תוספתא כפשוטה על כתובות יא:א

11-3. אלמנה שתובעת כתובתה, והיורשים אומ' לה התקבלת כתובתיך, עד שלא נשאת, הן צריכין להביא ראיה שנתקבלה כתובתה, משנשאת, צריכה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה. בכי"ו ובד הגירסא הפוכה: עד שלא נשאת היא צריכה להביא ראיה שלא נתקבלה כתובתה, משנשאת צריכי' הן להביא ראיה שנתקבלה כתובתה. והוא שיבוש ברור, והעתקתי בפנים כגי' כי"ע. ובקג"נ: עד שלא נישאת הן צריכין להביא ראייה, משנישאת היא צריכה להביא ראייה, והיא כגי' כי"ע. וכן בראב"ן סי' ק"ז (ד' פראג ל"ה סע"ב, הוצ' הר"ש אלבק, מ' ע"ד): שכך היא שנויה בתוספת, אלמנה שתובעת כתובתה, ויורשין אומרין לה התקבלת כתובתיך, עד שלא ניסת הן צריכין להביא ראייה שנתקבלה, משניסת היא צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה. וכן מעתיק רבינו ברוך: 1 לפי מרדכי פי"א סי' רנ"ג, ואני מעתיק מהגהות אשרי פי"א סי' ה', ד"ו רפ"ז. משום דבתוספתא דמכילתין תניא, אלמנה שתובעת כתובתה ויורשין אומרין התקבלת כתובתיך, עד שלא ניסת הן צריכין להביא ראיה, 2 עד כאן במרדכי ד' קושטא וד"ו רפ"ב, אבל בד' סביוניטא ממשיך כמו שהוא בהגהות אשרי הנ"ל. משנשאת עליה להביא ראיה. וכע"ז גם בעיטור, כתובות, הוצ' רמא"י ל"ה ע"ב (צריכין הן להביא... עליה להביא), כת"י ששון, עמ' 302 (לפי אהל דוד ח"ב 731 ע"א). וכן כותב ר"י הלבן במכילתין ט"ז ב', עמ' ל': דהכי תניא בתוספת' דמסכת כתובות, אלמנה התובעת כתובתה מן היתומין, אם עד שלא נישאת על היתומים להביא ראייה שנפרעה, משנישאת עליו (צ"ל: עליה) להביא ראייה. וכן בירושלמי פ"ד הי"ג, כ"ט ע"ב: כהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין, היא אומרת לא נתקבלתי מכתובתי, 3 וכן מעתיק בשם הירושלמי גם ר' יצחק הלוי בראב"ן סי' ק"ז (ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' הר"ש אלבק, מ"ב ע"א), והכוונה: לא נתקבלתי כלום מכתובתי. ועיין להלן בפנים, ד"ה אבל להלן שם, והבאנו שם פי' הראב"ן לתוספתא זו. והיורשין אומרי' לה נתקבלת כתובתך, עד שלא נישאת היורשין צריכין להביא ראייה שנתקבלה כתובתה, נישאת עליה להביא הראייה שלא נתקבלה כתובת'. נמצאנו למדים שאין ספק שגירסת כי"ע וקג"נ נכונה. ועכשיו נעבור לעצם העניין. בבבלי צ"ו סע"א: בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו (כלומר, מזונות, ועיין בתוספות שם, ד"ה יתומים), והיא אומרת לא נטלתי, על מי להביא ראייה, נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל אלמנה להביא ראיה, או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראייה. ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראיה, ניסת עליה להביא ראיה. ופירש רש"י וסייעתו: נישאת, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו. כלומר, הברייתא של לוי לעניין מזונות נשנית. ורב האיי גאון (אוה"ג, התשובות, עמ' 336) נושא ונותן בעניין שלנו, ומדבריו משמע קצת שאף הוא מבאר את דברי לוי במזונות, אלא שאח"כ מסיים (שם, עמ' 337): ולעניין כ[תובתה גם כן] כל זמן שלא נישאת, ללוי אלים כוחה ותביעתה גלויה, ועל היתומים להביא ראיה שגבתה כתובתה וכו', אבל עתה כשנישאת הורע כוחה ונחלשה ראיתה, ועליה להביא ראיה שלא גבתה כתובתה, ולא מחלה כתובתה, ולא עשתה פשרה אודותה, ובשעת נישואיה (כלומר, לבעל שני) היתה תובעת עוד כתובתה. 4 ומכאן שאם הביאה ראייה שתבעה כתובתה לא איבדה אותה. וממילא אין כאן סתירה מבבלי גיטין ל"ה ב' שהעיר עליו רש"י בתשובתו שהביא הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין ב"ח טאה"ע ריש סי' ק"א. ועוד מוכח מדברי הגאון שאינה נאמנת לומר תבעתי, אלא צריכה עדים לכך. ועיין בקונטרס אחרון לבעל הפלאה סי' ק"א אות ה' (לעניין כ"ה שנה) ובבית יעקב לר"י מליסא שם ריש סי' ק"א. ואם לא תוכל להביא ראיה והוכחה לזה, אין לה כתובה. 5 ומדברי הגאון שם משמע שאפילו אם כתובתה יוצאת מתחת ידה עליה להביא ראייה שלא גבתה ושלא מחלה וכו'. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ק' ס"ק ו', אות כ"ה, ומ"ש להלן בפנים, ד"ה ובטור. ומה שאמרו כאן בתוספתא "צריכה להביא ראייה שלא נתקבלה כתובתה" הוא לאו בדווקא שלא גבתה, אלא הוא הרין שלא מחלה ולא נתפשרה, כדברי הגאון. אבל ההשלמה הנ"ל אינה בטוחה, ואפשר שצ"ל: ולעניין כ[תובה נשנית] כל זמן שלא נישאת וכו', ומפרש הגאון שעיקר הברייתא נשנית לעניין כתובה, אלא שהתלמוד למד ממנה גם עניין מזונות, עיי"ש לעיל. אבל מכל מקום ברור שרב האיי פירש שדין לוי הוא גם לעניין כתובה, ואם כן הדבר, מסתבר שהיא הברייתא שלפנינו, ולעניין כתובה נשנית. וכן מביא בעיטור הנ"ל (ל"ה ע"ב): תני לוי אלמנה כל זמן שלא נישאת וכו', ובעל מתיבות פי' לה בכתובה, והכי איתא בתוס' אלמנה שתובעת וכו', עיין מ"ש לעיל, ד"ה אלמנה. ובטור אה"ע ריש סי' ק"א: "ובעל התרומות כתב שאם נשאת שוב אינה נאמנת, ואין נותנין לה אלא אם כן תביא עדים שלא קבלתה, וכ"כ בעל העיטור". וכבר ראינו לעיל שכן כתב בעל העיטור. אבל בס' התרומות לא מצאתי שיטה זו, ועיי"ש שער ל"א, ח"א, סי' ה', ולא הזכיר כלל שיש הבדל בין נישאת ללא נישאת. ונראה שכוונתו לרבינו ברוך בעל התרומה 6 באו"ז קורא לו "תרומות", עיין או"ז ח"א סי' תרע"א, תרע"ה, ח"ב סי' ל"ח, סי' ס"ב, ועוד. שהביא במרדכי פי"א סי' רנ"ג (שהעתקנו לעיל). ומ"מ הראשונים הנ"ל מדברים בשאין כתובה יוצאת מתחת ידה, אבל אם