תוספתא כפשוטה על כתובות יא:ב

114. שלשה שירדו לשום, אחד או' במנה ושנים אומ' במאתים וכו'. כל הברייתא בשינויים קלים בבבלי ב"ב ק"ז א'. ומתוך מקום הברייתא בתוספתא כאן נראה שהכוונה לשמאים ששמים את השדה לאשה עצמה שהיא רוצה לרדת לתוכה. וברשב"ם שם מפרש: שלשה שירדו לשום נכסי יתומין למזון האשה והבנות. ובריטב"א כתב עליו: ולא נהירא, דההיא הכל תלוי ברצון הלוקח, דאנן לאו ארעא אית לן למיתן להו. ור"י ז"ל פירש לשום ב"ח וכתובת אשה. ועיין בפי' הר"י מיגאש שם. ומן התוספתא כאן ראייה לפירוש ר"י.

214-15. אחד או' במאתים ושנים אומ' במנה, בטל יחיד במיעוטו. וכ"ה ברוב הנוסחאות בבבלי. ויש שחלקו את הרישא לשנים, ושנו בשניהם: בטל יחיד במיעוטו, והיא היא. אבל בח"ג ד"ב, עמ' 426: אחד אמ' במנא ושנים אומרי' במאתים, בטל יחיד במיעוטו, אחד אומ' במאתים ושנים אומ' במנא בטל אחד בריבויו . וכ"ה בעיטור, שומא, ד"ו ל"ב ע"ג, הוצ' הרמא"י, נ"א ע"ב, ובס' התרומות שער ג' ח"ג סי' ג'. 22 אלא שבשניהם: ברובו. ולפ"ז הפירוש הוא ברישא שבטלה דעת היחיד במה שמיעט, ובסיפא בטלה דעתו במה שריבה, ובבבא שלהלן בסמוך קיימת דעת היחיד במיצועו, עיין מש"ש.

315-16. ואחד אומ' בעשרים, ואחד אומ' בשלשים. בעיטור הנ"ל: ואחד אומר במאתים ואחד אומר בשלשה. גרסא אחרינא אחד אומר במנה ואחד אומר בעשרי' סלעי' (כלומר, שמונים זוז) ואחד אומר בל' סלעי' (כלומר, מאה ועשרים זוז).

416. שמין אותה במנה. לפי הגירסא הראשונה שהביא בעיטור שמין אותה במאתים, אלא שרבינו לא סיים את סוף הגירסא הראשונה, 23 אלא שלפי גירסא ראשונה צריך גם להגיה בדברי ר' אלעזר בר' צדוק. וצ"ע. ותפס בגירסא אחרינא. ואמרו בבבלי שם: מאן דאמר נדון במנה מילתא מציעתא. ונחלקו הראשונים בפירושה. יש שאמרו שהכוונה לעין דוגמא שלנו שהאומר במנה הוא הממצע בין השמנים למאה ועשרים, והוא הדין אם אחד אומר במנה, ואחד אומר בתשעים, ואחד אומר במאה ושלשים, שמין אותה במאה ועשר, שהרי ההבדל בין שתי הקצוות הוא ארבעים זוז, וחולקין את הארבעים, ומוסיפין עשרים על התשעים, וגורעין עשרים מן המאה ושלשים, כלומר שמין במחיר האמצעי "מילתא מציעתא", וזו היא דעת הר"מ בפכ"ב מה' מלוה ולוה הי"ד. אבל רוב הפוסקים חולקים, וכן פירש"י שברי"ף שם: נדון במנה. דתרווייהו, האי דאמר שלשים והאי דאמר מנה מודו דמנה שוה, נמצא דהך דאמר עשרים הוי יחיד ובטל במיעוטו. וכן פירש הר"י מיגאש לפי עדותו של ר' זכריה אגמאתי בב"ב, עמ' 274. ועיין רשב"ם במקומו, ומאירי, עמ' 470. ועיין בשלטה"ג ב"ב פ"ז סי' תתכ"ח, בשם הריא"ז. ולפי דעה זו אנו הולכים אחרי הדיין הממצע שהוא מצטרף עם המוסיף ויש כאן רוב. וממילא בדוגמא שתפס הרמב"ם שמין אותה במאה שיש כאן רוב, אבל לא במאה ועשר, שהרי השם אותה בתשעים והשם אותה במאה שניהם מודים שאינה שוה מאה ועשר. ועיין חו"מ סי' ק"ג ס"ק ב'. ושיטת הר"מ באמת קשה שאנו תלוים בשמאי אחד שיוכל להגזים ונביא את דעתו בחשבון לשם "מילתא מציעתא" נגד הרוב. ועיין מ"ש בשו"ת מהר"י אבן לב ח"ב סי' כ"ט (בעניין מכריע).

516-17. ר' לעזר בר' צדוק אומ' שמין אותו תשעים דינר. ופירשו בבבלי שאנו הולכים אחרי השנים הממעטים, ומניחים שאחד מהם (מי שאמר עשרים סלע, שמונים זוז) טעה ופיחת מן הערך האמיתי, ואחד מהם (מי שאמר מנה) הותיר על הערך האמיתי, וממצעים את ההבדל שביניהם, ונמצא שהשווי הוא תשעים דינר. ואין אנו משגיחים בזה ששם שלשים סלע, מפני שבטלה דעתו נגד השנים שמיעטו.

617. אחרים אומ' עושין אותו שומה ביניהן ושמין אותן שליש. כלומר, נוטלין את ההבדל בין שתי הקצוות ומחלקין אותו לשלשה, ובנידון שלפנינו שהראשון אומר שמנים והשני אומר מאה, והשלישי אומר מאה ועשרים, הרי החילוק בין הקצוות הוא ארבעים, ומחלקים את ההבדל לשלשה חלקים ומוסיף חלק אחד על הממעט, נמצא שהוא נדון בתשעים ושלש ושליש, כלומר, שמונים זוז ושליש של ארבעים זוז. וטעמם היה נראה שחולקים את ההבדל ע"פ מספר הדעות, ומכיוון שיש כאן שלש דעות מחלקים את ההבדל שבין הקיצוניים לשלשה חלקים. אבל בבבלי שם ק"ז ב' פירשו אחרת, עיי"ש. ואמרו שם: טעמא דאחרים לא ידעינן.