תוספתא כפשוטה על כתובות יא:ג

117-18. אי זו היא איגרת בקורת, שום היתומים שלשים יום, ושום הקדש ששים יום וכו'. במשנתנו פי"א מ"ה: שום הדיינים וכו', אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרן קיים. ומפרשת התוספתא שאגרת בקורת היינו שנהגו כדין משנתנו בערכין רפ"ו, 24 והובאה בירושלמי נזיר פ"ה ה"א, נ"ג סע"ד. ובנידון דידן - שלשים יום. ואמרו בירושלמי (פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג): ולמה שלשים, כדי לייפות כחן של יתומין (כלומר, שמא ימצא מי שהוא שיתן יותר). ויכריזו יותר? עד שלשים את מייפה כחן, מיכן ואילך את מריע כחן (שיראו המציעין שאין קופצין יחזרו בהן). ואחרי כן שאלו: מהו איגרת בקורת? ר' יהודה בר פזי אמר אכרזה. ועיין גם בירושלמי מגילה פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב, וסנהדרין פ"א סה"ב, י"ט ע"ב, ובערוך ערך אגרת בקורת. ולפ"ז הפירוש הוא כאן שמתחילה שמין את הנכסים ואח"כ מכריזין על השום שלשים יום, עיין בתשובת הרמב"ן לבעל ס' התרומות בספרן של ראשונים הוצ' ר"ש אסף סי' י"א, עמ' 68, ובס' התרומות שער ג' ח"ב סי' ד', ובציוניו של ר' חיים פאלאגי לשו"ת הרשב"א ח"ה סי' קצ"ז. ומקורה הראשון של המלה איגרת בקורת נתפרש לנכון ע"י פרופ' אפרים שפייזר בסה"י לכבוד יחזקאל קויפמן (החלק הלועזי), עמ' 43, וכוונת המלה "בקר" הוא לתבוע, לדרוש. 25 והיא גם המלה "פיקאר" תביעה וריב. וכ"ה בבבלי תענית כ"ד ב', לפי גירסת הערוך (ערך פקר א'): לא ליהוי לך פיקאר בהדי יהודאי. ולפנינו בכל הנוסחאות: עסק דברים, עיין בהוצ' מלטר, עמ' 108, שו' 20, ובהערות שם. ועיין בס' השטרות לרב האיי, הוצ' ר"ש אסף, עמ' 23, ובהערות שם, ובתוספות הערוך השלם של קרויס, עמ' של"ג, ערך פקר. ובמשמעות זו צריך לפרש את הפועל בשקר בבבלי. וכן ביבמות ק"כ א': אבא בר מרתא וכו', הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי וכו', חלף קמייהו, ולא בשקרוה , כלומר, ולא תבעוהו. וכן בעירובין י"ט א': ואתי אברהם אבינו ומסיק להו (ושמא אף כאן פירושו: תובע ודורש אותם) ומקבל להו, בר מישראל שבא על בת גוי דמשכא ערלתו, ולא מבשקר ליה, כלומר, אינו תובע ודורש אותו. וכן בב"מ קט"ז ב': אדרבה, הא ריע טפי, מדהני ידע, טפי לא ידע וכו'. והנכון הוא בכ"י פריס (עיין רק"ס שם, עמ' 347, הע' ט'): אררבה מדלא קא מבשקר אלא חמשין האי ריע טפי וכו', והכוונה מדלא תבע אלא חמשין (שהוא מכיר אותן) וכו'. ובוודאי שבשקר הוא בקר בעברית, וכן מתרגמים התרגומים את המלים בקר וחקר שבמקרא, עיין עה"ש ערך בקר. ולא ידעתי איך כללו את המשמעות של הכרה במלה בשקר.

218-19. מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרו קיים. וכע"ז בד. ובכי"ע: אפילו מכרה מנה במאתים, או שווה מאתים במנה, מיכרה קיים, והכוונה לאשה שמכרה אחרי ההכרזה. ועיין בלשון משנתנו שהעתקנו לעיל, שו' 17–18, ריש ד"ה איזו היא. ועיין במשנתנו פי"א מ"ד.

