירין). וכ"ה להלן סנהדרין פ"ו ה"ה הנ"ל בכל הנוסחאות. וכן מביא בתוספות הרא"ש סנהדרין ל"ב ב' (לפי חמרא וחיי, קל"ו ע"ד): כדתניא בתוספתא וכן העדים שהעידו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר בין לזכות בין לחובה (לשון הירושלמי, עיין להלן), עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודין היינו נאמנין וכו', ומייתי לה בירושלמי פ' האשה שנתארמלה. ובשטמ"ק י"ח רע"ב: וז"ל הגאונים ז"ל וכו' תוספת'. וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר, בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה , עד שלא נחקרה עדותן לב"ד אמרו מבדין היינו הרי אלו נאמנין וכו', ע"כ מלקוטי הגאונים, ובתשובת ר' מרדכי קמחי שפרסם הר"מ בלוי בסוף ס' המכתם על פסחים, סוכה וכו', עמ' רמ"ו (ואני מעתיק מצילום הכ"י שמסר לי בטובו ידידי הר"א סופר): "דגרסי' בירוש' פ' האשה שנתארמ', ובבריתות (כלומר, בתוספתות) בכתובות ובמסכת סנהדרין העדים שהעדים (צ"ל: שהעידו) בין לטמא בין לטהר בין לאסור בין להתיר בין לרחק בין לקרב בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו נאמנין, משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו [אינן] נאמנין ע"כ, עיי"ש. [ולהלן שם, עמ' רנ"ד, בתשובת ר' שמריה בר' מאיר: כמו העדים קודם שנגמר דין על פיהם (הלשון הוא שלא בדיקדוק, והלכה זו היא רק בעדי מגדף. ושמא יש כאן ט"ס) דיכולין לומר מבודין אנחנו]. ובריטב"א י"ח ב': הא דריש לקיש בתוספת היא, דתניא העדים שהעידו בין לזכות בין לחובה , בין לטהר ובין לטמא אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו עבדים היינו 1 צ"ל: מבדים היינו, כמו שמעתיק בשטמ"ק בשמו. ושיבוש זה גם בעיטור אות קוף, קיום, הוצ' רמא"י, נ"ג ע"ד, בשם הירושלמי: עבדין היינו. ונשגר הסופר מלשון הגדה של פסח. נאמנין וכו', אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו אנוסי' 2 בשטמ"ק שם בשמו: מבדין, אבל עיין מ"ש להלן. אנו אינן נאמנין. והנה בירושלמי בנוסחאות שלנו (וכן מביאים רוב הראשונים בשמו) מבדין היינו וכו'. ובתשובת ר' אביגדור כ"ץ שהעתיק בהגהות מרדכי סוף קידושין סי' תקס"ט 3 ועיין בתשובות בעל או"ז לר' אביגדור כ"ץ בח"א סי' תשמ"ה, ק"ה ע"א ואילך. ולכאורה באותו מעשה עסיקינן. ועיין מ"ש ר' אביגדור בהגהות מרדכי שם (שהזכרנו בפנים), ומ"ש בשו"ת הרשב"ש סי' תקנ"ב, ד"ה ויש כאן מקום עיון. ובאו"ז שם הוכיח שלא כשיטת הר"א כ"ץ, ועיין גם ברשב"ש הנ"ל. ועיין בש"ך שהבאנו להלן הע' 4. ולעצם הפירוש בירושלמי שביעית פ"י, עיין מ"ש הראשונים שהביא באהצו"י שביעית, עמ' 105–106. ופירוש חדש בירושלמי שם בתומים סי' מ"ג ס"ק ח', סוף אות ז', עיין לעיל שם מ"ש רבינו בשם ר' אביגדור בפירוש הירושלמי שביעית. הביא את הירושלמי, והוסיף: "וכברייתא זו שנוייה פרק שני דכתובות בתוספתא ובסנהדרין פ"ו". והמלה "מבדין" חסרה שם. ובאו"ז ח"א סי' תשמ"ה, ק"ה סע"ב, הביא את הירושלמי, וכתב: עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנין. פי' מדלא קתני מבדין היינו, אלא מבודין היינו משמע שאומר מעושין היינו מתחיל' לשקר. וכל התשובה נעתקה בסתם בשו"ת מהרי"ק סי' ע"ד, 4 והעירותי על כך בתוספת ראשונים ח"ב, עמ' 68. ונעלם ממני שעל עיקר הדבר כבר עמד הש"ך בחו"מ סי' מ"ו אות ט', שכתב: ומ"מ גם דברי הרב בד"מ תמוהים בעיני, לפי שהרב סביר דהך דתשוב' מהרי"ק שרש ע"ד מתשובת מהרי"ק היא וכו', ונראה לעין למי שמעיין שם בתשובה ההיא, שאותה תשובה חיבר איזה גדול אחד שהיה זמן רב קודם ההג"ה מרדכי וכו', עיי"ש. ועכשיו זכינו לדעת שהתשובה היא לר"י בעל או"ז. ושם: פי' מדלא קתני מעושים היינו, אלא מבודין, משמע מעושים היינו, אי' נאמנים. וכנראה, שיש כאן טעות בלשון. ברם בס' יחוסי תנאים ואמוראים כת"י, ערך ר' יהודה נשיאה: דה"ג בתוספתא דכתובות פ"ב כללו של דבר העדים שהעידו לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, לאסור ולחתיר, לפטור ולחיוב, עד שלא נחקרה עדותן אמרו אנוסין (עיין לעיל בלשון הריטב"א) הרי אלו נאמנין משנחקרה עידותן אינן נאמנין, ואיתא נמי בירושלמי. וכנראה שהמלה "אנוסין" אינה אלא באשגרה ממשנתנו פ"ב מ"ג. וכמה מן הראשונים העתיקו רק את עיקר ההלכה בשם התוספתא, והוא בר"ח סנהדרין ל"א ב', ס"ה א' (ונעתיק אותו להלן), תוספות סנהדרין ל"ב ב', ד"ה היכי, סמ"ג עשין ק"ט, ק"צ ע"א (עיין ר"מ פ"ג מה' עדות ה"ה), מהר"מ בר' ברוך בתשובות מיימוניות דשייכי לה' אישות סי' י' ובהגהות מרדכי כתובות פי"ב סי' ש"ו, ובשו"ת ר"י בן הרא"ש סי' פ"ב, ל"ז סע"א. וכמה מן הראשונים הביאו הלכה זו בשם הירושלמי כאן פ"ב רה"ג, כ"ו ע"ב. והוא בר"ח כאן (אוה"ג, עמ' 18), בעיטור, אות ק' קיום, הוצ' רמא"י, נ"ג ע"ד, או"ז ח"א סי' תשמ"ה, ק"ה ע"ב הנ"ל, הרמב"ן והרא"ה כאן י"ח ב', מאירי שם, עמ' 82, שו"ת הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז (ושם: מאותה ששנינו העדים שהעידו וכו'), ובשם הרשב"א בשו"ת ר"א מזרחי סי' כ"ד, ספר חקת הדיינין סי' רכ"ט (חמשה קונטרסים של רנ"נ קורוניל, פ' ע"ב), שו"ת הריב"ש סי' רס"ו (בשם ירושלמי דראש השנה), 5 וכן מביא בשמו בשו"ת מהר"מ אלאשקר סי' ס"א, והוא מוסיף: והכי נמי איתא בתוספתא פ"ב דכתובות. ולפנינו בירושלמי ר"ה ליתא. בתשב"ץ ח"ב סי' ק"כ, שם סי' רכ"ד, שו"ת הרשב"ש סי' תקנ"ב, ובשו"ת יכין ובועז סי' מ"ו. ולעצם העניין כבר שאלו הראשונים והאחרונים, מה עניין חקירה בב"ד לעניין טהרה וטומאה ואיסור והיתר. ועיין בה"ד כאן וסנהדרין פ"ו שפירש שבדיני ממונות מדברים בדין מרומה, ובטהרה ובטומאה, וכן באיסור והיתר, מדברים באיתחזק איסורא, וכן פירשו כמה מן האחרונים מדעתם. 