תוספתא כפשוטה על כתובות י:ג

111. האשה שאמרה מת בעלי, או נזונת, או נוטלת כתובה. ירושלמי פי"ג ה"א, ל"ה ע"ד, בבלי ק"ז ב'. ופשוטה היא, שהרי האשה נאמנת לומר מת בעלי וליטול כתובה, כמשנת יבמות פט"ו מ"ג ומקבילות.

212. גרשני בעלי, ניזונת עד כדי כתובה. ופירשו בירושלמי ובבבלי שהיא נוטלת מזונות כדי כתובה ממה נפשך, אם גרשה בעלה הרי חייב לפרוע לה כתובתה, ואם לא גירשה הרי חייב במזונותיה.

312-13. מה בין מיתה לגירושין, במיתה אין יכול' להכחיש, ובגרושין יכולה להכחיש, ושתאמר לו גירשתני. סיום זה חסר בירושלמי ובבבלי. והשאלה היא למה אשה נאמנת לאמר מת בעלה ואינה נאמנת לומר שגירשה אם היא בחזקת אשת איש, כמפורש במשנת כתובות פ"ב מ"ה. ובירושלמי יבמות רפט"ו, י"ד סע"ג, הקשו קושיא זו למה נאמנת במיתה ואינה נאמנת בגירושין, ותירצו שנייה היא בעידי מיתה, מאחר שאם יבוא הוא מכחיש. והביטוי "בעידי מיתה" הוא באשגרה מלעיל שם פ"י ה"ד, י' ע"ד, כתובות פ"ב ה"ב, כ"ו ע"ב, וכאן צ"ל: שנייא היא מיתה וכו'. ועיין בבלי כאן כ"ב ב'. ומן התוספתא כאן אין ראייה שאין האשה יכולה לומר לבעלה גרשתני, שהרי בנידון שלנו היא אומרת כן שלא בפניו, ולכולי עלמא אינה נאמנת להנשא לכתחילה, עיין בבלי כ"ג א' ותוספות שם, ד"ה אית, תוספות גיטין פ"ט ב', ד"ה ואידך, יבמות קט"ז ב', ד"ה באותה.