תוספתא כפשוטה על כתובות י:ד

113-14. שלשה שהטילו לכיס ונגנבו מהן, מביאין השאר לאמצע וחולקין. וכ"ה בד. ובכי"ע: ונגנב הימנו 11 כלומר, מן הכיס. ולפי גירסת ד וכי"ו הכוונה למעות. וכו'. וכן בקג"נ... מנו. ובשו"ת מהר"ם (הוצ' ר"א בלאך, מק"נ ברלין תרנ"ב), עמ' 278: ועוד דתניא בתוספתא ג' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנב מהם, השאר מביאים לאמצע וחולקים, פי' כל א' בשוה, הינו דוקא לפי שבתחלה. 12 המו"ל מעיר: כאן איכא חסרון בכ"י. וברור שכוונת רבינו היא: היינו דווקא לפי שבתחלה [נשתתפו ברצונם, אבל לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו] וכו', כברייתא שבבבלי כאן צ"ג ב' ולהלן בסמוך בתוספתא, עיין במרדכי שהבאנו להלן בפנים. וקרוב לוודאי שהמלים "זה מנה וזה מאתים" הוא פירוש רבינו, 13 ונקט לשון התלמוד כאן צ"ג א' ולשון הברייתא (להלן בתוספתא) שם צ"ג ב'. ואינן בשום כת"י, לרבות קג"נ. ובמרדכי פ"י סי' רל"ו: ועוד יש בתוספתא שלשה שהטילו לכיס ונגנב ממנו (כעין גי' כי"ע וקג"נ) השאר מביאין וחולקין לאמצע. ובאגודה כאן סוף סי' ק"ל, קי"ח ע"ג: עוד יש בתוספות שלשה שהטילו לכיס ונגנב ממנו השאר מביאין לאמצע וחולקין. עכשיו לעצם העניין, בכל מקום במשנה, בתוספתא ובתלמוד בהלכות דומות, לאמצע פירושו, לשותפות, ובאופן שוה לכל השותפין, 14 אמנם ברש"י ב"ק קט"ז ב': הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל, ברם לפי רמי בר חמא שם הכוונה: לשותפות, ונוטלים בשוה. ואפילו לפי ההוה אמינא שבתלמוד אין הקדמונים מסכימים לפירש"י. וכבר העיר בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ג סי' מ"ב: ויש להסתפק אם זאת הסברא וכו' הוא מוסכם משאר כל הפוסקים וכו'. וכוונתו להרי"ף בב"ק שם והר"מ פי"ב מה' גזילה ואבדה ה"ח (ועיי"ש ה"ט) שהביאו את לשון הברייתא בלי שום פירוש. ובתשה"ג הוצ' קורוניל סי' ז' (אוה"ג שם, עמ' 110): [ואותו הממון] "אשר הודה בו כי השיבו הליסטים עליו, יחלוק אותו עם ראובן, לפי שאמרו שיירה שהיתה מהלכת במדבר ונפלה עליה גייס, והלך האחד והציל, מה שהציל לאמצע". ומדברים בפרקמטיא אחת שאין כל חלק של כל אחד ואחד ניכר בה. ועיין שו"ת מהר"ח או"ז סי' ר"ו. והגירסא בסוף התוספתא "מביאין השאר לאמצע וחולקין" היא גם להלן ב"ב פ"ח סה"ו (בד ובכי"ו) ושם פ"י ה"ז, כמו שהוא כאן בכל נוסחאות התוספתא (לרבות קג"נ, ושם: את השאר). ופירושה כפירוש מהר"ם הנ"ל שא' הביא מנה וא' מאתים [וא' שלש מאות], ואין משגיחין בגניבה, וכל מה שנגנב נגנב מן השותפות, והשאר לאמצע באופן שוה לכל אחד. ובמשנתנו כאן פ"י סמ"ד: וכן שלשה שהטילו לכיס, פיחתו או הותירו, כך הן חולקין, כלומר, לפי מעות, 15 עיין בתוספות צ"ג א', ד"ה וכן, ולהלן שם, ד"ה רבי, ועיין ברי"ף. והכוונה לשלשה שהטילו לכיס, לשם עסק, כמו בשאר מקומות. 16 עיין לדוגמא בבלי סנהדרין י"ד ב' ועוד בכ"מ. ולא נתברר במשנתנו מהו "פיחתו או הותירו", אם הכוונה לגוף המטבע, או ליוקרא וזולא של הפרקמטיא. 17 עיין להלן ב"מ פ"ד סה"כ ומקבילות, ומ"ש לעיל יבמות פ"ט, שו' 2–3, ד"ה אילו הן, וד"ה במשנתנו. ובירושלמי כאן פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: אמר ר' אלעזר הדא דאת אמר בשהיתה הסלע חסירה או יתירה, אבל לשכר והפסד כולהן חולקין בשוה. ובסוף ההלכה, ל"ד ע"א, הסיקו שר' זעירא חולק על ר' אלעזר, וסובר שסתמן (שאם לא התנו בפירוש) זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס הותירו או פחתו כך הן חולקין. 