6 ולפלא שנעלמה מהם לפ"ש התוספתא בעדיות פ"ג סה"ב: "נאמנת עיסה לטמא ולטהר לאסר ולהתיר לרחק ולקרב", והכל לעניין יוחסין, עיין בתוספות י"ד א', ד"ה ת"ר, ובשטמ"ק שם, ובמלא"ש עדיות פ"ח סמ"ג. ועיין לעיל, עמ' 198, ד"ה ובענייני. אבל גם הראשונים לא פירשו כן. וצ"ע. ובשו"ת הר"ן סי' ל"ד (ד' קושטא סי' מ') כתב: ואל תחשוב שנשתמשו בזה הלשון אם עד שלא נחקרה, ומשנחקרה, בדקדוק גמור, ותלמוד ממנו שאפ' בדיני ממונות דלא בעיא חקירה ודרישה אחר שנתקבל עדותן יכולין לחזור בהן, כיון שלא נחקרה עדותן, שזה בודאי אינו, שכיון שנגמר עדותו, ואין אנו צריכין עוד לדבריו , הרי הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד, אלא מפני שכל העדיות מן הדין צריכים דרישה וחקירה תפסו הלשון שהוא שוה בכלם. ועוד דבדיני ממונות גופייהו איכא בהו שצריכי' דרישה וחקירה, בדין מרומה וכו'. וכן מביא בשו"ת ר"א מזרחי סי' כ"ד בשם תשובת הרשב"א. וכן במרדכי כת"י שהבאנו לעיל, שו' 1, סד"ה עדים. ועיין מ"ש להלן בשם תשובת הר"ן סי' מ"ז. ולפ"ז משמע שבדיני ממונות שאין בהם חשש של דין מרומה מכיון שהעידו אין חוזרין ומגידים. ועיין בשו"ע חו"מ ריש סי' כ"ט ובאור שמח פ"ג מה' עדות ה"ה. ובשו"ת ר"א מזרחי סי' כ"ד הנ"ל כתב שיש כאן מחלוקת בין הראשונים, אם העד יכול לחזור בו בדברים שאינם צריכים דרישה וחקירה. ועיין גם בשו"ת מהר"ם אלאשקר סי' ס"א הנ"ל. ועיין בשו"ת ר"י אבן לב ח"א כלל ג' סי' י"ח, קרוב לסופו, והוא ציין שם לשו"ת הריב"ש סי' רס"ו, עיי"ש. והנה בריטב"א י"ח ב' כתב על התוספתא כאן: במידי דבעינן חקירה ודרישה, שאין גמר עדותן עד שיהא שם דרישה וחקיר', ולפיכך היו מסיעי' אותם ממקום למקום 7 בגמרא שם: מסיעין את העדים ממקום למקום, כדי שתיטרף דעתן, ויחזרו בהן . ופירש רבינו שמסיעין אותן אחרי עדותן בב"ד ולפני הבדיקה, או בשעתה, כפירש"י בסוטה ח' א'. אבל רש"י במקומו פירש שהיו מסיעין אותן קודם קבלת העדות. ולפ"ז "ויחזרו בהן" פירושו ולא יעידו כלל. ואף רש"י מודה בהלכה שלנו, עיין בתוספות שם, סד"ה היכי. כדאיתא התם (סנהדרין ל"ב ב', מ' ב'). ומדבריו מוכח שפירש "עד שלא נחקרה עדותן בבית דין" בדבר דבעינן דרישה וחקירה דווקא, והביא דוגמא מדיני נפשות, 7א ועיין ר"מ פ"א מה' עדות ה"ד ובמרגליות הים סנהדרין ל"ב ב', אות כ"ט. אבל במידי דלא בעינן דרישה וחקירה אינו יכול לחזור בו משגמר עדותו. וכן ברא"ה שם כתב: ומיהו דהא דקתני במתני' נחקרה עדותן לאו דוקא, אלא במדי דבעי חקירות, [אי] נמי בשאר מילי, ובשעשו חקירות, אבל בעלמא כיון שהעידו שוב אין יכולין לחזור בהן, וכן דעת רבינו נ"ר. ותורף דבריו הוא שהכל תלוי בב"ד, והעיקר הוא, אם בדעתם עדיין לחקור את העדים, עדיין לא נגמרה עדותן, ואפילו בדברים שאין צורך מן הדין בדרישה וחקירה. וכן בס' חקת הדיינים סי' רכ"ט הנ"ל: עדים שהעידו בפני ב"ד, ולא נחקרה עדותם, ויש דברים בתוך עדותן שאין יודעים מה יאמרו בהם העדים , הרי אלו יכולין לחזור ולהגיד בפניהם ולהפך בעדותם 8 השוה לשון הר"ן בשו"ת שלו סי' ל"ד הנ"ל: וכל שלא נגמרה, מפני שעדיין אינו נקרא שהגיד, הרי הוא יכול להפך עדותו כמו שירצה. ממה שהעידו בפניהם וכו', אבל אם עדיין לא נחקרה עדותן בב"ד הרי הוא כאילו לא העידו כלל וכו'. הרי לך שכל זמן שב"ד עדיין זקוקים ועתידין לשאל שאלות מן העדים לא קרינן ביה "נחקרה עדותן". וכן בספרי שופטים פי' ק"צ, הוצ' ר"א פינקלשטין, עמ' 230: יכול אף משנחקרה עדותם בבית דין וכו', מעתה כל זמן שבית דין צריכים להם , ולא משנחקרה עדותם בבית דין. והוא כלשון הר"ן הנ"ל: שנגמר עדותו, ואין אנו צריכין עוד לדבריו . ועיין היטב בשאלת ר' יצחק בר' אברהם (רבו של הרשב"א) להרמב"ן סי' פ"ה ובתשובת הרמב"ן שם. 9 ספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף (ירושלים תרצ"ה), עמ' 116–117. ועיין במאירי, סוף עמ' 83 ואילך. נמצאנו למדים מכאן שני דברים שאפילו בדבר שאין צורך בדרישה וחקירה מן התורה, מכל מקום כל זמן שאין הפרטים מבוררים אצל הדיינים, ועדיין הם צריכים לעדים, לא קרינן ביה "נחקרה עדותן". ואין הבדל כאן בין דיני ממונות, איסור והיתר וטומאה וטהרה. ומאידך גיסא במקום שאנו זקוקים לדרישה וחקירה, וכבר נחקרו העדים בשבע החקירות, אבל ב"ד עדיין מפקפקים בעדותן וממשיכים בחקירה, אף בזה קרינן לא נחקרה עדותן. תדע לך שהוא כן, שהרי החקירה בדין מרומה אינה דומה לחקירה בדיני נפשות, עיין מ"ש בחי' הר"ן סנהדרין ל"ב בשם ר' דוד. וכן כתב שם: "וכן נמי אע"פ שקבל הדיין עדות העדים, אם הדיין חושש בדבר, (ו)אין בעל הדין יכול לטעון הרי העידו עדותן. ומעתה אין הדרישה וחקירה בדין מרומה אלא לפי ענין הרמאות". ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו הנ"ל, ובשו"ת ר"ב אשכנזי סי' ה'. סוף דבר "נחקרה עדותן" בנידון שלפנינו אינן השבע חקירות במשמעותן הרגילה, אלא חקירת בית דין כדי לברר את הדבר, וכמו שפירשו בתוספות ישנים סוף יבמות דרישה והקירה בעדות אשה. 10 ואע"פ שרוב הראשונים חלקו עליהן. המחלוקת היא מצד ההלכה, אבל לא מצד הלשון. וכל זמן שלא נתבררו דברי העדים אצל הדיינים עדיין לא נגמרה עדותן. 