תוספתא כפשוטה על כתובות ב:ב

118. מאתים לבתולה, ומנה לאלמנה וכו'. בירושלמי פ"ד ה"ט, כ"ט ע"א, מפורש שאפילו ר' מאיר מודה בה, ואפילו לא כתב לה שטר כתובה, גובה מנכסים משועבדים. אבל בבבלי נ"א ב' אמרו שר' מאיר חולק, ואם לא כתב לה כתובה אינה גובה אלא מבני חורין.

218-19. נזק, וחצי נזק, תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, כולן אע"פ שאינן כתובין בשטר וכו'. ירושלמי גיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג. ועיין בבלי ב"ק ח' א' ובתוספות שם, ד"ה כולן, חי' הרשב"א שם, ד"ה מדאמרינן, בבלי שם י"ד ב', בפי' הראב"ד והמאירי שם, בתוספות שם, ד"ה ש"מ, ערכין ו' ב' (לעניין נזיקין). ונחלקו הראשונים אם גובה ממשועבדים משום שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, או משום דנזיקין קלא אית להו, ועיין בבאור הגר"א חו"מ, סי' ל"ט אות ג' (לדברי הש"ך שם אות ב'), בש"ך שם סי' קי"ט אות ז' ובשער המלך לדברי הר"מ בפי"ט מה' מלוה ולוה ה"ה.

320-21. האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה איני אשת איש, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. במשנתנו פ"ב מ"ה: האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו'. ובבבלי כ"ב א': ת"ר האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא וכו', כגון שנתנה אמתלא לדבריה. 56 בבבלי שם מביא מעשה רב: ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהיתה גדולה בנוי וכו'. והלשון מגומגמת, ונראית כאילו יש כאן פירוש למלה "גדולה". אבל אשה גדולה פירושה אשה חשובה, כפירש"י במלכים ב' ד', ח'. ואשה חשובה לאו דווקא אשה יפה (עיין מ"ש ר"י ענגיל בגליוני הש"ס פסחים ק"ח א'). וכן בירושלמי שבת פי"ד, י"ד ע"ד (ובמקבילה בע"ז פ"ב ה"ב, מ' ע"ד): איתה רבה הוות וכו', ושם בוודאי אין פירושה אלא "אשה חשובה היתה". ונראה שעיקר הגירסא היא: באשה אחת גדולה בנוי, והכוונה לעיר נוי, דאיתקריא גם נינוה. וכן ברי"ף כאן בשני כת"י על קלף: באשה אחת שהיתה גדולה בנוי, ואמרי לה בנינוה וכו'. וכע"ז בה"ג שהבאנו להלן בפנים. וכן מעתיק בשו"ת הריב"ש סי' תצ"ח. והיא נוי היא נינוה. וכן מעיד איזיביאוס באונומסטיקון שלו, הוצ' קלוסטרמן, ריש עמ' 136, ובתרגומו של רע"צ מלמד, עמ' 66: ויש גם עיר [אחרת] של יהודים, נקראת נינוה בפנת ערביא. ועיין בבלי תענית י"ד ב', ובהערות מלטר שם, עמ' 51, שו' 1, ובהערה 1 לירושלמי ברכות פ"ה ה"ב, הוצ' לונץ, נ"ג ע"א. ובחנם תיקנו שם, והיא נינוה היא נוי. אבל צ"ע אם בעיר זו שבעבר הירדן יורד גשם בתקופת תמוז (לפי הבבלי), או אחר הפסח (לפי הירושלמי). ובה"ג ה' מיאון, ד"ו ס"ד ע"א, ד"ב, עמ' 304: תניא (בד"ב: תניא בבריתא ) אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה אין אשת איש אני (כגי' התוספתא כאן) נאמנת. אמרי בשלמא היכא דאמרה אשת איש הייתי גרושה אני נאמנת, דקא תליא נפשה במילתא דשכיחא, דכולהי נשי מינסבן לגברי ומיגרשן, אלא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה אין אשת איש אני אמאי נאמנת, כל כמינה ? אמר רבה בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. ובאמת "שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא" לאו דווקא, והקושיא היא, למה מאמינים לה כשסותרת את דבריה, וע"ז אנו מתרצים כשנתנה אמתלא נאמנת לסתור את דבריה, כמפורש להלן שם בגמרא, וכן בכ"מ. ובאמתלא נאמנת אפילו בזו, וכבר האריכו האחרונים בזה. ובעיטור סוף ח"ב, אות ק' קידושין, הוצ' רמא"י ע"ט סע"ג: 57 והביאו אותו ר' שמריה בר' מאיר ור' יעקב מההר (בתשובות שפרסם הר"מ בלוי בסוף ס' המכתם לפסחים, סוכה וכו', עמ' רנ"ד-רנ"ה) וחלקו עליו. אבל דברי העיטור דברי גאונים הם, והיא תשובת רב האיי שפרסם הר"ש