הכתובה בידה, אין לך ראייה גדולה מזו, וכמו שכתב בבאורי הגר"א הנ"ל (לעיל הערה 5). ועיין מ"ש להלן בסמוך. ורש"י בתשובה 7 לפי הראב"ן סי' ק"ז הנ"ל. ועיין בשו"ת רש"י הוצ' אלפנביין סי' רט"ו, עמ' 245 ואילך. פסק שאשה גובה כתובתה אפילו אחר שנישאת, אעפ"י שלא נשבעה קודם שנישאת, ואעפ"י שהיורשים טוענים שתפסה הרבה מטלטלין בכתובתה. ורבינו יצחק הלוי 8 לפי הראב"ן סי' ק"ז, ד' פראג ל"ו סע"א, הוצ' הר"ש אלבק, מ"א סע"ג ואילך. פוסק שאלמנה כל זמן שלא ניסת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה, אע"פ שאין כתובה בידה וכו', אבל לאחר שניסת אינה נאמנת על הכתובה אלא אם כן שטר כתובה יוצא מתחת ידה. וכן מביא בתוספות ר"י הלבן, עמ' ל' הנ"ל: "וכן פסק רבינו יב"א הלוי בפסקיו דמשנישאת אין לה כח מעשה בית דין". כלומר, ואפילו במקום שאין כותבין כתובה פקע כח מעשה ב"ד אחרי שנישאת. ורבינו יצחק הלוי מביא ראייה מן הירושלמי 9 לפי הראב"ן הנ"ל, ד' פראג, ל"ו ע"ג, הוצ' אלבק, מ"ב ע"א. ואני מעתיק מד' פראג בתיקונים ברורים של אותיות בוררות, כפי שהוא בהוצ' אלבק. וכותב: דהכי קתני לה בירושלמי בפרק נערה שנתפתתה (הי"ג, כ"ט ע"ב, הנ"ל) תני ר' חייא בגרו ולא נשאו, או נשאו ולא בגרו, איבדו מזונותיה ולא אבדו פרנסתיה, דר' אבין בשם ר' הילא ומורין 10 צ"ל: ומודין, כמו שהוא לפנינו, וכמו שיוצא ברור מפירושו. לה , 11 לפנינו בירושלמי בטעות: להך. כהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין וכו', ונ"ל דהכי אמר ר' אבין בשם ר' הילא, הא דתני ר' חייא נישאו לא איבדו פרנסתן הוא שמודין להן האחין (כלומר, "ומודין לה" פירושו: והוא שמודין לה) שלא נתנו להן נדונייתן כשניסו, ואשמעינן ר' חייא דלא אמרינן הואיל ולא תבעו פרנסתן מן האחין כשנישאו ויתרו, אבל אם אין מודין להן האחין, אלא אומרים כבר נתננו להן קודם שנישאו, עליהן להביא ראיה שלא נתקבלו נדוניתן, דומיא דאלמנה, מה אלמנה שדינה ליטול כתובה כשהיא באה להנשא, אם תובעת באותה שעה על היתומין להביא ראייה כשאין שטר כתובתה בידה וכו'. ולפי פירוש רבינו מביא הירושלמי תוספתא זו לראייה על פרנסת הבת, והבבלי על מזונות האלמנה. ברם הראב"ן לעיל שם (ל"ה ע"א, אלבק מ' ע"ב) טוען שבשום אופן אין להביא ראייה מכתובה למזונות, וכותב: " ולא יעלה על לב איש לומר דהא דלוי לעניין כתובה שנויה, דא"כ מאי פשיטא מיניה לר' יוחנן, איהו בעי לעניין מזוני, ואיהו מייתי לה ראייה מכתובתה". והוא מסביר שלעניין כתובה הרי היא בתוך זמנה, "אבל מזונות דשנה, או שנתים, שעברו והיא תובעתן, אימא לך דעליה הראייה [אפיל]ו לא נישאת, משום דמזוני זימנייהו כל יומא, וכיון דעבר זמן המזונות של אותן ימים שעברו, היתומין בחזקת