11 באו"ז ח"א סי' תשמ"ה, ק"ה סע"ב-דע"ג, כתב: פי' הא דקתני כמי שנחקרה עדותן, היינו שנחקרה עדותן ונמצאת מכוונת שאינם מכחישין זה את זה, דאי נחקרה דקתני שהעידו האמת פשיטא שאינם יכולים לומד מבודין היינו, וה"פ משנחקרה עדותן בב"ד שהיא מכוונת, ששניהם מכוונים ואינם סותרים זה את דברי זה, אבל קודם לכן נאמנים, מיגו דאי בעו הוו מכחשי אהדדי, ונמצאת עדותן בטילה מאליה. ומיגו שנקט דבינו הוא לאו בדווקא, והכוונה שאם העד מכחיש את עצמו, אינו גרוע ממכחיש את חבירו (ואפילו במקום שהכשירו עדות מיוחדת שאינו מכחיש את חבירו), ואין תועלת בדרישה וחקירה נוספת. והוא הדין בכל מקום שעדיין לא נתבררה עדותן, והם חוזרים בהן אין מקום לברור נוסף, וממילא עדותן בטלה. ואין הבדל בזה בין דיני נפשות ובין איסור והיתר. ובשו"ת הר"ן סי' מ"ז: 12 בד' קושטא סי' נ"ב. תחלה אני דן על מה שאמר העד הראשון בתחלה חוץ לב"ד שהיתה זקוקה ליבם, אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע שמת זה זמן רב, מי אמרינן כיון דבעדות אשה אינו צריך שיעיד העד בב"ד, הרי עדותו חוץ לב"ד כאילו העיד בב"ד, וכי היכי דבעדות שנתקבל לפני ב"ד אמרינן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, והכי נמי בעדות זו כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו מגיד אפילו לב"ד, או דילמא אפילו הכי כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד, אע"פ שמכחיש דבריו הראשוני', לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד. ומסתברא דהכי קושטא דמילתא שאפילו בעדות אשה אע"פ שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים, ויש ראיה לזה מאות' ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר וכו', הרי שכללו כאן כל מיני עדויות, אפי' אותן שאינן צריכי' שיהו נעשין בפני ב"ד, שהרי שנינו בין לאסור בין להתיר, ואפי' הכי אמרינן שאע"פ שהעידו בב"ד, כל שלא נחקר' עדותן עדין יכולין לומר מבדין אנו, לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד, וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכמה מן האחרונים ראו כאן סתירה לדבריו בתשובה ל"ד הנ"ל, 13 בד' קושטא סי' מ'. ועיין מ"ש בשב שמעתתא ש"ו פי"ג ופי"ד. ולאמיתו של דבר אין דבריו בסי' מ"ז עניין לדבריו בסי' ל"ד, וכאן הוא רוצה להוכיח שאין הגדה שהיא מחוץ לב"ד הגדה כלל, לעניין מכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואין הבדל בין שהוא משקר לבנו או לבתו ובין שהוא משקר לשבעים חברי הסנהדרין, וכל זמן שאין השקר בעדות בבית דין יכול לחזור בו, ומביא ראיה מן הירושלמי (=התוספתא כאן) שאפילו בדברים שאינם שייכים כלל לבית דין, כל זמן שלא קבלו בית דין את עדותו, יכול לחזור בו. ורבינו מדגיש: לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד. ודברי רבינו מתורת ראשונים הם. וכן שנינו בסנהדרין ס"ה ב' (כריתות ד' א'): אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם (כגירסת הרי"ף והגאונים שם, ועיין להלן). וכתב ע"ז בפירוש הר"ח: 14 פרסמו ר"ש אסף בספר "לאיש התורה והמעשה", ירושלים תש"ו, עמ' י"ד. הואיל וישנן באם , פיר' כיון דעדות תליא בהגדה, דכת' אם לא יגיד ונשא עונו, ולא מיקימא בבית דין אלא אחרי דרישה וחקירה, שנא' משפט אחד וגו', מיכן אמ' רבות' (אם עד שלא בבית דין אמרו) בתוספתא מפורש במסכת[ין, אם עד שלא נחקרה עדותן בבית דין אמרו] מכרין 15 צ"ל: מבדין. והשוה גירסת בה"ג שהבאנו בתחילת העניין כאן, ד"ה העדים. היינו, הרי אלו נאמנין, וכיון שיש להם (כלומר, לב"ד) לחקור, עד שתיחקר עדותן נמצאת שלא היתה הגדתם הגדה, וכי לא (=וכלא) נגמרה עדותן עדיין, וכיון שהדבר כך נמצאו כי לא עשו מעשה באמירתם פל' חיב לפל' כך וכך, שאם לא תחקר ותתכוון העדות אין מחיבין זה לשלם. אבל מדברי התוספות סנהדרין ס"ה ב', סד"ה יצאו, מוכח שהעדות נגמרה בהגדתן, אלא שחזרתן מבטלתה. ועיין תשה"ג אסף (הוצ' מק"נ תש"ב), עמ' 123, הערה 10. ובתוספות כריתות ד' א' כתבו בשם רבינו נסים: עדים זוממין וכו', דאין מתחייבין אלא בב"ד, ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי, דאם כן אפילו חוץ לב"ד נמי, והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמא להו וכו'. ודבריו נתבארו בארוכה בקטעים מספרו שנתפרסמו בתרביץ שי"ב, עמ' 33 ואילך, עיי"ש. ופירושו קשה, ומה בכך שאינו מתחייב אלא בב"ד, והרי התורה לא ענשה על שקר גרידא, אלא על עדות שקר, ואין עדות אלא בב"ד. וצ"ע. ומצאתי בס' חזון נחום לתמורה, קכ"ט ע"ב, בשם קונטרס [לר"א קשטרו]: כתב הרמב"ם בפי' המשנה ריש פ"ג דמכות וז"ל ועדים זוממין חשיב להם דבריהם מעשה, לפי שהם צריכין להגיד עדותם בב"ד. והדברים תמוהים, עיי"ש. ונ"ל שנוסחא משובשת נזדמנה לו, וצ"ל בפיה"מ: [לא] חשיב וכו'. והוא ממהדו"ק הראשונה, וסולק אח"כ (עיין בהוצ' ר"י קאפח, מכות פ"ג, הע' 27), ומתורת רבינו נסים היא, עיין מ"ש במבואי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' י"ד, ובהע' 116 שם. ובר"ח סנהדרין ל"א ב': תוספתא וכו' לעולם אין העדים יכולין לחזור בהן משתחקר עדותן בב"ד וכו', עד אם לא יגיד ונשא עונו, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכוונת רבינו שכל העניין של אינו חוזר ומגיד לא נאמר אלא בבית דין. וכן בשאילתות ויקרא סי' ס"ט (בכ"י הנצי"ב): דאמר רחמנא אם לא יגיד ונשא עונו, כיון שלא הגיד שוב לא יגיד , 16 וכ"ה בה"ג שנביא להלן בפנים. ומכאן שאפילו אם אמר בב"ד איני יודע לך עדות אינו חוזר ומגיד יודע אני, כשיטת בעלי התוספות בב"ק נ"ו א', ד"ה פשיטא. ומכאן קשה על שיטת הר"ן בשבועות פ"ג הסובר שבאומר איני יודע יכול לחזור בו, עיין בב"י טחו"מ, סי' כ"ט ובאחרונים שציין הש"ך שם סוף סי' כ"ט. ויש להוסיף שו"ת ר"ב אשכנזי סי' ה', ד"ו ל"א ע"ג ואילך. ועיין בס' עצי ארזים סי' י"ז, אות ע"ט, ותירוצו קשה לשאילתות ולבה"ג, שהרי כאן אפילו בלא שבועה עסיקינן, דומיא דכיון שהגיד, דילפינן מיניה. וכן משמע קצת מן הבבלי ב"מ כ"ח ב', עיי"ש בדש"י, ד"ה מסתברא, ובריטב"א שם. ולכאורה דבריהם תמוהים, שהרי העדים אמרו שהם יודעים שהוא רמאי, ובוודאי בכגון דא צריכים לשאול אותם מניין הם יודעים שהוא רמאי, וממילא