תוספתא כפשוטה על כתובות י:ב

18-9. כתב לזון את בת אשתו, ואת בן אשתו, הרי הן כבעלי חוב, וקודמין לכל. כל הברייתא בעיטור ח"א, פסיקתא, הוצ' רמא"י ס"ז ע"א, מאירי, עמ' 467, רא"ש פי"ב סי' א'. ובמשנתנו רפי"ב: הנושא את האשה ופסקה 3 בבבלי ק"ב א': בשטרי פסיקתא. וכאן מפורש: כתב לזון וכו'. ועיין גם בירושלמי רפי"ב, ל"ד ע"ד. עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים וכו', מתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ופשוט שהוא הדין לאמה, שאם מת, בתה ניזונית מנכסים משועבדים ואמה מבני חורין דווקא. ואם אין נכסים אלא כדי מזונות הבת דוחה גם את אמה, כמפורש כאן שהן קודמין לכל. וכן בריטב"א ב"ב ק"מ ב': ובת אשתו ובת, אי נמי בת אשתו ואלמנה, בת אשתו קודמת שהיא כבעלת חוב. ובמאירי ב"ב, עמ' 587: אבל בת האלמנה שפסק הוא וכו', הרי הוא חוב גמור, ויש אומרים אף בזו שהאלמנה קודמת. 4 ואין להניח שהם פירשו בגמרא שם "אלמנתו ובת אי זה מהן קודמת" שהכוונה לבת אשתו שנזכרה לעיל בסמוך שם, שהרי מפשיטות ר' אבהו שם מוכח שהכוונה לבתו שניזונית מתנאי כתובה. ודברי היש אומרים תמוהים מאד, 5 ומ"ש ידידי הרב המו"ל שם בהע' ה' ובהע' ז' היא פליטת הקולמוס, ודין המאירי היא משנה ותוספתא מפורשת, ודברי היש אומרים אינם עניין לר"מ פי"ט מה' אישות הכ"א ושאר פוסקים, ושם מדברים בבתו הוא מאלמנה זו, או מאשה אחרת, שניזונות מתנאי כתובה. שהרי היא כבעלת חוב, וניזונית מנכסים משועבדים, ואמה אינה ניזונית אלא מתנאי כתובה, וכמפורש כאן. ושמא יש לפנינו שיטת גאונים הסוברים שהבעל פוסק לאם בשביל בתה ובידה למחול, 6 וכשאין שם נכסים אלא כדי מזונותיה היא מוחלת לבעלה את התנאי, ועכשיו הנכסים ברשותה למזונותיה, ונפשה עדיפא לה (עיין בבלי כאן ע"ט א'). ולפ"ז לא דברו ה"יש אומרים" אלא באם ובתה, אבל לא באלמנה ובת אשה אחרת שפסקו לה מזונות. כשם שיכולה למחול על תנאי כתובה בפירוש (עיין בחלקת מחוקק ובבית שמואל סי' קי"ב אות ד'), ושיטה זו חולקת על התוספתא להלן שהאם אינה יכולה למחול, ועיין מ"ש להלן, שו' 10, ד"ה כתב, ובהע' 10 שם.

29-10. לא יאמר להן צאו ועשו מלאכה, ואני זן אתכם, אלא יושבין ומעלה להן מזונות. המלה "זן" נשמטה בכי"ו בטעות, וישנה בכי"ע ובעיטור וברא"ש הנ"ל. וכ"ה בשם התוספתא בריב"ש סוף סי' ת"פ ובתשב"ץ ח"ג סי' ק'. ובד: ואני אזון. ובמאירי נשמט "ואני זן אתכם". והכוונה שלא יטען שאמנם התחייב לזון אותם, אלא שחייבים לעשות מלאכה ומעשה ידיהם שלו. ובירושלמי פי"ב ה"א, ל"ד ע"ד: מעשה ידי הבת של מי. נישמעינה מן הדא, נישאת הבעל חייב במזונותיה, והן נותנין לה דמי מזונות (משנה שם), הדא אמרה זנה ומעשה ידיה של בעלה. כלומר, אין מעשה ידיה של הפוסק, בעל אמה, כמפורש כאן. ובשו"ת הריב"ש הנ"ל הביא מעצמו ראייה ממשנה הנ"ל שמעשה ידיה שלה, וסיים: וכן מפורש בתוספתא כתב לזון בן אשתו ובת אשתו לא יאמר להן וכו'. ועיין גם בתשב"ץ הנ"ל. 7 מרן בב"י טור אה"ע סי' קי"ד כתב: והריב"ש בתשו' סי' ת"פ כתבו בשם התוס', ונתן טעם לדבר, ומסיים בה בירושלמי הפוסק לזון כלתו מעשה ידיה של בנו. והסוף ("ומסים בה בירושלמי וכו' ") אינו בריב"ש, אלא בתשב"ץ הנ"ל (בשינוי לשון קצת), ואף התשב"ץ הביא את סוף הירושלמי (הנ"ל בפנים), ולא הביא את תחילתו. ופסקה בטור אה"ע סי' קי"ד ובשו"ע שם ס"ק ב'.