שנתנו 12 ועיין ירושלמי פי"א ה"ב, ל"ד ע"א, ובשי"ק שם, ד"ה בסוף. עד שתביא היא ראייה שלא נתנו וכו', ומניחין כל אילו משניות וברייתא ואמוראים הנזכרים בתלמוד בבלי שלנו וסומכים על ברייתא השנויה בירושלמי, שלא הוזכרה ולא נתפרשה בתלמוד שלנו, אלא בתוספת היא שנויה, ולא דיקדקו בה האמוראים בתלמוד שלנו, ואנן ניקו ונסמוך עלה". אבל להלן שם (ל"ה סע"ב, אלבק מ' ע"ד) הוא כותב: ואם ישכיל המשכיל ויזהיר המזהיר ויבין המבין יכול לתרצה ולפשרה דלא נדחית, ולא קשיא על הני דלעיל, שכך היא שנויה בתוספת אלמנה שתובעת כתובתה וכו', מכרה כתובתה (המשך הברייתא שלהלן) וכו', וה"פ דברייתא אשה שתובעת כתובתה ויורשים אומרים התקבלת כתובתך, שכך וכך קרקע מכרת וקבלת דמיהן לכתובתיך, ויש עדים שמכרה שיעור כתובתה, אבל אין יודעים אי לכתובה מכרה או למזונות, או היא עצמה מודה שמכרה, אלא שטוענת למזונות מכרתי ואכלתים, אם עד שלא ניסת תובעת כתובתה, דנכסי בחזקתה, על היורש להביא ראייה שמכרה לכתובה (כלומר, ולא למזונות), ואי יש עדים שמכרה לכתובה אינה יכולה לטעון שוב למזונות [מכרתי], דכיון שקיבלה כתובתה אין לה מזונות, ואי לא מייתו ראייה, תשבע שמכרה למזונות והוציאה את הכל, ותגבה כתובתה וכו', אבל אם נישאת, דהנכסים קיימי בחזקת יתמי עליה להביא ראייה, כיון שיש עדים שמכרה שעור כתובתה, אם לא תביא עדים שמכרה למזונות אמרינן ודאי לכתובה מכרה ולא למזונות, ולא גביא השתא, כיון דניכסי בחזקת יתמי קיימי המוציא מחבירו עליו הראייה וכו', עיי"ש שמאריך, ומסיים: וה"נ מסתברא דפירושא דברייתא כדפרישית, מדקתני וכותבת אילו למזונות מכרתי ואילו לכתובה, וכל הברייתא לעניין מזונות שנויה.

23-5. מכרה כתובתה, משכנה כתובתה, עשת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה. ר' שמעון או' אפי' מכרה מקצת, אפי' משכנה מקצת, אפי' עשת מקצת כתובתה הפותיקי, אבדה מזונותיה. וכע"ז בראב"ן הנ"ל (אלא שיש שם ט"ס ברורה), ועיין מ"ש לעיל בסמוך, ד"ה אבל. ובבבלי צ"ז ב' הביאו ברייתא זו, וסיימו ברישא: דברי ר"מ . 13 וכ"ה בכמה מן הראשונים. אבל בס' המקת והממכר שער ו', ד"ו י"ד ע"א, חסר "דברי ר"מ". ועיי"ש נ"ד א'. ועיין בתוספות רי"ד גיטין י"ח א'. ובמשנתנו פי"א מ"ב: ר' שמעון אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבין דין וכו', וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבית דין. מכרה כתובתה, או מקצתה, משכנה כתובתה, או מקצתה, נתנה כתובתה לאחר, או מקצתה, לא תמכר את השאר אלא בבית דין. ובבבלי שם אמרו על הסיפא: מתניתין מני ר"ש היא, והביאו את הברייתא שלנו. ועיין בשטמ"ק, ד"ה מתני' מני. וממילא לר"ש ביון שאבדה מזונותיה לא תמכור אלא בב"ד.