יכולים לחזור לפני השאלה. אלא שמסתבר לומר שבנידון של ב"מ שם על הבעלים להביא ראייה שאינו דמאי, ואם העדים אמרו שהוא דמאי מיד נתקיימה עדותן שאינם יודעים שהוא אינו רמאי, ואין שום מקום לחקירות מניין הם יודעים שהוא רמאי, שהרי אין לנו שום נפקא מינה מזה, וכאילו אמרו בפירוש אין אנו יודעים שהוא אינו רמאי, וכבר נגמרה עידותן בב"ד, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, לולא דלא מייתי איניש חובתא לנפשיה. וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכ"ה בה"ג ה' שבועה, ד"ו קי"ט ע"א, ד"ב, עמ' 498: דאמר מר אם לא יגיד ונשא עונו, כיון שלא הגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וממילא וכו'. ובתשובות ג"ק סי' נ"ח (אוה"ג כאן, עמ' 61): אם לא יגיד ונשא עונו, ופירשו חכמים כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ומדברי הרשב"ם ב"ב קס"ח רע"א משמע שהיה לפניו מפורש בגמרא כן. וכל הדרש הזה הוא בב"ד דווקא, אבל מחוץ לב"ד חוזר ומגיד, כמו שפירשו בתוספות ב"ק נ"ו א', ד"ה פשיטא הנ"ל, וזו היא גם כוונת הר"ח הנ"ל. נמצאנו למדים שלכל הראשונים הקדמונים הנ"ל, כל עיקר של אינו חוזר ומגיד הוא בב"ד דווקא, אבל מחוץ לב"ד אין לחוש, ומגיד וחוזר ומגיד. ומרן ר"י קארו בשו"ת אה"ע סי' ד' פסק שבעדות אשה אפילו אם העיד חוץ לב"ד אינו יכול לחזור, מכיון שעדותו אינה צריכה ב"ד כלל, וכבר הרעישו עליו מתשובת הר"ן סי' מ"ז הנ"ל. ועיין בס' עצי ארזים סי' י"ז אות פ' ובעוד כמה מן האחרונים. ואעפ"י שנידון הר"ן הוא אחר לגמרי, אבל מלשון הר"ן משמע שלא כדברי מרן. ברם מדברי שאר הראשונים שהבאנו לעיל, וכן מדברי התוספתא כאן אין סתירה לדבריו, שהרי כל עדות עד אחד באשה שמת בעלה אינה אלא מדרבנן, 17 כשיטת רוב הפוסקים. והדרשה בספרי שופטים פי' קפ"ח (עיין תשב"ץ ח"א סי' פ"ד) אינה אלא אסמכתא. ושיטת בעל נודע ביהודה אה"ע מהדו"ק סי' ל"ג (ועוד בכ"מ) נדחתה ע"י רוב האחרונים. וכעדות בב"ד שויוה רבנן. ועיין ריטב"א שבועות ל"ב ב', ובשו"ת צמח צדק לאדמו"ר השלישי אה"ע סי' י"ט.

56-7. יפה כח שטר מכח עדים וכו'. בה"ג ה' נחלות, ק"ח ע"א הנ"ל, רמב"ן כאן כ' א', מלחמות להרמב"ן יבמות ספ"ג, חי' הרשב"א כ"י כאן כ' א', ר"ן כאן פ"ב ריש סי' קצ"ג. והברייתא שלנו הובאה (בשינויים) בירושלמי סוף יבמות, ט"ז ע"א. ובחי' הרמב"ן יבמות ל"א ב' הביא את הירושלמי ואת הברייתא שבירושלמי, והוסיף: ואיתא נמי בתוספתא כתובות, ומסיים בה וכו', עיין להלן. ורוב הראשונים הביאו את העניין מן הירושלמי, מפני שנחלקו אמוראים בהלכה שלנו להלן, וכן הביאו הר"ח, 18 כפי שנראה מתשובת הרי"ד כת"י שנביא להלן. הרי"ף סוף יבמות, וממנו ברמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רא"ש ותוספות הרא"ש שם, ובתשובות שלו כלל נ"א סי' ב', תוספות חד מקמאי שם (ק"כ א'), ורשב"א ומאירי גיטין ע"א א'. וכן הביאוהו בעיטור את ק', קבלת עדות, הוצ' רמא"י ח"א, נ"ו ע"ד, הראבי"ה ח"ד סי' תתצ"ו, עמ' ע"א ואילך, או"ז ח"א סי' תרצ"ו, צ"ח ע"ד, סי' תשמ"ה, ק"ה ע"ג, הגהות מרדכי יבמות פ"ב סי' ק', שו"ת הרשב"ש סי' תקי"ב ועוד. ולהלן נביא כמה מן הראשונים ביחס לגירסת הרי"ף הנ"ל בירושלמי.

68-9. יפה כח עדים, שהעדים שאמרו מת פל' תנשא אשתו, כתב בשטר מת פל' לא תנשא אשתו וכו'. לפי הגירסא שלפנינו ("כתב בשטר") היה אפשר לפרש שהכוונה היא לאותו עד עצמו שאם העיד על פה עדותו קיימת, ואם כתב בשטר את עדותו אינה כלום, אבל אם מעיד בעל פה על מה שכתוב בשטר, אעפ"י שהשטר הזכיר לו מה ששכח עדותו קיימת, כפי שמסיימת התוספתא בסמוך. וכן ברא"ה כתובות כ' א': דהא בההוא מתנית' קתני נמי ובשטר כתב מת פלוני לא תנשא אשתו. אבל בד ובכי"ע: כתוב בשטר וכו', וכ"ה בה"ג הנ"ל, וכן הוא בתשובת ר' אביגדור כ"ץ שבהגהות מרדכי סוף קידושין ריש סי' תק"ע (בשם רבינו שמחה) בד' קושטא ובד"ו (בד"ח: כתב בשטר, כגי' כי"ו כאן) ובשו"ת ר"י בן הרא"ש סי' צ"ב, מ"ז סע"א. ובחי' הרמב"ן כאן כ' א': מצאו כתוב (כ"ה בשטמ"ק. ולפנינו ברמב"ן: כתב) בשטר מת פלוני לא תנשא וכו'. אבל במלחמות להרמב"ן הנ"ל: מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני וכו'. וברור שרבינו הרכיב כאן את נוסח הירושלמי בנוסח התוספתא, כמי שמוכיח "נהרג פלוני" (וכן הוא מזכיר גם אצל עדים "נהרג פלוני") שאינו נזכר בשום נוסח של התוספתא אלא בירושלמי הנ"ל בכל הנוסחאות. ובחי' הרשב"א כת"י כאן הנ"ל ובר"ן כאן פ"ב ריש סי' קצ"ג, וכן בריטב"א וחי' הר"ן גיטין ע"א מעתיקים בשם התוספתא: מצאו כתוב בשטר וכו'. וקרוב לוודאי בעיני שהרשב"א, הריטב"א והר"ן העתיקו ע"פ הרמב"ן הנ"ל אלא שהשמיטו "נהרג פלוני". ובשו"ת הר"י דטרני סי' צ' כ"י קנטבריא, 166 ע"ב: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דתניא בתוספתא דכתובות יפה כח העדים מכח השטר, העדים שאמרנו (צ"ל: שאמרו) מת פל' תינשא אשתו, נמצא חתום (עיין מ"ש להלן על גירסא זו) בשטר מת פל' לא תנשא אשתו, מיהא דאמרי' [ב]מי שאחזו (ע"א א') אמ' רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו', אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן וכו'. 