18 וקיצרו שם את מאמר ר' אלעזר שבירושלמי כתובות, כדרכו של הירושלמי בנזיקין. אמר ר' בון [בר חייא], 19 כ"ה בעיטור אות שני, שיתוף, הוצ' דמא"י, מ"א ע"ד, מאה שערים שלו על הרי"ף כאן סי' ל'. רמב"ן כאן ספ"י, רא"ה, ריטב"א ור"ן בסוגיין צ"ג ב'. ובמאירי כאן, עמ' 429: אמ"ר בון אמ"ר חייא, וצ"ל: אמ"ר בון בר חייא, כבשאר הראשונים. נראין דברים בשנטלו מרגלית דיכול מימר ליה אילולי עשרתי דינריי לא הויתה מזבין כלון (=כלום), אבל דבר שדרכו לחלק מביאין לאמצע וחולקין (כלומר, בתמיה). 20 ומאמר ר' בון בר חייא הוא מאמר בפני עצמו, והוא אומר שאם לקחו מרגלית נראין הדברים שיכול לומר לו וכו'. ור"י לוי במחברתו המצויינת על ירושלמי ב"ק פ"ד, עמ' 104, בפירושו, כתב את הירושלמי מחדש, אבל אין להגיה נגד הנוסחא שלנו המקויימת ע"י כל הראשונים הנ"ל, לעיל הע' 19. אמר ר' לעזר ואפי' דבר שדרכו לחלק, דיכיל מימר ליה את פרגמטיא דידך סגין ואת מנעה 21 צ"ל: מעני, כגירסת המאירי הנ"ל, כלומר, שוהה, מלשון עינוי הדין, עיין במלונו של יסטרוב, ערך ענא, עני. וכן בירושלמי פאה פ"א ה"א, ט"ו ע"ג: כתיב ומשפט ורב צדקה לא יענה (איוב ל"ז כ"ג), אין הקב"ה משהא מתן שכרן של עושי מצות בגוים. וברמב"ן, רא"ה ור"ן (בד"ק) הנ"ל (לעיל הע' 19): מעגי, ופירשוה מלשון מעגן, דוגמת עגונה וכו'. ולבסוף כתב הרמב"ן: ואיכא דגרסי מענה מלשון עינוי. ובמאה שערים לבעל העיטור על הרי"ף הנ"ל הכניסו המגיהים בסוגרים: [מנעה], ובוודאי היה כתוב בכ"י "מענה", ותיקנו בסוגרים "מנעה", כדרכם בתיקוניהם להגיה ע"פ הדפוסים. מזבנתא וכו'. ואף שם הסיקו (ד' רע"א) שר' זעירא חולק וסובר שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו, והיינו כר' בון בר חייא הנ"ל. ובבבלי צ"ג סע"א: אמר שמואל שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים, השכר לאמצע. אמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו, 22 והוא כר' בון בר חייא וכר' זעירא בירושלמי הנ"ל. ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע. 23 ועיין בפירוש דבריו בר"ח (אוה"ג, עמ' 74), ברי"ף, ברש"י שם, ברמב"ן, במאירי, סוף עמ' 428, ועוד. ואח"כ הביאו את התוספתא שלהלן בסמוך שמוכח ממנה שלא כרבה, ותירצו מה שתירצו. ובסוף הביאו את משנתנו ("וכן שלשה שהטילו לכיס וכו'") ותירצוה שהכוונה למטבע עצמו, כעין פירוש ר' אלעזר בירושלמי כאן. ועיין הפירוש של סוף הסוגיא ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק). ונראה שהאמוראים סמכו על ברייתות, ואף הן חולקות, וכן אמרו בירושלמי ב"ק פ"ד ה"א, ד' ע"א: תני שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין. ונראה שברייתא זו נשנית על משנת השוורים שם, שחולקין לפי מעות. וכן אמר ר' זעירא הנ"ל 24 שם ד' רע"א. (על משנת השוורים): וכן לשכר, וחולק על ר' אלעזר, כמו שאמרו מפורש בירושלמי שם. ושאלו שם על ברייתא זו: והתני באילו (צ"ל: באילין) 25 כ"ה בנ"י ב"מ רפ"י בד"ק. וכן בשו"ת הר"ן סי' י', ד"ק סי' י"א: באלין. ובחי' הרמב"ן ב"מ קט"ז ב': באילן, ובחי' הר"ן שם: באילון. אבנים ונגנבו, מחצה לזה ומחצה לזה. אמר ר' שמי אבנים 26 כ"ה בחי' הרמב"ן, בשו"ת הר"ן ובחידושיו בד"ק הנ"ל, ולפנינו בטעות: סלעים. גסות הן ואיפשר 27 -ואי אפשר (עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 1213 ואילך). וכן מפורש ברמב"ן ור"ן בחידושיו ובשו"ת שלו הנ"ל. לבלול לצאת ידי כולן, אבל סלעים 28 כ"ה בראשונים הנ"ל (לעיל הע' 26), ולפנינו בטעות: אבנים. דקות הן, ולית ידע אי מן הדין נסב, אי מן הדין נסב. [ואם] 29 כ"ה ברמב"ן הנ"ל. ובר"ן: אי. מספק כל אחד נוטל לפי כיסו. 30 וכתב הרמב"ן: ואין הירושלמי הזה ברור אצלי. והחסרון שבירושלמי ניכר מתוכו, ושמא צ"ל: דקות הן [והן נבללין, ברם באבנים] לית