35-6. אין צריך לומר לאחר מיתת בעלה, אלא אפי' בחיי בעלה. והעיר בח"ד שבבא זו כ"ע מודים בה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח [מה' אישות ה"א]: וכן אם מכרה כתובתה כולה, 14 פסק כחכמים, שלא כר"ש. או משכנה כתובתה, או עשתה כתובתה אפותיקי וכו', בין שעשתה בחיי בעלה , בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מן היורשין. ועיין בטור אה"ע סי' צ"ג ובמפרשים שם, ובשו"ע שם ס"ק ח' ובחלקת מחוקק ובב"ש שם, ובבאור הגר"א שם, אות כ'. ועיין בקונטרס אחרון לבעל הפלאה סי' צ"ג אות י"ב, וכנראה שנעלמה ממנו לרגע קטן התוספתא שלנו. ובראב"ן הנ"ל דלג על בבא זו, ואפשר שקיצר מפני שאינה צריכה לעניינו. ועיין בבלי נ"ג א' ובראשונים שם.

46-8. וכותבת אילו לכתובה מכרתי ואילו למזונות מכרתי, דברי ר' יהודה. ר' יוסה או' מוכרת וכותבת סתם, לכך כוחה יפה. בד: מוכרת סתם, ולכך כחה יפה. וכן בכי"ע ובראב"ן הנ"ל: מוכרת סתם וכך כוחה יפה. 15 וחסרה בכולן המלה "וכותבת". ובירושלמי פי"א רה"ג, ל"ד ע"ב: תני מוכרת וכותבת וכו', ר' יוסי או' מוכרת וכותבת סתם, ובזו כוחה מיופה, באת מלוה בעדים, אומרת למזונות מכרתי, באת מלוה בשטר, אומרת לכתובה מכרתי. ואפילו 16 ו"ל שצ"ל: ואפי' לא (במקום: ואפילו) באת וכו'. ועיין ב"כתוב שם" להראב"ד ב"הסגלה" של הרמ"ז חסידה חכ"ו, עמ' 11. באת מלוה בעדים, מוכרת למזונות וחוזרת וטורפת לשם כתובה וכו', שהוקיר המקח. ועיין מאירי, עמ' 444 ועמ' 445, ובבית יעקב לר"י מליסא צ"ז א', ד"ה הרא"ש. ובבבלי צ"ו ב': כתנאי, מוכרת וכותבת וכו' דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם, וכן כחה יפה. ופירשו שם ששניהם מתכוונים להשביח כח האשה, ולר' יהודה צריכה לכתוב במפורש שמכרה למזונות, שאם לא כן יאמרו לה היתומים שמכרה לכתובה וכבר קבלת כתובתך, ומזונות נתננו לך לחוד, והוא סובר שנכסים בחזקת יתומין, אבל ר' יוסי סובר שנכסים בחזקת האלמנה, ועל היתומים להביא ראייה, ולפיכך מוטב לה למכור בסתם, כדי שתוכל לטעון שמכרה למזונות, עיי"ש ברש"י ובתוספ', ד"ה ור"י. ואח"כ אמרו שאף ר' יהודה סובר שנכסים בחזקת אלמנה, מ"מ מוטב שתפרש שמכרה חלק לכתובתה, כדי שלא יצא לה שם של רעבתנית שמוציאה הרבה למזונות, ושוב אין אדם נושאה. ועיין בראב"ן הנ"ל שפירש בבא זו באורך.