19 והוא כותב שם: תשובה דכל [ד]מצי להגיד על פה כשר בכתיבה וכו', וכל שאינו יכול להגיד בפה אינו כשר בכתיבה, ולהכי אלם פסול לעדות בכתיבה משום דליתיה בעל פה וכו', כלשונו בפסקיו ליבמות ל"א ב', ח' ע"א מן הספר. ולהלן שם מבאר כדברי הרי"ף ביבמות פ"ג סי' ל"ב, וכמו שבאר גם בפסקיו לעיל שם, ז' ע"ד מן הספר. ולהלן שם (168 סע"א) הוא ממשיך: ומאי דכתב מר כי רבינו יצחק ורבינו חננאל ז"ל לא הביאו בריתא זו בספריהם לפסק הלכה, 20 כלומר, העתיקוה, אבל לא לפסק הלכה. והרי"ף הביא ברייתא זו מן הירושלמי, וכנראה שאף הר"ח הביאה משם. כמה נכון לחכם כמוך לדבר כן, הם מתכוונים לפסוק ולהורות, ונאמר כי לא כתבו אותה לפסק כי אם דברים בטלים כתבו ! וגם הירושלמי שהביאה בחלוקת האמוראים (העתיקו הרי"ד לעיל שם בשם הרי"ף) ר' ירמיה ור' בון, אם לא היתה עיק[ר] היה מביא אותה ? ולמעשה אין הבדל גדול בין הגירסאות, ומתוך סיום התוספתא להלן מוכח שהעדים מעידים בעל פה מתוך השטר גרידא, ואין הפרש בין מצאו אותו כתוב, או שכתבוהו בעצמם, אלא ששכחו את המעשה, ולפיכך מסיימת התוספתא: אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו (עיין מ"ש להלן שם). וכן הבין הרמב"ן במלחמות הנ"ל ובחידושיו לכתובות וליבמות ל"א ב' והרשב"א כ"י והרא"ה והריטב"א והר"ן כאן הנ"ל את התוספתא שלנו, וכן הבינו כמה מן הראשונים, עיין להלן. ובחי' הריטב"א גיטין ע"א א' כתב: ולפי [זה] 21 כלומר, הואיל ומן הבבלי משמע שעדות בכתב כשירה בעדות אשה. מ"ש בתוס' מצאו כתוב בשטר איש פ' מת, לא תנשא אשתו משבשת' היא, א"נ י"ל דהתם כשלא בא להגיד, אלא שמצאו כן כתוב, אבל הכא כשבא להעיד, אעפ"י שמעיד בשטר [כשר], דעדות חשיבא טפי. וכע"ז בחי' הר"ן שם. נמצאנו למדים שאין משיאין את אשתו ע"פ הכתוב בשטר, מפני שלא הכשירו מפי כתבם אלא בשטר שמעצם טבעו הוא נמסר לבעליו (למלוה או ללוקח), והוא נכתב ע"פ ציווי המתחייב (הלוה או המוכר), אבל שטר שעדים כותבים לעצמם אינו אלא שטר משמוש, וזכרון דברים גרידא, ואם העדים אינם מעידים בעל פה השטר הוא פיסת נייר בעלמא, ומפיהם ולא מפי כתבם אנו קורין עליו, כבאור הרי"ף ביבמות הנ"ל, ועיין שם בס' הזכות, בבעל המאור ובמלחמות. ולפ"ז היתה התוספתא יכולה לנקוט גם דיני ממונות, אלא שתפסה דוגמא מינה ובה: האשה ניתרת בגט ובמיתת הבעל, בגט היא ניתרת בכתב ולא בעדים, ובמיתת הבעל בעדים ולא בכתב. ברם בירושלמי נחלקו בזה אמוראים, ואמרו שם: מצאו כתוב בשטר מת פלו', נהרג פלו', ר' ירמיה אמ' משיאין את אשתו, ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו וכו', מתניתא מסייע' לר' ירמיה על פי עדי', לא ע"פ כתבן, ולא ע"פ מתורגמן, ולא עד מפי עד, 22 ספרי שופטים פי' קפ"ח, הוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 228. ולפנינו חסר שם "ולא עד מפי עד". ולפני "מעכשיו" היו עד מפי עד פסול אפילו לעדות אשה, ולא האמינו לו על מיתת האיש. ועיין בס' מושב זקנים על התורה סוף נח, הוצ' ששון, עמ' ט"ו. ועכשיו אין משיאין עד מפי עד (כלומר, בתמיהה), ודכוותה על פי כתבן ועל פי מתורגמן מסיאין (וכ"ה בכי"ל). ומתניתא מסייעא לר' בון בר כהנא יפה כח העדים מכח השט' וכח השטר מכח העדים, שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו וכו'. והואיל ובירושלמי נחלקו אמוראים בדין זה, הרי רוב הראשונים הביאו מן הירושלמי 23 וצויין להם לעיל, שו' 6–7, ד"ה ורוב. ונחלקו בפירושו. ובעיטור אות ק' קבלת העדות, הוצ' רמא"י, נ"ו, ע"ד, הביא את הירושלמי הנ"ל, והוסיף: ורבינו יעקב אמר 24 עיין שיטת ר"ת בתוספות יבמות ל"א ב', ד"ה דחזו, ועוד, עיין בשער החדש על העיטור במקומו. מנהג הוא לשלוח באיגרת, והא דירושלמי, כגון ההוא דאמרינן (כאן כ"ד ב') מהו להעלות משטרות ליוחסין, שכתב בו ביום שמת פלוני לוה פלוני מפלוני, 25 ואף כאן פירושו שכתבו בשטר הלואה ביום שמת פלוני. ועיין לעיל שם בעיטור, מאמר ראשון, זמן, ט' ע"א. והא דמי שאחזו (ע"א א') דוקא שאינו ראוי להגיד וכו'. ומדבריו למדנו שבעדות בעל פה בכי האי גוונא משיאין את אשתו. ועיין בס' עצי ארזים סי' י"ז, אות ל"ה. ובאו"ז ח"א סי' תרצ"ו, צ"ח ע"ד, הביא את הירושלמי, וכתב: ונראה בעיני המחבר דה"פ מצאו כתוב בשטר אני ראובן עד שמת שמעון, ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו, מתוך עיגונא, דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו', ה"ה שיש לנו להשיא ע"פ זה השטר, אע"ג דלא ידע ממנו 26 שמא צ"ל: דלא ידעינן מַנו. ראובן החתום על השטר, 27 ועיין מ"ש להלן, הע' 36, בשם תוספות חד מקמאי. דמד"ת 28 דמדבר תורה. לא שרינן לה, אפ"ה משום עיגונא התירו. מתניתא מסייעא לי' לר' בון בר כהנא, דתניא יפה כח העדים מכח השטר וכו'. ונראה בעיני דהלכה כר' בון בר כהנא, דהואיל והברייתא מיתניא בפירוש כותיה, וברייתא דר' ירמיה לא מסייעא ליה אלא מדיוקא. 29 וכלשון זו כתב גם במאירי סוף יבמות. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב ס"פ י"ג בה' גיטין מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פ', או נהרג פלוני, ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו עכ"ל וכו', וגם א"י 30 איני יודע. מ"ש ונודע שהוא כתב ישראלי, אם הוא שלנו פשיטא שישראל כתבו, וכי מפני מה נאמר שהעכו"ם כתבו, אלא הואיל שהוא כתוב כתיבה שלנו פשיטא שישראל כתבו, או שמא אם הוא בא להתיר, אפי' הוא כתב בכתב עכו"ם, וכיון שנודע שישראל כתבו, וא"כ הוא הרי יש כאן עד אחד ישראל שמעיד עליו שמת, ופשיטא שאשתו מותרת (כלומר, לשיטת הר"מ), דכיון שאנו יודעים שישראל כתבו, וכי דמשום שכתב בלשון עכו"ם גרע 31 ומדבריו ברור שלא עלה על דעתו לומר שכוונת הר"מ היא שצריך לקיים את כתיבת העד, כמו שפירשו הרשב"א, הריטב"א (בסוף יבמות) ועוד את דברי הר"מ. וברמב"ן שם: "ואיכא מאן דאמר דווקא היכא דמקויים", ומתוך דברי תלמידיו נראה שפירשו שכוונתו להרמב"ם הנ"ל. ועיין במגיד משנה שם הכ"ח שכתב בדרך אפשר: שכוונתו היא למעוטי אם היה כתב עכו"ם וכו', והוא כמו שכתב באו"ז שהבאנו בפנים. וכו', הלכך נראה בעיני כדפרישית, והלכה כר' בון, כך נראה בעיני יצחק בר' משה. ובסי' תשמ"ה, ק"ה ע"ג, הביא את הירושלמי, וכתב: והלכה כר' בון בר כהנא