את ידע אי מן הדין נסב, אי מן הדין נסב, ואם מספק כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו, כלומר, בתמיה. והרמב"ן שם מסמיך את דברי הירושלמי שם לירושלמי מע"ש פ"ב ה"ו, נ"ג ע"ג, 31 ועיין מ"ש לעיל ח"ב (מע"ש), עמ' 732–733, ובהע' 9 שם. ועיי"ש בחי' הר"ן ובשו"ת שלו הנ"ל. ושואל הירושלמי: מה חמית מימר בגניבה מימר אנן קיימין, 32 כלומר, מה שאמרו בברייתא: אבנים ונגנבו מחצה לזה, ומחצה לזה הכוונה שהגניבה היא מחצה לזה ומחצה לזה. או אינן 33 -אין נן, אין אנן. קיימין אלא במשתייר (כלומר, שכל אחד נוטל מחצה מן המשתייר). אמר ר' יוסי בי רבי בון ואפילו 34 נ"ל שצ"ל: ואילא, ואי לא. תימר בגניבה אנן קיימין, נמצאת מידת הדין לוקה, הגע עצמך דהוה לדין חמשין ולדין מאה (וחמשין), 35 ר"י לוי מחק מלה זו מדעתו ע"פ העניין שסיימו "דלא מפסד כלום", ולפי גירסתנו הרי הוא מרויח. ויפה כיוון שכן כותב בשו"ת הר"ן סי' י' (בד"ק סי' י"א): מן הירושלמי שהזכרתי למעלה, דקאמר והתני באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה, פירוש אף על פי שיש לאחד מאה אבנים ולחברו חמשים . נגנבו חמשין, אישתכח דהדין דחמישיתה (צ"ל: דחמשתין, של החמישים) דלא מפסד כלום. 36 והעתקתי את כל לשון הירושלמי, משום שהגיהו בו הרבה, ור"י לוי במחברתו לב"ק פ"ד, בפירושו עמ' 106–107, כתבו מחדש. ומן המשא והמתן בירושלמי ב"ק ברור שפירשו את העניין אחרת מאשר בבבלי ובירושלמי כתובות. סוף דבר ראינו שהברייתות והאמוראים חולקים בשותפין שהטיל אחד מהם מרובה ואחד ממועט, ולא התנו ביניהם, כיצד חולקין בריוח ובהפסד. ולא עוד אלא שבריטב"א גיטין י"ג א' כתב: והכי תניא בתוס' דמס' ב"מ, ב' שהטילו לכיס זה ק' וזה ר' ונגנב מהן ונאבד חולקין לפי חשבון. וכן מעתיק (בשינויים קלים) בר"ן שם פ"א סי' תי"ד, ובחידושיו י"ג סע"א. ועיין ב"י בטור חו"מ סי' רנ"ג, ד"ה וכתב הר"ן, ובבאור הגר"א חו"מ סי' קע"ו ס"ק ז', אות ל"ה. ובחי' הר"ן ב"מ קט"ז ב' העתיק (בשם הירושלמי ב"ק הנ"ל): תני כך שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו כך הם חולקים, כלומר, לפי דמים. אבל בירושלמי שלפנינו, וכן ברמב"ן ב"מ שם לא נזכר "זה מנה וזה מאתים". ונראה שאף כאן שאב הר"ן מריטב"א לב"מ (לפנינו אין ריטב"א לפ"י של ב"מ).

214-15. שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים, ועשו פרקמטיא, שכר לאמצע. בכי"ע: אם עשו בפרקמטיא. וכן מעתיק במרדכי פ"י, סי' רל"ו, בשם התוספתא. ובבבלי צ"ג ב': 37 ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק): מיתיבי שנים. בריתא היא. מיתיבי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע. וחסר שם "ועשו פרקמטיא", ומשום זה תירצוה אליבא דרבה: בשור לחרישה ועומד לחרישה. 38 אבל עיין מ"ש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק) בשם "לשון אחר". ועיין גם בתוספ' רי"ד בסוגיין. ומטעם זה הביאה המרדכי בשם התוספתא. ובאגודה סי' ק"ל, קי"ח ע"ג: "תוספתא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ועשו בפרקמטיא, השכר לאמצע, ואם התנו ביניהם זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו". והסיום הוא מן הירושלמי כאן פ"י ה"ד, ל"ד רע"א, וב"ק פ"ד סה"א, ד' רע"ב. ושמא יש לפנינו השמטה, או קיצור, באגודה.

315-16. לקח זה בשלו ולקח זה בשלו ונתערבו וכו'. בבלי הנ"ל. והטעם הוא שלא נשתתפו בכוונה, ודינם כאילו התנו שכל אחד יטול לפי כיסו, וכמו שאמרו בירושלמי הנ"ל: שאם התנו ביניהן, שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו. שוורים (כלומר, שהמזיק והניזק נעשו שותפים שלא מדעתם) כמותנין הן.