58-9. כשם שאלמנה מוכרת שלא בבית דין, כך יורשיה הבאין ברשותה מוכרין שלא בבית דין. בבבלי צ"ז ב': ת"ש כשם שמוכרת שלא בבית דין, כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרים שלא בבית דין. ולא נזכר שם "הבאין ברשותה". וברש"י שם: יורשיה יורשי כתובתה גרסינן, ולא גרסינן ויורשי. ומכאן שלפני רש"י היתה הגירסא: יורשיה ויורשי כתובתה. ושמא צ"ל שם: מורשיה ויורשי כתובתה, והן הן מורשיה הן הן הבאין ברשותה. ואעפ"י שהמלה "מורשה" מצויה בעיקר בספרות הגאונים ואילך, אבל כבר אמרו בירושלמי פ"י ה"ד, ל"ג ע"ד: שמואל אמר במרשות זו את זו, בשהרשת השלישית את השנייה לדון עם הראשוניה. ופירש לנכון בפ"מ: ובשהרשת השלישית את השנייה, שנתנה לה כח והרשאה לדון עם הראשונה. ובבבלי הקשו רק מיורשיה, אכל ממורשיה אין קושי שהרי במקומה הם עומדים, ואם לא יוכלו למכור שלא בבית דין, תלך בעצמה ותתבזה. אבל בתוספתא אין לפרש כן, כפי שמוכח מדברי ר' שמעון להלן, שו' 11, ועיין מש"ש. וכלשון זו גם לעיל פ"ט שו' 12–13, ולהלן פי"ב, שו' 34. ועיין מ"ש לעיל פ"ט, שו' 12–13, על הבאין ברשותה. ואמרו בבבלי ב"מ ל"ב א' שמ"מ צריכה בית דין של הדיוטות, כלומר, שיהו נאמנין ויודעין בשומת הקרקע. 17 לשון הר"מ בפי"ז מה' אישות הי"ג. וברי"ף כאן פי"א סי' ש"ע: כגון גברי דמהימני ובקיאי בשומא. ומ"ש "גברי דמהימני" לקוח, כנראה, מס' המקח והממכר ש"ו, ד' וויניציאה, י"ג ע"ב: שתהי' מכירתה במעמד ג' שיהו ראוין להעיד . ובתוספות צ"ח א', ד"ה דאמרי: דיושבי קרנות הם (עיין סנהדרין ג' א'), ואינן אלא בקיאין בשומא בעלמא.

69-10. ר' שמעון אומ' אלמנה מוכרת שלא בבי' דין, ואין יורשיה הבאין ברשות' מוכרין שלא בבית דין. אמר ר"ש מפני מה וכו'. כ"ה בד ובכי"ע. ובכי"ו: ר' שמעון אומ' מפני מה וכו', ומה שבנתים נשמט בטעות ע"י הדומות. וברייתא זו איננה בבבלי הנ"ל. והוכיח ממנה בח"ד שלר"ש מוכרת שלא בבית דין אפילו לכתובתה, ולא דווקא למזונות, ולא כמו שמשמע מפירש"י למשנתנו צ"ז סע"א, שלר' שמעון אינה מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות דווקא, אבל לא לכתובה, שהרי לעניין מזונות אין כאן יורשים. 18 כלומר, יורשי האשה הבאין ברשותה. ואם יורשי הבעל מודים שלא נתנו לה, והיא לא מחלה להם, אלא נתפרנסה משלה, הרי לפנינו חוב ככל החובות. וכן מוכח להלן מדברי ר' שמעון שמבאר את דבריו למה מוכרת שלא בב"ד, וטעמו הוא במוכרת לכתובה. וכבר נחלקו על רש"י בזה, עיין במאירי, עמ' 447 ובהערה י"ד שם, ובשטמ"ק צ"ז ב', ד"ה מתני' מני, ובר"ן למשנתנו הנ"ל, מ"ש בשם אחרים ובפני יהושע שם. ועיין מ"ש להלן בסמוך בשם הירושלמי, ומפורש שם שלר' שמעון מוכרת גם לכתובתה שלא בב"ד.