דאין משיאין, ודוקא על השטר כה"ג שייך לומר מפיהם ולא מפי כתבם, אבל עדות הבא בשטר וחתום בו חנוך בן ראובן (כלומר, חתימה גמורה) והכיר לסהדותא ולא אתנשי לביה, 32 במהרי"ק סי' ע"ד: ולא איתנשי ליה , והנכון כלפנינו, והיא מליצה ע"פ סנהדרין ל"ה א': ליבא דאינשי אינשי. בהא לא שייך 33 כ"ה במהרי"ק הנ"ל (לעיל הע' 32). מפיהם ולא מפי כתבם. ובאו"ז הקצר שבש"ס הוצ' ראם סוף יבמות: מצא בשטר כתוב אני ראובן מעיד שמת שמעון אין משיאין את אשתו. ואם נודע שישראל כתבו, או מי הוא הכותב, אפי' כתב בלשון עכו"ם משיאין את אשתו (והוא ע"פ סי' תרצ"ו הנ"ל). וכן בשו"ת תרומת הדשן סוף סי' ר"מ: דהא כתב בא"ז מצא כתוב בלשון גוים פלוני מת מתירין את אשתו. ובחי' הרמב"ן יבמות ל"א ב' הביא את הירושלמי ואת סיום התוספתא כאן, והוסיף: איפשר לומר דההיא נמי דווקא בשמצאו שטר בשוק, 34 ועל פיו הוא בש"ך חו"מ סי' מ"ו, סוף אות ט': וכן בשטר קידושין שמצאו בשוק נמי צריך קיום וכו', והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות במצאו כתוב מת פלוני, דאף מ"ד משיאין את אשתו לא מתיר אלא משום עיגונא וכו'. או ברשות אחר, אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה, ולא מיחוור, אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר וכו' כשטר משמוש דמי, ואין למדין ממנו אלא כשזוכרה לאחר מכן שמה שכתוב בשטר זה כתבו לעדות בלא שנוי וכו'. ורבינו ירוחם בס' חוה נתיב כ"ג ח"ג כתב: ועוד בירו' שאם כתב בשטר כך בלא חתום , איש פלוני בן פלוני מת אין משיאין את אשתו, זולתי אם שלחו עד 35 כ"ה הגירסא ("אם שלחו עד", כלומר, אם שְלָחו וכו', עיין להלן בפנים) בד' קושטא ובד"ו ואילך. וקרוב לוודאי שזו היא הגירסא הנכונה, וכוונתו שאם מצאו כתוב בשטר אין משיאין את אשתו (ופסק לחומרא כבעל או"ז, המאירי ועוד, עיין מ"ש לעיל בפנים. והואיל ורבינו ירוחם נמשך כרגיל אחרי הרא"ש, הרי מסתבר שנטה לפרש שאף הרא"ש מחמיר, כמו שהבין גם בנו בטואה"ע סי' י"ז, אעפ"י שמשו"ת שלו כלל נ"א סי' ב' לא משמע כן), אבל אם העד עצמו שלח את כתבו לב"ד בתורת עדות משיאין את אשתו. ובתוספות הרא"ש סוף יבמות הביא את המחלוקת שבירושלמי מבלי להכריע, וסיים: ולפר"ת שמתיר בכל דיני ממונות לשלוח כתב ידן לב"ד, אם כן לכ"ע נמי משיאין ע"פ הכתב. ועל פיו ניסח רבינו ירוחם. וכן הסיקו כמה מן הראשונים, עיין מ"ש לעיל בפנים. ברם בב"י טאה"ע סי' י"ז העתיק בשם רבינו ירוחם: אין משיאין את אשתו, זולתי אם מצאו עד בכתב. וכע"ז מעתיק בים של שלמה יבמות פ"ג סוף סי' י"ג, ומתפרש ע"פ או"ז הנ"ל. ובס' עצי ארזים סי' י"ז אות ל"ה כותב שהגירסא בהוצאות שלפנינו בס' רבינו ירוחם היא משובשת, והנכון הוא כמו שהעתיק בב"י, אבל פירושו שם דחוק מאד. ועיין בשו"ת הרב"ז להגרב"ז שאפראן סי' י"ב. בכתב. וכבר עמדו האחרונים על דבריו "בלא חתום", וחתימה מאן דכר שמיה ? ולפיכך שערו שרבינו ירוחם סמך על הרי"ף שהעתיק (בסוף יבמות) מן הירושלמי: מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני, או נהרג איש פלוני, ר' ירמיה אומר וכו', ובברייתא שלהלן גרס כלפנינו, עיין מ"ש בס' עצי ארזים סי' י"ז אות ל"ה. ובאמת המלה "וחתום" חסרה בראשונים שהעתיקו מן הרי"ף (עיין לעיל, שו' 6–7, ד"ה ורוב). וכן במגיד משנה פי"ג מה' גירושין הכ"ה, בד"ק ובד"ו (רפ"ד וש"י): בירושלמי, וכתב כאן בהלכות, מצאו שטר כתוב בו איש פלוני מת וכו', אלא שבד"ח של הרב המגיד: בירושלמי, ונכתב כאן בהלכות, מצאו בשטר כתוב וחתום וכו'. ואין לבטל לגמרי גירסא זו, שכן מצאתי גם ברי"ף כ"י על קלף (נכתב בערך ה' אלפים ק' ליצירה) בבית המדרש שלנו כאן (כ"י ענעלאו 413): כתוב וחתום וכו'. וכן מעתיק בשם הרי"ף בשו"ת הרי"ד כת"י קנטבריא (167 מ"ב): מצאו בשטר כתוב וחתום (ועיין מ"ש לעיל ד"ה ובשו"ת הר"י) מת פלו' וכו'. אבל ברי"ף כת"י עתיק על קלף שנכתב, כנראה, בסוף האלף החמישי (כ"י זולצברגר) חסרה המלה "וחתום". 36 ובתוספות חד מקמאי ק"כ סע"א: גרסי' בפ' מי שאחזו (ע"א א') וכו', שמעינן מהא דמפי כתבם בערות אשה כשר, ומיהו לא דמי האי מפי כתבם דגיטין למפי כתבם דירושה (צ"ל: דירוש', דירושלמי) שכתב רב אלפס מצא כתוב בשטר איש פלוני מת, איש פלוני נהרג וכו', דבההיא דגיטין מיירי, כגון שכתב לפני[נ]ו בשטר איש פלוני מת, ובההיא מכשרי', אבל בנמצא כתוב בשטר איש פלוני מת לא, אפשר דלא מכשר וכו', ועיין בבדקי בתים להר"י לובעצקי, עמ' כ"ט-ל'. ולפיכך ספק גדול הוא אם רבינו ירוחם גרס ברי"ף "וחתום", והוא כנראה ניסח ע"פ פסק בעל או"ז ח"א סי' תשמ"ה, ק"ה ע"ג שהעתקנו לעיל, שעדות הבאה בשטר וחתום בו חנוך בן ראובן וכו' בהא לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם, עיין מ"ש לעיל, סד"ה ובאו"ז.

79-10. אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו וכו'. בה"ג ה' נחלות, ק"ח ע"א הנ"ל, רמב"ן יבמות ל"א ב', ד"ה ורחמנא, מלחמות שם פ"ג, רמב"ן, רשב"א כת"י, רא"ה, ריטב"א כ' א', הר"ן על הרי"ף כאן פ"ב ונ"י שם (אשי ה', פ"ד ע"א). ופירשו הראשונים הנ"ל 37 בריטב"א שלפנינו חסר ההמשך, אבל הוא ישנו בשטמ"ק בשמו. וברא"ה שם: וה"נ תני סיפ' כות' אד' עדותו על השט', וכן נמצ' כתו' למקצ' הגאוני' ז"ל שכך היא הגירסא. וכנראה שכוונתו לגירסא בבבלי, ובניגוד לגירסת השאילתות שהבאנו להלן בפנים (שו' 10, סד"ה כותב) שגרס: כותב אדם עדותו על השטר ומניחה וכו'. שבבא זו דבוקה לרישא, ומשלימה אותה, והסתייעו מכאן לפירוש הרי"ף ורש"י בבבלי שם, 38 נגד פירושו של רב האיי גאון, עיין אוה"ג, עמ' 77–80. שהכוונה ברישא לעד שרושם את עדותו לעצמו, לזכרון דברים, עיי"ש. ובחי' הרשב"א כאן כת"י מסיים: ודברי התוספת' כרב הונא וכו'.