416-17. יצאו עליהן שלשה שטרות כאחד, הראשון נשבע לשיני, והשיני נשבע לשלישי. בכי"ע: יצאו עליו וכו'. וכנראה שכן צ"ל לפנינו. ובמשנתנו פ"י מ"ה: מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת, הראשונה קודמת לשניה וכו', הראשונה נשבעת לשניה, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נפרעת שלא בשבועה. בן ננס אומר וכו' אף היא לא תפרע אלא בשבועה וכו'. ונחלקו הראשונים בפירושה. לפי רש"י וסייעתו הכוונה שבאה הראשונה לגבות, ואין בנכסים כדי שיעור כל הכתובות, ולפיכך נשבעת הראשונה לשניה שלא נפרעה כלום, שאם נפרעה, הרי הנכסים הם ברשות השניה, וכן השנייה לשלישית וכו'. אבל האחרונה אינה נשבעת לחברותיה. ולדברי בן ננס אף האחרונה נשבעת, שמא תמצא אחת מן השדות שאינו שלו (כאוקימתא של שמואל בבבלי צ"ד א', וכפירוש הר"ח, עיי"ש בתוספות, ד"ה שנמצאת), ובעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, ולא תוכל הראשונה להוציא מידי האחרונה, ונמצאת מפסידה. עיין ברש"י שלפנינו וברש"י מהדו"ק שהביא בשטמ"ק. אבל הרמ"ה ותלמיד הרשב"א (לפי שטמ"ק) מפרשים שאעפ"י שיש שם נכסים מספיקים לכולן נשבעות, משום שמא ימצא חלק מן הנכסים שאינו שלו, וראשונה ראשונה משתכרת, לפיכך נשבעת הראשונה לשנייה שלא נפרעה וכו', שאם נפרעה הרי באה השנייה במקום הראשונה 39 רבינו יונה (לפי שטמ"ק) דחה פירוש זה, וכתב: "דאם איתא דאע"פ שיש נכסים שיעור כל הכתובות משביעות זו את זו, אם כן אף הרביעית היתה נשבעת מפני זה הספק." וכו'. ועיין במאירי, עמ' 431. ואעפ"י שמשנתנו מדברת בכתובות, הרי ברור שהוא הדין בבעלי חובות, כמפורש בתוספתא כאן. וכתב בס' התרומות סוף שער כ"א (ח"ה סי' ו'): ויש לנו לברר היכא שהוא חייב לשנים לזה מנה ולזה מנה, והאחד מוקדם בשטרו והשני מאוחר ממנו, ואין ללוה נכסים שיספיקו כי אם לראשון (כשיטת רש"י במשנתנו), בודאי בזה אע"פ שזכה בהן הראשון, אין מורידין הראשון בנכסי לוה עד שישבע שבועת המשנה שלא נפרע ממנו כלום כדין טורף, שהרי טורף לשני את שלו וכו', ואינו נפרע הראשון עד שיעשה שבועה לשני ממנו, שהרי היו משועבדין לו אלא שטרפה ממנו, מפני שזכה בקדימתו, וכדאמרי' בפרק מי שהיה נשוי, מי שהיה נשוי ד' 40 כ"ה בד"ר, ובד"ו בטעות: ג'. נשים, ראשונה נשבעת לשנייה ושנייה לשלישית וכו'. וכן כותב הריטב"א (צ"ג ב'): ושמעי' מהכא כי מלוה מוקדמת שבא לגבות תחלה (דומי') 41 בשטמ"ק: ודומה, אבל בפיסקא שבב"י טחו"מ, סוף סי' ע"א, חסרה מלה זו. לב"ח מאוחר שנשבע מקודם שבועה בנקיטות חפץ שאינו פרוע, כאילו בא ליפרע מנכסים משועבדים. וכן פסק בטור חו"מ סי' פ"ב ומרן בשו"ע שם ס"ק ב'. ולפלא שרבותינו לא הביאו את התוספתא כאן שמפורש בה כדבריהם. ומלשון התוספתא "שלשה שטרות כאחד" 42 עיין בתוספות צ"ג ב', ד"ה מי שהיה, ומאירי, סוף עמ' 430. מוכח שכולם באו לגבות בזמן אחד, ולפיכך נשבע הראשון לשני, ומשמע קצת שאם בא הראשון לגבות, והניח מקום לשני ולשלישי, ועדיין לא הגיע זמנם לפרעון אינו נשבע. 43 עיין רש"י במשנתנו, ד"ה הראשונה, ובהפלאה בקונטרס אחרון סי' צ"ו, אות כ"ה. וכן לא נתברר כאן אם היו כאן נכסים רק כדי מקצת החובות, 44 עיין בס' התרומות סוף שער כ"א שהבאנו לעיל בפנים. או אפילו אם היו כדי כל החובות צריכים להשבע. והוא תלוי במחלוקת הראשונים בפירוש משנתנו שהבאנו לעיל. והברייתא שלנו כת"ק, לפי פירוש שמואל ורבה בר אבוה בבבלי צ"ד א'. ולפי פירוש אביי היא ככולי עלמא, וכאן מדברים בגובים מן הלוה עצמו, ולפיכך השלישי אינו צריך שבועה. ולכל הפירושים הם דברי המשנה הם דברי הברייתא, ובוודאי אין חילוק בין כתובות לשאר שטרי חובות, ולא באה אלא להשמיע לנו את החידוש שבסיפא.