310. כתב לזון את בת אשתו, ושברה לו, לא כל הימנו. וכ"ה ("הימנו") 8 ולכאורה צ"ל: הימנה, כמו שהוא בשו"ת מהר"מ, ד' קרימונא שהבאנו בפנים. ובשו"ת הרשב"א: לא כל כמינה. ועיין להלן, הע' 9. גם בד, כי"ע, עיטור ושו"ת מהר"מ 9 בד' פראג, בהוצ' רנ"נ רבינוביץ ובהגה"מ (עיין להלן בפנים). ובמרדכי ד' קושטא: לאו כ' כ'. ובד"ו רפ"ב שם: לאו כל כמיניה . שהבאנו להלן. ובשאר ראשונים מקוצר, או "מנוסח". והתוספתא הובאה בעיטור, במאירי וברא"ש הנ"ל, בשו"ת מהר"מ בר' ברוך סי' ע"ז, ד' קרימונא סוף סי' קכ"ה, הוצ' הרנ"נ רבינוביץ סי' ר"ה ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתע"ג, מרדכי ב"מ פ"ו סי' שמ"ו והגה"מ פכ"ג מה' אישות הי"ז. ופסקה בטור אה"ע בסי' קי"ד וכן בשו"ע שם ס"ק ג'. ועיין בשאלה לרדב"ז ה"ד (ליוורנו תי"ד) סי' רנ"ד. ועיין רשב"א, מאירי ור"ן נדרים כ"ד א' ובצפנת פענח פ"ח מה' נדרים הי"ד. 10 ועיי"ש גם בפי"ג ה"ד. וכיוון לדעתו של בעל נתיבות משפט לס' משרים שהבאנו להלן בפנים, סוף שו' 10–11. ועיין לעיל, הע' 6. והר"מ השמיט את ההלכה שלפנינו כאן, וכבר תמה בח"ד על כך. ואם השערתנו לעיל, שו' 8–9, סד"ה כתב, נכונה, הרי אפשר שהר"מ סמך על פסק גאון שחולק על תוספתא זו.

410-11. שזכין לקטן ואין חבין לו. הראשונים הנ"ל, רשב"ש סי' תק"ה, ד"ה אמנם הקטב השני. וכמה מן הראשונים הנ"ל ציינו לתוספתא להלן פי"ב, שו' 43–44, עיין מש"ש. ובמאירי הנ"ל: שזכין לקטן ואין חבין לו, ונראה דהוא הדין לגדול (עיין במשנת ב"ב פ"ט סמ"ז), שזכין בשביל אחר ואין חבין בשבילו. ובתוספתא, כאן, כנראה הכוונה שאפילו מדעת הבת, או הבן, לאו כל כמינה להפקיע זכותן, משום שהם קטנים, ולאו בני מחילה הן, אפילו כשהגיעו לעונת הפעוטות, כשיטת הראב"ד בפכ"ט מה' מכירה ה"ח ועוד, ועיי"ש במגיד משנה. ועיין ר"מ שם ומ"ש במרדכי כאן פ"ו סי' ק"צ (בשם רבינו ברוך) ובשטמ"ק ס"ח א', ד"ה מתני' יתומה, ובהפלאה בק"א סי' קי"ג ס"ק ז', אות י"ב, ובצפנת פענח פי"ט מה' אישות הי"ב. ולעניין מחילת האם, עיין מ"ש בצפנת פענח פ"ח מה' נדרים הי"ד הנ"ל (לעיל שו' 10), ומ"ש הר"ח אלגזי בנתיבות משפט, קי"ז ע"א. ועיין מ"ש לעיל פ"ו, שו' 28–30.