תוספתא כפשוטה על כתובות יא:ד

124-25. ר' ליעזר או' יתומה יש לה בלאות. ר' יהודה אומ' משם ר' ליעזר יתומה יש לה פירות. וכע"ז בכי"ע. ובד: ר' אליעזר אומר יתומה יש לה פירות, ומה שבנתים נשמט בטעות ע"י הדומות. ובמשנתנו פי"א מ"ו: הממאנת וכו' אין להן כתובה ולא פרות ולא מזונות ולא בלאות. אבל ברוב הנוסחאות: היתומה 41 עיין מ"ש מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 188. וכו'. וכן בירושלמי במקומו: יתומה. ויתומה אין לה כתובה וכו', תיפתר בממאנת. ובבבלי ק' ב': רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת, שמואל תני ממאנת אין לה כתובה, יוצאה בגט יש לה כתובה. ולעיל יבמות פי"ג ה"ג, שו' 71, שנינו: הממאנת באיש אין לה כתובה נתן לה גט יש לה כתובה וכו', עיין מש"ש בשם הרשב"א יבמות ק"ח סע"א. והביאו כאן בבבלי ק"א א' את המשך התוספתא ביבמות הנ"ל, והסיקו שלר' אליעזר כ"ע מודים שאין לה כתובה, שהרי לדבריו אין מעשה קטנה כלום, והיא כמפותה בעלמא. ועיין מה שהאריך בזה מהרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, עמ' 188 ואילך. ור' אליעזר חולק וסובר שיתומה אינה מפסידה את הבלאות, אעפ"י שאין מעשיה כלום, ולא תפסו בה קידושין כלל, עיין בתוספות יבמות פ"ה ב', ד"ה ולר"ע, ומ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 17, ד"ה אין להן כתובה, ולהלן שם, שו' 24, ד"ה אין להן כתובה. ועיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג ס"ג (ירושלים תרצ"ב), עמ' 256 ואילך. ור' יהודה הוסיף בשמו שאף פירות יש לה, והכוונה שהיא יכולה להוציא ממנו את הפירות שאכל, שהרי לא היתה אשתו מעולם. ובמשנתנו שאמרו שאין לה פירות פירושו שאינה יכולה להוציא את הפירות שאכל, כפירוש הרמב"ם, והרמב"ן ועוד, וכמו שמשמע קצת בירושלמי, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ב, שו' 21, ד"ה ופירות. 42 עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג הנ"ל (בפנים), עמ' 249 ואילך. ור' יהודה בשם ר' אליעזר חולק על משנתנו.