319-20. רבן שמעון בן גמליאל אומ' שום הדיינין שפחת שתות, או הותיר שתות, מכרן קיים. וכ"ה בד. ובכי"ע: אף שום היתומים הדיינין שפיחת שתות וכו', ונמחקה המלה "היתומים" ע"י קוים זקופים באלכסון על תחילת המלה וסופה. ויש כאן שריד מנוסחא משובשת של משנתנו, שכן העתיקו השואלים להר"י מיגאש בשו"ת שלו סי' קפ"ח, והוא השיב להם: שבשתם המשנה ופירושה וכו', אתם גורסים שום היתומים שפחת שתות, והגירסא היא שום הדיינין שפחת וכו'. וכן גרס ("שום היתומים") בחי' הרמב"ן צ"ט רע"ב. ועיין בס' קול הרמז למשנתנו ששאל: הא דלא תנן שום היתומין כרפ"ו דערכין וכו', עיי"ש. ובמשנתנו פי"א מ"ה הנ"ל: שום הדינין שפחתו שתות, או הוסיפו שתות, מכרן בטל, רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים, אם כן מה כח בית דין יפה, אבל אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, מכרן קיים. ופירושה שאם שמו הדיינין ומכרו בלי בקורת, 26 לפי הירושלמי, משום שמצאו שומן, עיין בירושלמי פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג. ולפי הבבלי בדברים שאין מכריזין עליהן, ועיין בהגהות יפה עינים שם. ועיין אוה"ג, התשובות, עמ' 352, הפירושים, עמ' 55, רמב"ם ספי"ב מה' מלוה ולוה, מאירי, עמ' 456, ובמלא"ש למשנתנו. וטעו בשתות, מכרן בטל. אבל אם עשו איגרת בקורת אפילו טעו הרבה מכרן קיים, ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר. ולפ"ז היה אפשר לפרש שרשב"ג אינו חולק אלא על טעות בשתות, אבל ביותר משתות אף הוא מודה שמכרן בטל, כמפורש בתוספתא כאן. 27 ועיין להלן ב"ב פ"ו הכ"ו, בבלי שם ק"ו א', ברשב"ם ובראשונים שם. וכן פירש בח"ד, והעיר על הברייתא בבבלי ק' ב': אמר רשב"ג ב"ד שמכרו שוה מאתים במנה, או שוה מנה במאתים, מכרן קיים, ופירש שהברייתא שבבבלי חולקת על התוספתא כאן. וכן פירש רב הונא בר יהודה בשם רב ששת שם שרשב"ג סובר שאף אם מכרו שוה מאתים במנה מכרן קיים, אפילו בלי הכרזה. 28 ועיין בהפלאה כאן ק' ב', ד"ה רשב"ג אומר, ובתוספות קידושין מ"ב ב', ד"ה ה"ג. ואף שהברייתא שבבבלי חולקת על התוספתא כאן בשיטת רשב"ג, מ"מ משתיהן מוכח שהסיפא של משנתינו הנ"ל: "אבל אם עשו אגרת בקורת אפילו מכרו וכו'" היא מדברי החכמים, וכמו שפירש רש"י במהדו"ק (לפי שטמ"ק צ"ט סע"ב): "אבל אם עשו, סתמא היא ולת"ק", ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר. וברע"ב למשנתנו הנ"ל: אגרת בקורת. הכרזה וכו', ובהא מודה תנא קמא לר' שמעון בן גמליאל. ומפירושו אינו ברור אם כוונתו לומר שהסיפא היא בשיטת הת"ק, כפירש"י הנ"ל, או שאף הסיפא היא מדברי רשב"ג, אלא שהת"ק מודה לו בזה. ואני מעיר על כך משום שברוב כתי"י המשניות עם פירוש המשניות להרמב"ם הגירסא במשנתינו