517-18. רצה שיני שלא להשביע את הראשון, שלישי יכול למחות בידו. לפירש"י וסייעתו במשנתנו שדווקא אם אין בנכסים (או שיש חשש שלא יהא בנכסים) כדי החובות משביע השני לראשון וכו', אף כאן אפילו אם אין בנכסים אלא כדי חוב הראשון, אין השני יכול למחול לראשון את השבועה. ואף אם נניח שהראשון כבר נפרע, והרי בין כך ובין כך לא יהא לשלישי כלום, משום שהשני יגבה אותם, מכל מקום אין השני יכול למחול את השבועה (ואפילו אם השני ישבע לשלישי שלא נפרע כלום), שהרי הראשון כשהוא נשבע הוא נשבע גם לשני וגם לשלישי, ואין צורך בשבועה מיוחדת, משום ששבועה לאחד שבועה למאה (עיין בבלי צ"ד א'), וממילא אין השני יכול למחול לראשון את חלק השלישי, וכל זמן שלא נשבע לשני חייב להשבע לשלישי. ולפירוש הרמ"ה במשנתנו שמדברים שיש כאן נכסים כדי כל החובות, וכל השבועה היא שמא תמצא שדה אחת, או שתים, שאינן שלו ויוציאו הראשונים מן האחרון, הרי אף כאן השלישי רשאי להשביע את הראשון ואת השני שלא נפרעו, ולאו כל כמיניה של השני למחול לראשון. ואינו עניין לשטר שכתוב בו נאמנות שהזכירו בעל ס' התרומות והריטב"א הנ"ל (לעיל, שו' 16–17, ד"ה ואעפ"י), שהרי שם הנאמנות ומחילה על השבועה היא מצד הלוה, ואינו עניין לכאן.

618-20. לוה מאחד, ומכר שדהו לשנים, וכתב בעל חוב לשיני דין ודברים אין לי עמך, אין השיני יכול לגבות, מפני שהניח לו מקום לגבות ממנו. בד ובכי"ע: אין השיני יכול לגבות מן הראשון וכו'. וכן בקג"נ: אין השיני... הראשון , מפני שהניח וכו'. ויש כאן ט"ס ברורה, וצ"ל: אין הוא יכול לגבות מן הראשון, והכוונה לכותב. וטעה מי שהוא וחשב ש"הוא" כוונתו "לשיני" שכתבו לו, ונכנס הפירוש בפנים. וכן בבבלי צ"ה א': ועוד תניא לוה מן האחד (כלומר, חמשים זוז) ומכר נכסיו לשנים (כלומר, בשוי חמשים זוז לכל אחד ואחד) וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים לי עמך, אין לו על לוקח ראשון כלום, מפני שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו.

720-22. גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו, ויצתה עליו כתובת אשה, ובעל חוב, גובין מן האחרון שבהן, אין להן, גובין משלפניו, אין להן, גובין משלפני פניו. בתוספתא כאן לא נתבאר באילו נכסים אמרו, בקרקעות, או במטלטלין. ובעיטור סוף ה' מלוה על המשכון, הוצ' רמא"י, כ"ד ע"א: ואם ישראל יש לו מלוה בשטר, או בעדים, 45 כ"ה בעיטור כת"י על קלף שבביה"מ כאן, וכן מעתיק בשמו במ"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה הט"ז, וכן הגיה בשער החדש מדעתו. ולפנינו בטעות: בערב. על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל, ואם בא ישראל והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב (בבלי ב"ק מ"ט ב'), והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש, וצריך שבועה (כלומר, הגובה ממנו) כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים, כתב בסוף הספר (לפנינו ליתא שם). ולא באר רבינו אם המדובר הוא בקרקעות, או אפילו במטלטלין (וממשכון אין ראייה, עיין להלן). ובס' התרומות שער מ"ט חלק י"ח סי' ג' כתב: עוד יש לברר אם מתחייב הגר לאחרים בשטרי חוב שיש להם עליו ומת, ואין יורשין לגר, ובא א' והחזיק בנכסים, זה פשוט שכל מלוה שנגבית מן היורשין, או ממשועבדין, נגבית כמו כן מזה שהחזיק בהן, אך צריך בירור אם משתבע כדין שאר טורף, או כדין הנפרע מנכסי יתומים, 46 עיין מ"ש רבינו בסוף שער כ"א. ובזה כתב הרב דכיון דזכה בהן המוחזק לא מפקינן מיניה אלא בשבועה, ואם הם רבים, אחרון אחרון נפסד, ואין לו גובה משלפניו. והוא ממש דין התוספתא כאן, אלא שרבינו לא הזכירה. ובטור חו"מ סוף סי' ער"ה העתיק כלשון ס' התרומות, עיין מ"ש מרן שם. ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג'. ומרן הנ"ל לעיל שם ציין לתשובות הרמב"ן (כלומר, המיוחסות) סי' ס"ט. ברם התשובה שם משובשת ומקוצרת, והיא נמצאת במלואה ומתוקנת בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רנ"ב, ומשם אנו יודעים מי הוא השואל. וכ"ה שם: עוד שאלת 47 הכוונה לר' יונה בר' יוסף, ועיי"ש ריש סי' רמ"ז. ור' יונה זה היה שני בשני של הרמב"ן ורבינו יונה גירונדי, עיין מ"ש ר"ה מיכל באור החיים, סוף עמ' 497 ואילך. והיה קשיש מרבינו, ולפיכך כתב לו הרשב"א בכבוד רב, עיין להלן. גר שמת בלא בנים, והיתה לו אשה ובא אחר וקדם וזכה בנכסים, אם תטול האשה כתובתה מאותן הנכסים, או לא וכו', ובתר איבעיא ליה למר איפשיטא ליה דאינו מפקיע, מדאמר בפרק שור שנגח את הפרה משכונו של גר ביד ישראל וכו', אלמא לא פקע שעבודיה שיש לישראל עליו. וכתב רבינו עוד 48 במיוחסות: וכת' רב עוירא! ומיהו נראה לי שאם תפס מטלטלין של גר, דלא גביא כתובתה מהם, ואפילו לתקנת הגאונים ז"ל דתקינו שתגבה כתובה מן המטלטלין. אלו דברי רבינו . 49 שלש מלים אילו הושמטו במיוחסות. וכנראה הושמטו בכוונה, עיין מ"ש להלן הע' 53. תשובה. אנא קטרי 50 במיותסות בטעות הדפוס: קל ודיקא. ובד"ח שם: קלישא! ועיין להלן, סוף הע' 53. קא חזינא בהא מלתא, דבתר דפשיט מר מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל דאין שעבודו של המלוה נפקע היכי הדר פשיט, אבל במטלטלין אם קדם וזכה אין מוציאין מידו, וכי משכונו של גר ביד ישראל לאו משכון מטלטלי הוא וכו', ואם כן לפי שהיה מדקדק ממנו רבינו 51 כאן הניחו מלה זו גם במיוחסות, וכנראה שלא הרגישו בה. שאין השעבוד נפקע וכו'. אבל מה שהביא רבינו 52 במיוחסות השמיטו מלה זו. ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה, דשאני התם דקני ליה למשכון, מדר' יצחק (כלומר, ולפיכך לא נפקע שעבודו) וכו', דקשיא לי הא דתניא בתוספתא דבפרק מי שהיה נשוי, ואף רבינו כתבה , 53 כאן הניחו את המלה "רבינו" גם במיוחסות. ונראה שלא הבינו למי מכוין הרשב"א, אבל ברור שהכוונה שר' יונה השואל (שהרשב"א קורא לו בתשובה זו בקביעות: רבינו) בעצמו הביא את התוספתא. ובמיוחסות השמיטו מסוף השאלה "אלו דברי רבינו", ולעיל שם שבשו את המלה "רבינו" ל"רב עוירא", ולהלן השמיטו פעם אחת את המלה "רבינו", משום שהיה קשה להם כיצד יאמר הרשב"א על דברי רבו "קטרי קא חזינא", אבל באמת לא היה ר' יונה בר' יוסף רבו של הרשב"א אלא קשיש ממנו, וכתב לו דרך כבוד "רבינו", ובביטוי "קטרי קא חזינא" אין כאן פגם גמור, שאפילו על צדיק אפשר לומר כן, עיין תוספ' ב"ב כ"א רע"א, ד"ה זכור. גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובעל חוב גובין מן האחרון, אין בהן, גובין משלפניו, אין בהן, גובין משלפני פניו. ובוודאי בזבזו מטלטלי משמע וכו'. ועיין במ"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה הט"ז. ואח"כ חידש רבינו מחמת הקושיא מעובדא דאיסור גיורא (ב"ב קמ"ט א') שאם היו המטלטלין בידי אחר לפני שמת הגר 54 עיין מ"ש להלן, הע' 59. זכה בהם, ואין אשה ובעל חוב גובה מהן, אבל אם לא היו בידי אחר בשעת מיתת הגר חל שעבוד האשה ובעל חוב עליהן, ואם זכה בהן אחר גובין מהן, ואין הזוכה דומה ליורש שיורש ממילא עיי"ש. ועיין במחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה', ועיין מ"ש הר"י אלגאזי בקהלת יעקב, תוספת דרבנן, אות ש', שעבודא, ד' שאלוניקי, ק"ג ע"ב ואילך. ומתוך תשובת הרשב"א אנו רואים את שיטת השואל ר' יונה בר' יוסף, והוא הביא ראייה מב"ק מ"ט ב' שאין ההפקר מפקיע מידי שעבוד (שזו היתה השאלה שלו), ודחה הרשב"א ששאני משכון הגר ביד ישראל שהוא קונה אותו. 55 ואפילו אם לא יקנה אותו "השתא ודאי לפירעון קאי גביה, דמאן (ד)פריק ליה" (לשון הראב"ד בחי' לב"ק, עמ' ק"ל). והביא רבינו יונה את התוספתא שלנו ופירשה במקרקעות גרידא, אלא שהרשב"א דחה את פירושו, וכתב: "בזבזו מטלטלי משמע", 56 אבל עיין לעיל פיאה פ"ב ה"י. ומן המלה "נכסים" אין לדייק כלום, עיין מ"ש