אסף בס' מדעי היהדות ח"ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 65. ועיין בתשה"ג הקצרות סי' ק"פ ואוה"ג קידושין, עמ' 153. ואם אמר (כלומר, שהאב אמר) בב"ד 58 וכן "בבית דין" בתשובות הנ"ל (לעיל, הע' 57), ואפילו אמר בב"ד מועילה אמתלא, עיין בשו"ת ר"י אבן לב ח"א כלל ו' סי' מ"א (בד"ר), והעיר שם על התשובות הנ"ל שחולקות על בעל העיטור. ועיין בשער החדש שציין לאחרונים בעניין זה (אם מועילה אמתלא אחרי שאמר בב"ד). ועיין בהעמק שאלה לשאילתות סי' צ"ו, ד' ירושלים, סוף עמ' קפ"ד ואילך. ועיין היטב בלשון רב האיי הנ"ל ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ז סי' רנ"ח, ושם לא הוזכר ב"ד. ועיין מאירי, עמ' 108, ובהע' ז' שם. קידשתיה (כלומר, את בתי קטנה), וחזר ואמר לא אמרתי בפניהן הרי זו בחזקת מקודשת, אבל לא כפר באמירתו, אבל 59 צ"ל: אלא, כמו שמעתיק בשו"ת ר"י אבן לב הנ"ל, וכ"ה בתשובת רב האיי הנ"ל (לעיל, הע' 57). אמר לא קידשתיה, אם נתן אמתלא לדבריו נאמן, 60 ועיין בשער החדש הנ"ל, אות כ' שכתב שדברי בעל העיטור נעלמו מעיני האחרונים, עיי"ש. אבל כבר העיר עליו בשו"ת ר"י אבן לב הנ"ל והביאו בהעמק שאלה הנ"ל (ווילנא, תרכ"א), נ"ב ע"ד. ועכשיו אנו רואים שדברי בעל העיטור דברי רב האיי הם, כלעיל הע' 57. ועיין בס' שב שמעתתא ש"ו פ"ח, ומה שהשיג עליו בשו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' נ"ו. ומדברי ר' שמרי' בר' מאיר שהבאנו לעיל בפנים, שו' 4–6, סד"ה עדים, משמע כדברי בעל שב שמעתתא. ואם לאו, אינו נאמן, כדאמר באמירה 61 צ"ל: באמרה. ובתשובת רב האיי הנ"ל: כי דומה הדבר כאילו היא אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני וכו' אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ובעל העיטור קיצר את התשובה. אשת איש הייתי. ומכאן שבכל מקום שמכחיש את דבריו אינו נאמן בלי אמתלא, אבל באמתלא נאמן, משום הפה שאסר הפה שהתיר. ועיין מ"ש בס' בית מאיר סי' י"ז ס"ק מ"ו ובס' ישרש יעקב לתוספות יבמות קי"ח א', ד"ה סד"א. 62 עיי"ש שהסבירו את דברי התוספות שאין אמתלא מועילה אלא במקום שהשתיקה אינה אוסרת, כלומר, דווקא במקום שאנו אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכדברי התוספתא כאן לפי פירוש התלמוד. ובאמת בכל מקום שאמרו במשנה ובברייתא הפה שאסר הפה שהתיר, 63 עיין במסורת התוספתא דמאי פ"א, עמ' 63, שו' 13 (וצ"ל שם: כתובות פ"ב [מ"ב], מ"ה). אין האמירה האחרונה סותרת את הראשונה, אבל להלן ב"מ פ"א ה"י: הודאת בעל דין כמאה עדים. אימתי, בזמן שטענו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכתב הש"ך בחו"מ סי' פ"ט: והא דקתני בתוספתא יכול לחזור בו, נראה דהתוספתא לא מיירי מהשטאה, דהא לא הזכיר בתוספתא כלל משטה, ועוד דא"כ לא שייך לשון יכול לחזור בו, וגם לא שייך הפה שאסר הפה שהתיר, דהא בהשטאה לא אסר כלל, אלא נראה דה"פ יכול לחזור מהודאתו ולומר כשהודיתי חשבתי כך ועכשיו אני חושב כך, ונזכרתי וטעיתי וכו', עיי"ש. ברם שאר הראשונים 64 וציינתי להם בתס"ר ח"ב, עמ' 105 ואילך. ועיין גם בחמרא וחיי שהבאתי שם שנשא ונתן בעיקר דברי הש"ך. פירשו את התוספתא גם בחזר ואמר משטה הייתי כך, כמפורש בדברי רב האיי (עיי"ש בתוספת ראשונים), ואף משטה הייתי בך הוא בכלל אמתלא, ואף על כך אפשר לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כמפורש כאן, ובנותנת אמתלא שמעולם לא היתה אשת איש, וכדברי הבבלי. ומטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר נאמנת באמתלא. ולפ"ז אפשר לומר שאם האב אמר שלא בפני ב"ד שקדש את בתו יכול לומר משטה הייתי. ועיין בהפלאה כ"ב א', ד"ה והא שוויא, בהעמק שאלה שהבאנו לעיל, הע' 58, ובתשובות שצוינו שם. ועיין בס' חקרי לב אה"ע סי' פ"ג, פ"ד.