710-12. מפני מה אמרו אלמנה מוכרת שלא בבית דין, ליפות כחן של יתומין, שלא תבזבז את נכסיהם. כבר כתבנו לעיל שלפי פשוטה של תוספתא הכוונה לכתובה, ומוכרת כתובתה שלא בבית דין ליפות כוחן של יתומים שלא תבזבז נכסיהן, כלומר, במזונות, שאם תחכה עד שתמצא ב"ד תתפרנס בנתים מנכסי יתומין, והרי ר"ש לשיטתו שסובר (פי"א מ"ב) שאינה מוכרת לכתובתה שלא בב"ד אלא אם היא אלמנה מן הנישואין, שהיא ניזונית מנכסיו. וכן מפורש בירושלמי פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב: מיסבר סבר ר' שמעון במזונות הדבר תלוי, פסק לזון מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד, פסק לזון 19 צ"ל: ללזון-לא לזון. וכצ"ל בנדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א. מן הנישואין לא תמכור אלא בב"ד. 20 ומכאן מפורש שבמכירה לכתובה עסיקינן. ובבבלי צ"ז סע"א ואילך נשאו ונתנו בשיטת החכמים, כפי שמוכח מן העניין שם, ולפיכך אפשר היה לפרש (רש"י ועוד, עיין מ"ש לעיל, שו' 9–10, ד"ה ר' שמעון) שלר' שמעון אינה מוכרת לכתובה אלא בב"ד. וממילא ביורשין, או בבאין ברשותה (שמכרה, או שנתנה, להם כתובתה), אין טעם זה קיים, ולא ימכרו אלא בבית דין. ור"ש בא להוציא מטעם החכמים שהיא מוכרת שלא בבית דין משום חינא, או משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, עיין ירושלמי פי"א ה"ב, ל"ד ע"ב הנ"ל, ובבבלי צ"ז ב'. ועל מכירת מזונות שלא בבית דין לא נתן טעם כלל, שהרי פשיטא היא שלא חייבוה לרעוב עד שתמצא ב"ד מומחין, וכמו שכתב רש"י במשנה צ"ז סע"א, ד"ה מוכרת. ואף טעם זה אינו שייך ביורשין ובלקוחות. ועיין בבלי צ"ז ב'. וכל דברי ר' שמעון כאן לא היו ידועים בבבל.

812-13. ירדה לשדה העשויה הפותיקי ואכלה, והוציאוה הוצאות, שמין לה מה שאכלה, ושמין לה מה שהוציאה. פירש בח"ד (בלשון שני) שהשדה היתה עשויה אפותיקי לכתובתה, וירדה והחזיקה בה בתור גבייה שלא על פי ב"ד, מנכין לה מכתובתה מה שאכלה, ושמין ונותנין לה הוצאותיה, כדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות שנותנין לו את ההוצאה אם השבה יותר עליה. 21 והפירות הן ליתומין, שהרי מנכין אותן מכתובתה. ועיין שו"ע חו"מ סי' ק"ג ס"ק ו' וס"ק ח', ובבאור הגר"א שם, אות י"ז ואות י"ח, ועיין בס' התרומות (שציין לו הגר"א הנ"ל) שער מ"ג ח"ב סי' ד'. ועיין בשו"ע אה"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ז ומ"ש להלן בסמוך.

913. אם שמו לה בבית דין, מה ששמו שמו. כלומר, דווקא אם שמה לעצמה מוציאין ממנה (אעפ"י שהשומא היתה נכונה), משום דאמרינן "מאן שם ליך" (בבלי צ"ח א'), אבל אם שמו בית דין, ואפילו של הדיוטות, מה ששמו שמו, ואין מוציאין ממנה. ובס' המקח והממכר לרב האיי ש"ו, ד' וויניציאה י"ג ע"א: כדג' א"ר זיר' א' רב נחמן אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום, וזה הדין שפי' כשהיא מחזקת החפץ לעצמה וכו', יתומים יכולים להחזירו מידה אלא אם כן שמו אותו ב"ד והניחו בידה, ויחשוב אותו דמי כתובה, דכי האי גונא אין כח ביתומים להוציאו מידה וכו'. ומוכח מדבריו (עיין להלן שם) שדווקא אם שמה לעצמה בלי בית דין מוציאין מידה, אבל אם שמו ב"ד אין מוציאין מידה, ואפילו הדיוטות אלא שהם נאמנים ובקיאים בשומא. ועיין ר"מ פי"ז מה' אישות סהי"ד ובמגיד משנה שם. אבל עיין בריטב"א צ"ח א' מ"ש בשם הגאונים. ועיין שו"ע אה"ע סי' צ"ג ס"ק כ"ח, ובבאור הגר"א שם, אות נ"ג. ועיין בתוספות צ"ח א', ד"ה דאמרי, ובתוספ' ב"מ ל"ב א', ד"ה ב"ד.