היא: אם כן מה כח בית דין יפה אלא אם כן עשו איגרת בקרת 29 עיין בפיה"מ להר"מ הוצ' נעבענצאהל (חלק הגרמני), עמ' 13, הע' 83, וכ"ה בכ"י פריס שם (עיי"ש בהע' הנ"ל), ומתוך שלשה כי"י עם פיה"מ להר"מ שבדקתי הגירסא בשנים מהם: אלא אם כן וכו'. וכ"ה במשנה שבמאירי, עמ' 454, ואף היא לקוחה ממשניות עם פיה"מ להר"מ. וכו'. והרע"ב הרי השתמש הרבה במשניות עם פיה"מ להר"מ, ולפי גירסא זו משמע שהכל הוא מדברי רשב"ג, והכוונה: אם כן מה בח בית דין יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים (כלומר, ולאו דווקא בשתות). ולפי פירוש זה הרי בהכרח שרשב"ג חולק על טעות בשתות גרידא, אם לא עשו אגרת בקורת, והוא בניגוד לשיטת הבבלי, ולפיכך ברור שאף הרע"ב כיוון לומר שבהא מודה ת"ק לרשב"ג (לפי שיטת הבבלי), והיא שיטת רשב"ג בלי אגרת בקורת, היא שיטת הת"ק באגרת בקורת, ואין ההמשך מדברי רשב"ג. וגירסא זו ("אלא אם כן עשו אגרת בקורת") היא גירסת משניות הוצ' לו, וכן בכת"י קויפמן: אלא אם עשו איגרת ביקורת. 30 ושם חסר "מכרן קיים", והגירסא היא: אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן מה כוח בית דין יפה אלא אם וכו'. וכ"ה הגירסא במשנה שבמאירי הנ"ל ובפיה"מ להר"מ כ"י פריס הנ"ל (עיין בהוצ' נעבענצאהל, עמ' 16, הע' c) ומ"ש לעיל הע' 29. וכן בירושלמי כאן פי"א ה"ו, ל"ד ע"ג: מן דבתרה, אלא אם כן עשו איגרת ביקורת. והסיגנון מגומגם קצת, ועיין במשנת כלים פכ"ז מ"ט ומ"י, ואין הסיגנון דומה לגמרי. ברם אף לפי גירסא זו אפשר לפרש שהכל הוא מדברי חכמים, ושיעור משנתנו הוא: או הוסיפו שתות מכרן בטל, אלא אם כן עשו אגרת בקורת, אפילו מכרו וכו', ודברי רשב"ג הוא מאמר המוסגר. אבל בירושלמי הנ"ל, סה"ו, וכן במגילה פ"ד ה"ד, ע"ה ע"ב, וסנהדרין פ"א סה"ב, י"ט ע"ב: לא כן לימדתנו בשם זקינך אלא אם כן עשו איגרת בקורת, ומכאן מוכח שהם פירשו שהכל הוא מדברי רשב"ג. ובירושלמי אין להגיה בשלשה מקומות. ולא עוד אלא שכן מעתיק גם בעל העיטור 31 אות ח', חלוקת שותפין, הוצ' רמא"י, כ"ח ע"ג וע"ד. ואחרי שהביא את הירושלמי הוא חוזר וכותב: וגרסינן התם אמר לפניו פרטא בן בנו של פרטא הגדול והלא לא תקנו אלא אם כן עשו איגרות בקורת, והחזיר ר' את המעשה. וכ"ה גם בעיטור כת"י על קלף בביה"מ כאן. ודבריו אינם ברורים. ושמא יש כאן פירוש ל"אלא אם כן", כלומר, לא תיקנו חכמים שיהא כח ב"ד יפה אלא אם כן עשו אגרת בקורת. וצ"ע. בשם הירושלמי. אבל הלשון בירושלמי קשה מאד והיה צ"ל: לא כן לימדתנו בשם זקינך מה כח בית דין יפה, כמו שהוא בבבלי כאן ק' א' וגיטין ל"ג ב', וכמו שהגיהו בק"ע ובפ"מ. ובשדה יהושע כאן, ס' ע"א כתב: "זקנך רשב"ג. אא"כ עשו אגרת בקורת, אבל אם לא עשו, מה כח ב"ד יפה". והוא