421-23. אמרה נשביתי וטהורה אני, ויש לי עדים שטהורה אני, אין אומרי' נמתין עד שיבאו עדים ויתירוה, אלא מתירין אותה מיד. אם משהותרה באו עדים ואמרו נשבית היא הרי זו לא תנשא וכו'. ברייתא בבבלי כ"ג א', אלא ששם מסיים: התירוה לינשא, ואחר כך באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא . ופירשו הראשונים (ועיין גם בתוספות שם, ד"ה באו) שלא תצא מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחילה. אבל ברי"ף פ"ב סי' ר"ו וברא"ש שם סי' כ"ז: ואח"כ באו עדים שנשבית הרי זו לא תצא, והמלים "ואמרו לא ידענו" חסרות שם. וכן במאירי שם, עמ' 119: התירוה לינשא ואח"כ באו עדים לא תצא מהיתירה, כמו שביארנו. ולפי זה אפשר לפרש שאעפ"י שאח"כ באו עדים שנשבית (ואין הם העדים שאמרה שהם יודעים שהיא טהורה) לא תצא, הואיל והותרה הותרה, והוא דין משנתנו פ"ב סמ"ה, וכפירוש הירושלמי והבבלי, עיין להלן. וכן נראה מפסק הר"מ פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"ג שגרס בברייתא שלנו כגירסת הראשונים הנ"ל, 65 ועיין רש"י, ד"ה ואח"כ. ונראה שגרס כגי' המאירי. ולא כמ"ש הרש"ש. ועיין בשו"ת הרשב"ץ ח"ג סי' קע"ח (וציין לו הר"י ענגיל בגליוני הש"ס כ"ב א') שכתב: ואפילו יש עדים שנשבית נאמנת לומר יש לי עדים שלא נטמאתי, עיי"ש. והדברים תמוהים, כפי שנראה מן התוספתא כאן ומן הברייתא שבבבלי כ"ג א' שמוכח ממנה שאינה נאמנת אלא דווקא אם אמרה כן לפני שבאו העדים. ועיקר הרבותא שאין ממתינים לעדים, ואם אח"כ באו עדים הוא דין משנתנו הנ"ל שפסקה לעיל שם הכ"ב. ובמשנתנו הנ"ל: אם משנישאת באו עדים לא תצא. ובבבלי כ"ג א': אמר אבוה דשמואל לא נישאת נישאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת. והא לא תצא קתני, לא תצא מהתירה הראשון. ובירושלמי פ"ב ה"ו, כ"ו ע"ג: רב הונא אמר לא סוף דבר משנישאת, אלא אפי' התירוה ב"ד להינשא. 66 הלכה זו נאמרה גם לעיל שם ה"ה לעניין אשת איש. ועיין בבלי כ"ג א', ועיין מ"ש הר"ח אלבק בסה"י לכבוד ר"א ווייס, עמ' ק"א, הע' 15. ואעפ"י שבירושלמי לא נזכר "לא תצא מהיתירה הראשון" אין לפרש שהחידוש הוא שאפילו באו עדים לפני שנישאת ונישאת לא תצא (ובמשנתנו הרי אמרו דווקא אם באו עדים אחרי שנישאת), אבל אם לא נישאת לא תנשא לכתחילה, שהרי במעשה בבנותיו של שמואל מפורש גם בירושלמי שם שהותרו להנשא לכהן לכתחילה אפילו אחרי שבאו העדים, ואם כן הירושלמי והבבלי שוים הם בהלכה זו, והוא נגד התוספתא כאן שמפורש בה שלא תינשא לכתחילה. ועיין בתוספות כ"ג א', ד"ה לא. ברם גירסת הבבלי בהוצאות שלנו: ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו יש לה על מה לסמוך, שכ"ה גם בכי"מ, וכן בתוספות רי"ד שם כ"ג ב': התירוה לינשא ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו ה"ז ל"ת (=לא תצא). פי' אע"פ שבאו אותם העדים שאמרה האשה ושאלנו אותן ואמרו לא ידענו, אין אומרים כיון שנמצאו דבריה שקר תצא, אלא ל"ת (=לא תצא) וכו'. ובה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"א: התירוה לינשא ואחר כך באו עדים, עידי טהרה, הרי זו לא תצא. וגרס כגי' רש"י והמאירי הנ"ל, 67 שלא גרסו בברייתא כבהוצאות שלפנינו ("ואמרו לא ידענו") ולא כגירסת הרי"ף והרא"ש ("שנשבית"), אלא סתם: ואח"כ באו עדים, עיין לעיל, הע' 65. אלא שפירש עדים "עדי טהרה", כלומר אותם העדים שאמרה האשה יש לי עדים שטהורה אני, וכפירוש הרי"ד הנ"ל. וכן הפירוש גם בתוספתא כאן. ומתוך דברי הרי"ד משמע שפירש לא תצא בדיעבד, אבל לכתחילה לא תנשא, משום שנמצאו דבריה שקר. וכן בירושלמי פ"ב ה"ה, כ"ו ע"ג: ר' יודן בעא אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני, ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני, מכחישין הן אותה ? והשאלה היא משום שהאשה טענה מה שאינה צריכה ("במקום פלוני"), וכפירושו של הנוע"י, כ"ח סע"ג עיי"ש. ומכל מקום מסתבר שלכתחילה לא תינשא, אעפ"י שהוסיפה בדבריה מה שאינה צריכה, שהרי הוכחשה בדבריה, 68 ועיין בבלי ב"ב ק"ע א'. ועיין בהפלאה כ"ג א', ד"ה "תוספת ד"ה לא תצא". ודברי הברייתא בבבלי "לא תצא" מתאימים לתוספתא כאן שלכתחילה לא תנשא. ובזה מיושבת גם קושיית הרא"ה והמאירי למה לא הביא הבבלי ראייה מברייתא זו לדברי אבוה דשמואל שם, עיי"ש שנדחקו ביישובה. אבל לפי פירושנו בבבלי ובתוספתא אין כאן עניין לאבוה דשמואל, ואדרבה בנידון שלנו לא תינשא. ועיין להלן בסמוך.

523-24. (נשביתי וטהורה אני וכו'). כל המוקף אינו בד ובכי"ע, ומוכח שהיא טעות סופר, אבל השארתיה בפנים, משום שאפשר שיש כאן שריד מגירסא אחרת בתוספתא שגרסה "הרי זו לא תצא" (במקום "הרי זו לא תנשא"), וכגירסת הברייתא שבבבלי הנ"ל, כלומר, אין אומ' [נמתין עד שיבאו עדים ויתירוה, אלא מתירין אותה מיד. אם משהותרה באו עדים ואמ' נשבית היא] הרי זו לא תצא.

624. נשבית וטמאה היא וכו'. בבלי כ"ג א'.

725-27. עד אומ' נשבית וטמאה היא, ועד אומ' נשבית וטהורה היא, אשה אומרת נשבית וטמאה היא, ואשה אומרת נשבית וטהורה היא, הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. במשנתנו פ"ב מ"ו: שתי נשים שנשבו. זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וכו'. ובתוספות שם, ד"ה שתי: אומר ר"י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי וטהורה אני, דהא בדאיכא עדים שנשבו איירי. 69 שאם לא כן אין כאן אלא עד אחד על טומאה, ומותרת להנשא לכתחילה. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ב: מתניתא פליגא על ר' יוחנן שנים אומרים נשבית והיא טהורה, ושנים אומרים נשבית והיא טמאה, לא תינשא, ואם נישאת לא תצא. א"ר יוסי מאחר שאילו אומרים טהורה ואילו אומרים טמאה, כמי שאילו אומרים נשבית ואילו אומרים לא נשבית ואנן חיים מפיה. וכתב בפ"מ שם: שנים וכו'. תוספתא פ"ב דמכילתין, ושם גריס עד אומר נשבית כו' לא תצא. ולא ידעתי מה עניין התוספתא לברייתא שבירושלמי, ובתוספתא בוודאי אין לומר כמו שאמר ר' יוסי, שהרי יש עדים שנשבית, כפי שהוכח לעיל, ולא עוד אלא שעד טהרה