810. כותב אדן עדותו בשטר וכו'. הראשונים הנ"ל. 39 ושם "אדם", כגי' ד וכי"ע. ועל כתיב "אדן", עיין מ"ש לעיל ח"א (ברכות), עמ' 1. ובבבלי כ' א': ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה וכו'. ובס' והזהיר ח"ב, עמ' 72: ת"ש שנינו בתוספתא כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה וכו'. ואין כוונת רבינו לתוספתא כאן, שכן דרכו להביא את הברייתות שבבבלי בשם תוספתא, עיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 6. ועיין בשאילתות יתרו סי' נ"ה ובהעמק שאלה שם אות ט', ובשאילתות הוצ' רש"ק מירסקי סי' ס"ב, עמ' ק"ס. ובירושלמי פ"ב ה"ד, כ"ו ע"ג: תני כותב אדם עדותו ומעידה וכו'.

910-11. לאחר מאה שנה. וכ"ה ברמב"ן כאן כ' א' ובר"ן שם ובמלחמות יבמות פ"ג. אבל בה"ג הנ"ל: לאחר כמה שנים. וכ"ה בירושלמי 40 בר"ח שבאוה"ג, עמ' 21, חסרה המלה "כמה", אבל גם הראשונים גרסו בירושלמי "כמה". ובבבלי הנ"ל. ועיין להלן שם כ' ב'.

1011. יפה כח שטר מכח כסף וכו'. בה"ג ורמב"ן כאן הנ"ל. ובירושלמי סוף יבמות, ט"ז ע"א: יפה כח השט' מכח העדים שהמלוה את חבירו בעדי' גובה מנכסים בני חורין, בשטר גובה מנכסים משועבדין. ובבבלי קידושין כ"ז א': תניא כותיה דרבא יפה כח הכסף מכח השטר, וכח השטר מכח הכסף. יפה כח הכסף, שהכסף פודין בו הקדשות וכו', והחילוק שברישא כאן לא נזכר שם.

1111-12. שהשטר גובה מנכסים משועבדין, מה שאין כן בכסף. עיין בלשון הירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, ואף לפנינו הפירוש כן, שאם הלוה כסף בפני עדים אינו גובה מנכסים משועבדים, ואם נתן לו הלוה שטר, אעפ"י שהעדים לא ראו את ההלואה, גובה מנכסים משועבדים, שהרי כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, כמשנת ב"ב פ"י מ"ג. ועיין בש"ס הוצ' ראם במכילתין בחלופי גרסאות ע"פ נ"י ממסכת כתובות (אחרי נמוקי הגרי"ב על מהרש"א).

1212-13. יפה כח הכסף, שהכסף פודה את הערכין, ואת החרמין, ואת ההקדשות, ואת מעשר שני וכו'. בה"ג הנ"ל בטעות (באשגרה מלמעלה): שהכסף גובה את הערכין וכו'. ובברייתא שבבבלי קידושין כ"ז א' הנ"ל שהכסף פודין בו הקדשות ומעשר שני, מה שאין כן בשטר. ועיין לעיל שם ה' א'. ובתו"כ בחוקותי סוף פרש' ז', קי"ד ע"ג, למדים מן הכתוב שאין פודין ערכין והקדשות (והחרמים שהם בפדיון הרי הם בכלל הקדש לבדק הבית) בשטרות. ועיין במשנת בכורות פ"ח מ"ח, וכפירוש התלמוד שם. ומעשר שני אינו נפדה אלא בכסף (במטבע שיש עליו צורה) גרידא, כמע"ש פ"א מ"ב ועדיות פ"ג מ"ב, וכל שכן שאינו נפדה בשטר, ועיין לעיל שביעית פ"ז ה"ג, מע"ש פ"ב ה"ח ובמקבילות שציינו שם (עמ' 251).

1313-14. יפה כח שטר וכסף מכח חזקה וכו'. בבבלי הנ"ל: ויפה כח שניהם מכח חזקה וכו'.

1414-15. ששטר וכסף קונין עבד עברי. בבלי הנ"ל, וכמשנתנו שם פ"א מ"ב.

1515. מה שאין כן בחזקה. בבלי הנ"ל. ועיין בירושלמי שם פ"א ה"ב, נ"ט ע"א, בבלי שם ט"ז א'.

1615-17. שאם מכר לו עשר שדות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן, אבל לא נתן לו אלא דמי אחת מהן, או לא כתב לו אלא על אחת מהן, לא קנה אלא אותה שדה בלבד. וכ"ה בד, ועיין מ"ש הרי"ץ גיאת בשם התוספתא (עיין להלן). וכן בירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג: מתניתא מסייעה וכו', מכר לו עשר שדות כאחת כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולם, אבל אם לא נתן לו אלא דמי אחת מהן, או שלא כתב לו אונו אלא על אחת מהן, לא קנה אלא אותה שמכר לו בלבד. ולפי פשוטה של לשון ברור שהכוונה היא שאם נתן כסף בעד שדה אחת ואמר לו "קנה בכסף של זו האחר, 41 ברשב"א (קידושין כ"ז סע"א): האחרת (כלומר, קנה בכסף של זו את השדה האחרת). אינו קונה, וכן בשטר, אבל בחזקה אם אמר לו החזיק בזו וקני כולן, אי נמי אמר לו סתם החזק בזו וקני, קנה את כולן", 42 לשון הרמב"ן בקידושין כ"ז סע"א. ובכסף ובשטר בכגון דא לא קני, משום שאין קרקע נקנה אגב קרקע, 43 כשיטת רוב הראשונים, עיין ב"ק י"ב א', תוד"ה בעינן, וד"ה למה לי, חידושי הרשב"א שם ובתשובותיו ח"א סי' תתקנ"ד, ועוד. ועיין ב"י טחו"מ סי' ר"ב, וכמו שהסביר במרכבת המשנה פ"ג מה' מכירה ה"ט. ועצם הדין שאין קרקע נקנה אגב קרקע אינו מוכרח מן הגמרא, ואפשר שעבדים שאני, ואפילו אם הם כקרקעות אינן נקנים באגב, ועיין במאירי ב"ק, עמ' 38. ובחידושים לא נדעו למי בקידושין כ"ז א', ד"ה איבעיא, הביא המחבר בשם מורו כדבר פשוט שקרקע נקנה באגב. ועיי"ש בחידושין שתמה על רבו, וכתב: וצ"ע אי אשכחן אגב במקרקעי בשום דוכתא, דנראה דלא מהני אלא במטלטלי וכו', כדברי התוספות בב"ק הנ"ל. מה שאין כן בחזקה שאם החזיק באחת מהן קנה כולן. ואין כאן זכר שאף הקונה בחזקה צריך לתת דמי כולן. וכן מוכיח הירושלמי הנ"ל מכאן שקונה בשטר לחוד, ובכסף לחוד. 44 והפירוש הנכון בירושלמי הוא בשער החדש לעיטור ריש מאמר שלישי, אגב, י"ג ע"א, אות ז'. ועיין מ"ש בהגהות יפה עינים קידושין כ"ז ב'. והגהת בעל שדה יהושע בירושלמי אין לה על מה לסמוך, וכתב על סמך דברי הראשונים שמפרשים את הבבלי. ובבבלי קידושין כ"ז א' שנינו: אמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן, אבל לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. תניא כוותיה דרבא יפה כח הכסף מכח השטר וכו' (הברייתא שלפנינו), יפה כח חזקה, שחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנאם כולם. במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה את כולן. ולפי גירסא זו מוכח שרבא שמצריך נתינת דמי כולן אין כוונתו למוכר עשר שדות בעשר מדינות (שהם דברי שמואל) אלא