דחוק, ולמה לנו לתפוס את הדיוק, בשעה שהדברים מפורשים במשנתנו. ולפיכך נראה שהירושלמי והתוספתא שוים, ולא חלק רשב"ג אלא בלא טעו יותר משתות, אבל בטעו יותר משתות אף הוא מודה שמכרן בטל, כמו שמוכח כאן. והרישא בתוספתא אינה מדברת כלל בטעו הדיינין בשום, אלא אם שמו לנכון והכריזו, ולא מצאו קופצים אלא בחצי המחיר, ולהפך, כשהכריזו רבו קופצים ושלמו פי שתים, מה שעשו עשו, שהרי כדין שמו, ומחיר הקרקע נקבע ע"י הקונים, ופעמים שאין קונים, והקרקעות פוחתות עד מחצה. 32 עיין בבלי ב"ק ז' ב', והמספרים שנקטו במשנתנו הם בדווקא, כשיטת הרמב"ן בחידושיו ק' סע"א. והירושלמי הרי מפרש את שיטת החכמים במשנתנו "שום הדיינין שפחתו שתות, או הוסיפו שתות, מכרן בטל" שלא הכריזו, משום שמצאו שומן, והוא הדין כשהכריזו ומצאו שומן מחליטין מיד, ואין מכריזין יותר. 33 עיין לעיל שם בירושלמי במאמר ר' יודן ובק"ע ובפ"מ שם. ואף הסברא מחייבת כן. ולפי זה אין הבדל לחכמים בין לא הכריזו להכריזו, אלא החילוק הוא בין טעו ללא טעו. ואם לא טעו בשומא, הרי הכל תלוי בקונים, ואם הכריזו ל' יום נקבע המחיר ע"י הקונים (עד החצי). אבל אם טעו בשומא בין בחסר בין ביתר, אפילו הכריזו מכרן בטל לדברי החכמים, שהקונה יכול לטעון סמכתי על ב"ד הבקיאין בשומא, ולפיכך נתתי יותר. ואם שמו בפחות, אף שהכריזו, אנו אומרים שלא שלמו יותר מן השומא שלהם, מפני שהקונים הניחו שב"ד בוודאי יודעין שאין המקח שוה יותר, ואם טעו בשומא בשתות אפילו אם הכריזו מכרן בטל. 34 ואף שיטת הבבלי היא כן, לגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי ק' ב' (עיין במקורות שצוינו לעיל הע' 26), אבל דעת הבבלי שונה בהחלט בפירוש דברי רשב"ג וטעם החכמים. ורשב"ג סובר שאם טעו בשתות מכרן קיים, משום מה כח בית דין יפה, אלא אם כן עשו איגרת ביקורת, אפילו טעו במחצה מכרן קיים. 35 והברייתא שבבבלי ק' רע"ב קיימת גם לשיטת הירושלמי, אלא שהוא יפרשה בעשו אגרת בקורת. ולפי זה מתפרש הירושלמי באופן אחר, והיינו: אתא עובדא קומי רבי (כלומר, שטעו הדיינין בשומא יותר משתות, ועשו איגרת ביקורת) 36 ואף בבבלי ק' א' וגיטין ל"ג ב' אפשר לפרש כן, עיין בגירסת הגאונים והרי"ף בבבלי, שצויינו לעיל, הע' 26. בעא מיעבד כרבנן (וכמו שפירשנו לעיל שמכרן בטל אפילו אם עשו איגרת ביקורת), אמר לו ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' אלעזר בן פרטא לא כן לימדתנו בשם זקינך 37 כלומר, בשם אביך, עיין מ"ש בתרביץ ש"ד, עמ' 378. אלא אם כן עשו איגרת בקורת, וקיבלה וכו', כלומר, הרי לשיטת אביך אם עשו אגרת בקורת מכרן קיים, אפילו טעו ביותר משתות. והגירסא בירושלמי קיימת כמו שהיא. ועיין מ"ש ד"ר דוד הלבני בתרביץ שכ"ט (תשרי תש"ך), עמ' 43 ואילך.