לעיל פ"ט, שו" 11–12, סד"ה ואשר. ומסיק ממנה שאשה ובעל חובין גובין מן המטלטלין שזכה בהן לאחר מיתת הגר. וברא"ה פ"ד סע"א: ומיהו היכא דליכא יורשים, כגון גר , קיימא לן כר' טרפון. ובפי' הריב"ש שם (לפי שטמ"ק ד"ה כושל) כתב: "יש מי שאומר שכתבה הריא"ף משום דנפקא מינה לגר דלית ליה יורשין, 57 וכן כתב בקרבן נתנאל על הרא"ש פ"ט סי' ב', אות י'. ויש מי שאומר דהא לא אפשר, דגר כיון דלית ליה יורשין, ולא נשתעבדו מטלטלי לאחר מיתה, זכה הלה במה שבידו", והעיר עליהם באבני מלואים ה' כתובות סי' ק"ב ס"ק א'. ובאמת הרשב"א בעצמו בב"ק מ"ט ב', ד"ה משכונו, כתב: מסתברא לי דה"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו וכו', וכן נ"ל אפילו אין לו אלא מטלטלין, והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל, משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה את השאר, ואע"פ שהמשכון ביד ישראל חברו וכו'. ולא העיר רבינו כלל על עובדא דאיסור גיורא (ב"ב קמ"ט א') שהביא בתשובתו הנ"ל. ונראה שסבר שאין משם ראייה גמורה, שהרי אודיתא יותר נוחה ויותר פשוטה, ואינו צריך שבועה. ועיין באבני מלואים הנ"ל, אלא שנעלמה ממנו לפ"ש תשובת הרשב"א בח"ב הנ"ל, שהיא היא התשובה שבמיוחסות סי' ס"ט, עיי"ש. וגדולה מזו כתב המאירי בב"ק מ"ט א', סוף עמ' 150: זה שאמרו בגיורת שהוא פטור (כלומר, מדמי וולדות), דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר, שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם, וכשמת זכה בהם המחזיק, הואיל ויש לגבות כתבתה מצד אחר וכו'. ומכאן שאם אין לה לגבות כתובתה מצד אחר גובה אפילו מחיוב ניזקין שחייבין לגר. 58 והעיר עליו בס' אמרי צבי לב"ק מ"ט ב'. ושיטה זו תמוהה מאד. סוף דבר שיטת ר' יונה בר' יוסף היא שאין בעל חוב ואשה גובין מן המטלטלין שזכו אחרים לאחר מיתת הגר. וכ"ה שיטת ה"יש אומרים" השני שהביא בריב"ש הנ"ל שהרי דחו פירוש זה על הרי"ף, שאינו יכול להתבאר גם למשנה ג' בפ"ט. וכן נראה מחידושי הראב"ד לב"ק מ"ט ב', הוצ' ר"ש אטלס, עמ' קכ"ט ואילך, שכתב: זה קנה כנגד מעותיו, ואע"ג דליתיה בחצרו וכו', אפילו הכי שיעבודיה קנה ליה, עיי"ש שהאריך בטעמו, ומדבריו מוכח שאם לא היה משכון אלא סתם מטלטלין בידו, ולא היו בחצרו, וזכה בהם אחר קנה הזוכה, ואין בעל חוב גובה מהם, אעפ"י שהזוכה זכה לאחר מיתת הגר עיי"ש. שיטת הרשב"א בתשובה הנ"ל שיש לחלק בין היו המטלטלים ביד הנפקד בשעת מיתת הגר שאין גובין מהן, 59 וז"ל שם: ועל כן אני אומר דמטלטלי דגר כל שהיו ביד אחרים עם גמר מיתתו קנו אותם המופקדים אצלם, וזה פירש למיתה, וזה זוכה (ע"פ בבלי קידושין כ"ג רע"א, כלומר, ולא היו הפקר אפי' רגע אחד), והוו להו כמטלטלי דיתמי, ולא גבו מינייהו כתובת אשה לרבנן ובעל חוב לכולי עלמא. ובפרישה (בטור חו"מ סי' ער"ה, אות ד') כתב: "משום דהזוכה בנכסי הגר זכייתו היא מדין חכמים(?), וזוכה בו קודם יציאת נשמתו, מה שאין כן מקבל מתנה דזוכה מכח הנותן, והנותן אין כוונתו שיזכה כי אם לאחר מותו". ושמא סבר שבשעת גסיסתו נכסיו הפקר, שהרי הגוסס אינו יכול להקנות את נכסיו לאחר (עיין בבלי ב"ב קכ"ז ב', בראשונים שם, בס' התרומה סי' ק"ל ומ"ש לעיל ח"ג, עירובין, עמ' 405, הע' 55), והוא בעצמו מתייאש מהן. אבל מתוך הבבלי קידושין הנ"ל אין סתירה, שהרי אין הבדל אם העבד קונה את עצמו בשעת מיתה, או בשעת גסיסה. ובין שזכו בהם לאחר מיתת הגר שגובין מהן. שיטתו בחידושיו לב"ק שאין לחלק, ובין כך ובין כך גובין מהן. וכן היא, כנראה, שיטת הרא"ה כאן פ"ד סע"א הנ"ל. שיטת המאירי שאפילו אם היה אחר חייב לגר חיוב ניזקין, גובין ממנו. ועיין בשו"ע חו"מ סוף סי' רע"ה ובבאור הגר"א שם. ועיין בתוספות מנחות נ"א ב', ד"ה יש, ובהגהות חרש"ש שם. ובעונג יו"ט, ריש סי' פ"ז, בהגהה, כתב שלא חל על המקדיש חיוב נסכים לפני ההקרבה. ועיין בפי' הראב"ד לתו"כ, ל"ד רע"א, ומשמע שם שלא כדבריו. 