למוכר מטלטלין אגב קרקע (עיין לעיל שם בבבלי), וכמו שפירש"י וסייעתו. והראייה מן הברייתא שלנו פירש"י: ומטלטלין הנקנין עם קרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי, והיינו דרבא. וכן בעיטור מאמר ג', אגב, הוצ' רמא"י ח"א, ט"ו ע"א: ועשר שדות שאין סמוכות זו לזו כמטלטלין הניקנין באגב דמי. אבל הרי"ף בקידושין פ"א ריש סי' תר"ג גרס בבבלי את דברי שמואל (מכר לו עשר שדות וכו') לפני דברי רבא (ברי"ף כת"י: רבה), ורבא אינו אלא מפרש את דברי שמואל, 45 ורבא השתמש בלשון "לא שנו" משום שדברי שמואל ברייתא היא, כמו שאמרו אח"כ, עיין במאירי שם, עמ' 164. ולא גרס אח"כ: מסייע ליה לשמואל וכו'. ולפ"ז אין מדברים שם בקניין אגב כלל, ובמוכר מטלטלים אגב קרקע אין צורך שיתן דמי כולם, כמו שנראה גם מדברי הר"מ ספ"א מה' מכירה, ועיין מ"ש הרב המגיד בפ"ג שם ה"ח. וכבר העירו במאירי קידושין, עמ' 164, ובר"ן על הרי"ף הנ"ל שהר"מ גרס בבבלי כגירסת הרי"ף. ועיין גם בשאילתות סוף בהר, סוף סי' קט"ו ובס' המקח והממכר לרב האי שי"ג, ד"ו כ"ח ע"א, ד' ווין ל' ע"א. ונחלקו הגאונים והראשונים, אם חזקה מועילה בלי כסף ובלי שטר (אפילו במקום שכסף אינו קונה בלי שטר, ושטר אינו קונה בלי כסף), ואם מדברים כאן דווקא במקום דעייל ונפיק אזוזי (עיין בבלי ב"מ ע"ז ב'), או אפילו במקום דלא עייל ונפיק אזוזי, ומה דינו אם נתן מקצת כסף אם קנה כנגד מעותיו, או לא קנה כלל, עיין בשאילתות פ' בהר סי' קט"ו, אוה"ג קידושין, עמ' 54 ואילך, שם עמ' 73, וברמב"ן, רשב"א, חידושין לא נודעו למי, מאירי, תוספות הרא"ש ועוד בקידושין שם, 46 ברמב"ן וברשב"א שם חילקו שדווקא אם לא עשה קניין בגוף הדבר הנקנה צריך דמים, אבל אם עשה קניין בגוף הדבר אין צורך בדמים. ועיין גם במגיד משנה פ"א מה' מכירה ה"כ. ובראשונים לעיל שם כ"ו א', ובתוספות כתובות צ"ג א', ד"ה עד, ובמקבילות ובשטמ"ק ב"ק ח' א' ועוד. וכל הדברים נוגעים רק לשיטת הבבלי, 47 ומקצתם גם לשיטת הירושלמי (ההלכה של עייל ונפיק אזוזי לא נזכרה בירושלמי). אבל התוספתא בוודאי מתפרשת כפשוטה כנ"ל, ואינה מדברת כלל על פרעון כסף (או שטר) נוסף לקניין אחר, ואין להתאים אותה למסורת הבבלי. ברם הרי"ץ גיאת היה לו פירוש אחר וגירסא אחרת בבבלי קידושין, שכן מביא ר' זכריה אגמאתי בפירושו לב"מ ע"ז ב' (הוצ' יעקב לוין, עמ' 124): גרסינן בקידושין פרק ראשון מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וכול'. רבי יצחק בן יהודה ז"ל יפה כח חזקה מכח כסף ושטר, דבחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות משהחזיק באחת מהן קנה כולן, ובכסף ובשטר לא קנה עד שיתן דמי כולן, אבל לא נתן לו אלא דמי אחת ולא כתב לו שטר אונו אלא על אחת מהן, לא קנה אלא כנגד מעותיו, 48 כנראה שכל זה הוא ניסוח הרי"ץ גיאת עצמו ע"פ התוספתא, הירושלמי והברייתא שבבבלי, עיין להלן. ומתניתין דקתני נקנין בכסף ובשטר האמרבא (=האמ' רבא) לא שנו אלא בנותן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, 49 ויש כאן פירוש חדש, שרבא אינו מדבר בקניין מטלטלין אגב קרקע, ואינו מפרש את דברי שמואל, אלא מפרש את משנתנו שהזכירה קניין כסף, ועלה אמר רבא שאין קניין כסף אלא בנתן את כל הכסף, אבל אם נתן מקצת כסף אינו קונה אלא כנגד מעותיו. ולפירוש זה כיוון בעל ס' העיטור, מאמר ג', אגב, הוצ' רמא"י, ט"ו ע"א, שכתב: ואית דמפרשי ארישא דמתניתין, דקתני בכסף, וליתא. ותניא נמי הכי יפה כח הכסף וכו', וגרס כגירסא שלפנינו בבבלי, ולפיכך דחה פירוש הרי"ץ בשתי ידים, עיי"ש. ובדעייל ונפיק אזוזי הוא, וכדאמרינן, אבל בדלא עייל ונאפיק אזוזי קנה כולה, ואפילו בשוה פרוטה הקרקע נקנית, 50 קידושין י"ג א', ירושלמי שם פ"א ה"ג, נ"ט ע"ד, ה"ה, ס' ע"ג, ובמקבילות במע"ש ובעירובין. ויש שסוברין דהא דרבא אכולהי מתניתין הוא דאיתה, בין כסף ושטר וחזקה, 51 כלומר, שאף בחזקה לא קנה אם לא נתן דמי כולה. ואף לפירוש זה רבא מפרש את משנתנו. וכיון דאקשו עליה אי הכי מאי אהניא לה חזקה, וקימא לן דכסף לחודיה קני בלא חזקה, ומתריץ דבאתרא דלא קנו בכסף לחודיה עד דכתבי שטרא מהניא לה חזקה, דאי יהיב דמי כמה שדות ומחזיק בחדא לקנותן כולן קונה את כולן בההיא חזקה, ואע"ג דלא כתיב ליה שטרא, 52 עיין בתוספות קידושין כ"ז ב', ד"ה במה, ועוד. ולא היא, דבהדיא תנינא בתוספה (ב"ב פ"ב הי"ב) לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן (כלומר, עיקר החידוש שמעשה החזקה באחת מהן נחשב כאילו עשה מעשה בכולן), ותניא נמי יפה כח חזקה מכח שטר וכסף דחזקה קנה עשר שדות והחזיק באחת 53 בין השורות תלוי: מהן. החזיק בכולן, אבל לא נתן לו אלא דמי אחת מהן ולא כתב לו אלא על אחת מהן לא קנה אלא כנגד מעותיו, 54 כן גרס הרי"ץ גיאת בברייתא שבבבלי, עיין להלן. והכי פירוש, החזיק בכולן מה שאין כן בכסף ושטר, דאילו התם אם לא נתן לו אלא דמי אחת ולא כתב לו שטר אלא על אחת לא קנה אלא כנגד מעותיו (כלומר, אבל בחזקה קנה את כולן, אפילו לא נתן מעות). ויש שגורסין במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן, אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, וטעות היא בידן, דעיקר הא בריתא בתוספת כתובות, ואיתה נמי בגמרא דארץ ישראל בקידושין בפרק ראשון (הנ"ל בתחילת דברינו), וסוגייה כדאמרינן, עד הנה מדברי רבי' יצחק בן יהודה ז"ל. ור' זכריה אגמאתי לא העיר כלל על גירסת ספרי הבבלי שהיו בידו, ולא מצאתי חבר לגירסת הרי"ץ גיאת בבבלי, 55 ואף בשאילתות סוף בהר גרס כבהוצאות שלפנינו, וכן היתה הגירסא לפני כל הראשונים שבדקתי. אלא שגירסתו בבבלי מתאימה לתוספתא ולירושלמי.