420-21. היא שמכרה שוה מנה ודינר במנה, אפי' אומרת אני אחזיר וכו'. משנתנו פי"א מ"ד. ואלמנה שמכרה הואיל והנכסים הם של יתומים, אפילו בפחות מכדי אונאה מכרה בטל. ועיין בבלי צ"ט א', ק' א'. ובקג"נ כאן:... חורבתו של חבירו ובנא... והוא שייך לריש עמ' 86, עיין בצילום שם.

521-23. רבן שמעון בן גמליאל אומ' לעולם מכרה קיים, ותחזיר את הדינר ליורשין, ובלבד שתשייר מקצת. במשנתנו הנ"ל: רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים (ופירש"י: והיא תחזיר את הדינר ליורשין), עד שתהא שם כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין וכו'. ופירש"י: עד שיהא באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה בת תשעה קבין וכו', וה"ה אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה ט' קבין, דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו, אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף כדי שדה לא הפסידתן כלום. ונראה שאף בתוספתא הפירוש כן, "ובלבד שתשייר" כוונתו "ובלבד שלא תשייר", 38 כסיגגון המשנה והתוספתא ומדרשי הלכה במקומות רבים, עיין ברשימה שלי לעיל ח"ב (שביעית), עמ' 567, ח"ג (שבת), עמ' 72, שו' 7, שם (עירובין), עמ' 457, שו' 24–25, ח"ד (פסחים), סוף עמ' 605. ועיין במשנת חלה פ"ג סמ"א ובשינויי נוסחאות שם. כלומר מכרה קיים, בתנאי שמכרה את כל הקרקע ולא שיירה אפילו מקצת, ובכגון דא אם היא מחזירה את הדינר ליתומים אינה מפסידה אותם כלום, שהרי קרקע בדינר אינה שדה שכדאי לטפל בה, ואדרבה הם בעצמם רוצים שתמכור את הכל, ותחזיר להם את הדינר, שאם תמכור בדיוק כדי כתובתה, תשאר ליתומים חלקה קטנה שאינה ראויה לכלום. והתוספתא לא נחתה לפרש את שיעור המקצת, ומקצת זה יש לו שיעור, דוגמת "מודה במקצת" שיש לו שיעור ממון (פרוטה), כמשנת שבועות רפ"ו, ואף כאן "מקצת" שיש לו שיעור שדה. ואפילו "כל שהוא" פעמים ויש לו שיעור, עיין עין זוכר להחיד"א, מערכת הכ"ף סי' כ"א.

623. לפיכך אם פחתה, או הותירה, אין לה אלא כשער שמכרה. וכ"ה בד, אלא ששם חסרה המלה "אלא". 39 ועיין מ"ש על גירסא זו להלן בפנים. ובכי"ע: אין לה אלא בשאר שמכרה, וצ"ל: כשער שמכרה. ונראה שהדברים חוזרים לרישא, כלומר, הואיל ואינה מוכרת את שלה, אלא של היתומים, אם פיחתה מן המחיר, או שהותירה על המחיר, 40 ואפילו אם אין בה כדי אונאה, שאינה צריכה להחזיר ללוקח, ואפילו בקרקע שאין לה אונאה לכל הפחות עד מחצה, לשיטת הירושלמי וכמה מן הראשונים. אין לה אלא כשער שמכרה, ומחזירה את העודף ליתומים, או אם מכרה בפחות, וכתובתה יותר מן הקרקע שמכרה, מנכים לה מכתובתה (ונקטו "אלא כשער שמכרה" על "הותירה"). וגירסת ד (אם אין שם ט"ס) יותר נוחה, והכוונה שאין לה כשער שמכרה, אלא כשער הנכון, ואם פיחתה מן המחיר האמיתי אין לה כשער שמכרה אלא מנכים מכתובתה את המחיר הראוי, וכן אם הותירה אין לה כשער שמכרה, אלא כשער הראוי ומחזירה את השאר ליתומים. ולפנינו דין המשנה פי"א מ"ד: אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה, נתקבלה כתובתה. אלא שעל ניסוח התוספתא אין להקשות את קושיית הירושלמי על משנתנו, עיין בתוספות צ"ח א', ד"ה אלמנה. ועיין בבלי צ"ח ב' ואילך מה שנשאו ונתנו במשנתנו.