225-26. בן שמת אביו, אמו אומר' יתגדל אצלי, ויורשין אומ' יתגדל אצלינו, אין מניחין אותו להתגדל אצל מי שראוי ליורשו. בכי"ו חסרה המלה "אצלינו" (והשלמתיה ע"פ ד, כי"ע ואו"ז), וכן כתוב שם בטעות: אלא מי שראוי וכו', ותקנתי: אצל וכו', כמו שהוא בנוסחאות הנ"ל ובקג"נ. ולפי הגירסא "אין מניחין אותו להתגדל" ברור שהכוונה שאין נותנים לו רשות להתגדל, כמו בכל מקום שבא "מניח" "מניחים" לפני מקור הפועל. אבל בכי"ע גורס: אין כופין אותו שיתגדל אצל מי הראוי ליורשו. ומגירסא זו הסתייע באו"ז ח"א סי' תשמ"ו, ק"ו ע"ד, שאם הקטן רוצה להשאר אצל מי שראוי ליורשו אין מוחין בידו. וכן כתב שם: דתניא (בבלי ק"ב ב') מי שמת והניח בן קטן אצל אמו, יורשי הבן אומרים יגדל הבן אצלינו, ואמו אומרת יגדל בני אצלי, מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו וכו', ואפילו בברייתא גופא דחיישה לרציחה, היינו דווקא היכא שהבן אינו חפץ להיות אצל האחין, כדמוכח בתוספתא פרק אלמנה דתניא בן שמת אביו, ואמו אומרת יתגדל בני אצלי, והיורשין אומרין יתגדל אצלינו אין כופין (כגי' כי"ע) אותו שיתגדל אצל מי הראוי ליורשו וכו', מדקתני אין כופין אותו, משמע הא אם חפץ הוא ה"נ שהוא דר אצל אחין, ולא חיישינן לרציחה. וגמרא דידן דקתני ואין מניחין אותו אצל מי הראוי ליורשו, ולא קתני אין כופין, אגב דתני רישא מניחין אותו אצל אמו תני נמי סיפא אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו. ועיין היטב בשו"ת מהר"מ פדואה סי' נ"ג. אבל הגירסא שלפנינו בבבלי אינה מקויימת ע"י רוב הנוסחאות. ובה"ג ה' כתובות (קרוב לסופן), ד"ו ע"ד ע"ג: והאם אומרת יהא גדל אצלי, אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו, ולא נזכר שם "מניחין אותו אצל אמו", וכ"ה בכי"מ, ברי"ף כאן פי"ב סי' שפ"ה, בפיה"מ להר"מ (שנביא להלן), בשו"ת המיוחסות סי' ל"ח ועוד. וממילא אזל ליה תירוץ בעל או"ז ששנו "אין מניחין" אגב הרישא. ברם אפילו לגירסת בה"ג וכי"מ הנ"ל עדיין אין ראייה שאין נותנין לו רשות להתגדל אפילו אם הקטן בעצמו רוצה בכך שהרי "מניחין" שאין אחריו מקור הפועל פירושו "שמים" "משכנים", והפירוש בבבלי הוא אין משכנים אותו בעל כרחו. אבל לפי הגירסא בתוספתא בד ובכי"ו: "אין מניחין אותו להתגדל" מוכח שהכוונה היא שאין מרשין לו להתגדל. ובקג"נ: [א]ין מניחין [אותו] אצל מי שראוי לי... ובמאירי, עמ' 474: אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו כלל , ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו כלל וכו'. וחידש באו"ז הנ"ל: ותו אני אומר דאפי' ברייתא דחיישה לרציחה היכא שהבן אינו רוצה להיות אצל הראוי ליורשו, ה"מ שראוי ליורשו וכשר להעידו, שאין רחמיו מרובין עליו, [אבל הראוי ליורשו שפסול להעידו, רחמיו מרובין עליו], ולא חיישינן לרציחה כלל וכו'. נמצא שרבינו נותן בהלכה שלנו שתי קולות, שדווקא אם הבן בעצמו אינו רוצה, אין כופין אותו לדור אצל מי שראוי ליורשו, משום חשש רציחה, ודווקא שהראוי ליורשו הוא קרוב רחוק והוא כשר לו לעדות (ויורשו מפני שאין לו קרובים ממנו), אבל אם פסול לו לעדות חזקה שמרחם עליו, ואם קרוב זה יכול ללמדו תורה כופין אותו לגור אצלו עיי"ש. לעומת זה כתב הר"מ בפיה"מ גיטין פ"ז (מי שאחזו) מ"ו: ואם מת הולד תנשא, ולא נחוש שמא תהרגנו (כלומר, שנגזור שלא תנשא אפילו מת הולד, שמא תהרגנו כדי שתוכל להנשא), לפי שזה רחוק מן האפשרות, אלא אם כן היתה האם יורשת, כגון שתהיה בת דודו, שאז נחוש ממנו שמא תהרגנו בשביל הירושה וכו', ולשון התלמוד מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שהוא ראוי ליורשו וכו'. ולפי שיטה זו אפילו אמו חשודה שתהרגנו כדי ליורשו (אם היא קרובתו מצד האב). והדברים תמוהים מאד, ויש לשאול כיצד מניחין קטן יתום אצל אביו (אם יש לו נכסים מאבי אמו), אם לא שנאמר שרחמי האב מרובין משל האם. והאריכו האחרונים בהלכה זו, ובשו"ת מהר"י בי רב סי' י"ט כתב: אמנם אנו רואים מעשים בכל יום שאין חוששין לזה, ובודאי שחששה היא רחוקה, ולא ראיתי מי שהביא זה הדין אלא רבי' ירוחם 43 מישרים נתיב כ"ו, ח"ב. ודברי בעל נתיבות משפט שם, רס"ב ע"ב, ד"ה והנה, צריכים תיקון. שכתב וז"ל, אין מניחין הקטן אצל מי שראוי ליורשו שמא יהרגנו ע"כ. אבל הרמב"ם וכל הפוסקים שראיתי לא מצאתי מי שהביא זה הדין. והשיג עליו ר' שמואל קלעי במשפטי שמואל סי' צ', עיי"ש שהאריך בזה. ועיין כנה"ג אה"ע סי' פ"ב בהגהות הטור ובהגהות ב"י שציין להרבה מגדולי האחרונים שנשאו ונתנו בעניין.

326-27. מעשה היה באחד ושחטוהו בערבי פסחים. בד: ערב פסחים, ובכי"ע: בערב הפסח, וכן באו"ז הנ"ל: ערב הפסח, וכ"ה בבבלי בכל הנוסחאות והראשונים שהבאנו לעיל. ומעשה שהיה כך היה. 44 והרבה דברים בטלים נאמרו בפתרון "ערב הפסח" שלנו, ולא ערבו עלינו. ועיין רד"ק ש"ב י"ד, ז', ומ"ש באור שמח סוף ה' ממרים.