60 אבל בפירוש הרש"ס שקלים פ"ז, נ"ה סע"א: ממשכנין את מוצאיה . להביא נסכים שלה, דכיון דזכה בה, דידיה מקריא, ומחייב. ועיין מ"ש בהר אפרים שם, ד"ה היו. ואשר לפירוש הראב"ד הנ"ל (בפנים) בסוגיית הבבלי זבחים ק"ג א', כתב שם בפירוש המיוחס להר"ח, עמ' י"ג: "ר' יוסי בר' יהודה או' פרט לעולת גרים, גר שמת ואין לו יורש, דהוו הנהו עולות שהקדיש הגר לההיא משמרה" (כלומר, למשמר המשמש בשעה שמת), "והכת' או' עולת איש , עולה שיש לה בעלים, והני נכסי הפקר", כלומר, ואינן אלא לכהן שזוכה בהן ומקריבן בכל עת שירצה, ועורותיהן שלו. ולפי פירוש זה הנסכים באים משל ציבור, כדין המוצא קרבן, עיי"ש במשנת שקלים פ"ז מ"ה. ובמס' גרים פ"ג, הוצ' היגר, סוף עמ' ע"ד: גר שמת וכו', ר' אליעזר אומר לא בחזקה בלבד וכו', היו עליו כתובת אשה ובעל חוב, ואמרה האשה אלו שלי ואלו כתובתי זכתה, אלו כתובתי ואלו שלי, אין לה אלא כתובתה, וכן בעל חוב שאמר אלו שלי ואלו חובי זכה, אלו חובי ואלו שלי אין לו אלא חובו. ולפי פשוטה משמע שבשתי קבוצות של מטלטלין עסיקינן. ואם תפסה האשה קבוצה אחת של המטלטלין, ואמרה עליהם אילו שלי, והשאר לכתובתי זכתה בכל, 61 בראשונים מפני שעשתה קניין ומן האחרונים גובה כתובתה אעפ"י שזכה בהם אחר אח"כ, כדין התוספתא שגובין מן האחרון. ועיין בקצות החושן סי' רמ"ה, אות ג', ולעיל שם. ויש לחלק. אבל אמרה מתחילה 62 כלומר, אמרה ועשתה קניין, עיין רשב"ם ב"ב נ"ד א', ד"ה אדעתא דחיותא. אילו לכתובתי, לא זכתה אלא בכתובתה. ועיי"ש בפירוש נחלת יעקב שפירשה ע"פ ב"ק מ"ט ב' 63 עיי"ש שציין לחו"מ סי' ער"ה (בעניין משכון), ולפלא שלא ציין לסוף הסימן שם, שהיא התוספתא כאן. (היה משכונו של גר ביד ישראל עיי"ש). ונראה שרבינו יונה בר' יוסף וסייעתו 64 כלומר, הסוברים שאין אשה ובעל חוב גובין ממטלטלים שהניח הגר שמת בלי יורשין. ועיין להלן שם במס' גרים, ושם הדוגמא בעברים ובצאן, עיי"ש. יפרשוה בקרקעות, והיינו שהניח הגר שמת בלי יורשין קרקעות והחזיקה האשה בקרקע, ואמרה בתחילה אלו כתובתי ואלו שלי אין לה אלא כתובה, משום שהחזיקה לא בכוונה לקניין, אלא בכוונה לתפיסה לשם גבייה, ואינה קונה בנכסי הגר אלא אם כיוונה לקנייה מן ההפקר, ואפילו אם חשבה שהוא גר אחר קנתה (עיין ר"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה פ"ב הי"ג) שמ"מ נתכוונה לקנייה, אבל אם חשבה לקניין של תפיסה וגבייה אין לה אלא כתובתה. אבל אם אמרה מתחילה אלו שלי, ונתכוונה לקניין כדי לזכות מנכסי הגר קנתה את הכל. ועיין מאירי כתובות, עמ' 371, שחידש "שתפיסת בעל חוב, או אלמנה, במטלטלין בזמן שהיא מועלת אינה צריכה קניין גמור כדרכי הקניות שבמקח וממכר וכו'". ואף שגם הקניינים בנכסי הגר אינם כקניינים של לקוחות, 65 עיין ר"מ פ"ב מה' זכייה ומתנה ה"ג ואילך, וכולן מבוארות בבבלי ב"ב נ"ג ב' ואילך. מ"מ הרי אף בנכסי הגר צריך כוונה לקניין של זכייה, אבל הכוונה של תפיסה בחוב אינה מועילה בהם. 66 ועיין ירושלמי כאן פ"ט ח"ג, ל"ג ע"א, ואינו עניין לכאן, ושם חשבה האשה שהשפחות שהניח לה הן עדיין ברשותה כמו שהיו בתחילה, ולא נתכוונה לא לקניין ולא לתפיסה (ועיין ירושלמי שביעית פ"ד ה"ב, ל"ה ע"ב), והוא ממש עודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו, כבבלי יבמות נ"ב ב'. ועיין בשו"ת מהר"י מינץ סי' ע"ז. מ"מ למדנו מהלכה זו שבמס' גרים שאף היא הולכת בשיטת התוספתא שיש לאשה שעבוד על הנכסים כדי כתובתה, שאם לא כן, 67 כלומר, אם נאמר שכיון שמת הגר, הפקר מפקיע מידי שעבוד, כמו שרצה לומר רבינו יונה בר' יוסף בתחילה בשאלתו להרשב"א. הרי דין נכסי הגר כאן כולן שווין, ואם לא קנתה את השאר, משום שלא נתכוונה לקניין, אלא לגבייה, אף כתובתה לא היתה קונה אם זכה בהם אחר, שהרי לא נתכוונה לקניין זכייה. אבל לשיטת התוספתא קנתה כדי כתובתה, משום שהנכסים באמת משועבדים לכתובתה.