נאמן יותר. ועיין בבבלי קידושין ס"ו א' וברש"י שם, ד"ה סמוך אהני. ומיהו יש לקיים הגירסא וכו'. ואף כאן בשיש עדים אחרים שנשבו עסיקינן, אלא שיש כאן עוד איש ואיש, או אשה ואשה, בהכחשה. ועיין בבלי כ"ג ב' וברש"י שם שכתב שבשבויה שהאמינו חכמים עד אחד להקל, אין דברי אחד שכנגדו לטמא עומד במקום שנים. ובתוספות רי"ד כ"ד א' 70 בתס"ר במקומו ציינתי בטעות: כ"א א'. תמה עליו ממשנת יבמות פט"ו מ"ה, וכתב: אבל היכי דקיימי תרווייהו ומכחשי להדדי אמרינן לא תנשא, והכא (כלומר בבבלי שם כ"ג ב') היכי אמרי' דהיא נאמנת אע"פ שהעד מכחישה. ובתוספתא דכתובות ברישא דהא מתני' (כלומר, דברייתא שבבבלי שם כ"ג ב') תני הכי עד אומר נשבית וטמאה היא, וע"א אומר נשבית וטהורה היא, אשה אומרת נשבית וטמאה היא ואשה אומרת נשבית וטהורה היא, אין משיאין אותה, 71 וכן ("אין משיאין") גם בקג"נ. והסדר שם (באשה): וטהורה... וטמאה. ואם נשאת ל"ת (=לא תצא). וא"כ בעל כרחינו מאי דתני הכא (כלומר, בבבלי שם) נאמנת, הכי בעי' לפרושי, כגון שהתירוה לינשא על פיה, ובתר הכי אתא ע"א (=עד אחד) ואמר נטמאת, אי נמי כגון שהלכה ונשאת, דאמרינן ל"ת. ומפרש רבינו את התוספתא שמכחישים זה את זה לפני שהתירוה להנשא, וכסתם התוספתא לעיל יבמות רפי"ד, שו' 2–4, ד"ה עד אומ', אי נמי אפילו בא לפני שהתירוה להנשא, כגון שהלכה ונישאת, וכשיטתו שאפילו באשת איש לא תצא, עיין מ"ש להלן ביבמות שם, שו' 4–6, ד"ה ר' מנחם, בשם הרי"ד, וסמך על הירושלמי, עיי"ש. וכן כתבו הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם כ"ג ב' שהברייתא בבבלי שם מדברת בשהתירו את האשה ואח"כ בא העד השני, אבל בבאו בבת אחת, (או לפני שהתירוה) אין עד אחד בהכחשה כלום. 72 ולשיטתם אפילו אם נישאת תצא, ושלא כרישא בתוספתא כאן, עיין מ"ש לעיל יבמות פי"ב, שו' 4–6, ר"ה ובבבלי, וד"ה ובכי"ע. וכן כתבו הרשב"א (בחי' כת"י כאן) והרא"ה כ"ג ב' אלא שהסיקו בדרך "אי נמי" שבשבויה הקילו, ואפילו בא עד טומאה בתחילה אנו מאמינים לעד טהרה הבא באחרונה, ומקולי שבויה שנו כאן, דאע"ג דבעלמא לא מהימן, בשבויה הקילו. ועיין גם בר"ן בסוגיין ובמגיד משנה פי"ח מה' איסורי ביאה הכ"א. ובשלטה"ג כאן פ"ב סי' ר"ז מביא בשם הריא"ז (ר' ישעיה השני) שהוא חולק על זקינו (שהבאנו לעיל בתחילת ההלכה), והוא סובר שאם בא העד המתיר תחלה, אעפ"י שעדיין לא התירוה ואח"כ בא השני האוסר, תנשא לכתחילה, דבשבויה הקילו, והיא דעה שלישית. והרב לשיטתו ביבמות פט"ו סי' קמ"ח 73 שלטה"ג ברי"ף הוצ' ראם שם מ"ג ע"ב, אות ו'. שאף באשת איש בכגון דא לא תצא, ובשבויה הקילו שתנשא לכתחילה. ומ"מ מוכח מדבריו שהוא מחלק בין בא המתיר בתחילה, ולא הספיקו להתירו עד שבא השני, שהיא מותרת כאן לכתחילה, ובאשת איש לא תצא, ובין באו שניהם בבת אחת, והוא שלא כדברי רוב הראשונים שלא חילקו בזה, עיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמ"ח ובמיוחסות סי' קי"ט. וכן היא דעת הרמב"ן בחי' ליבמות קי"ז ב', כפי שהוכיח בשו"ת הריב"ש סי' שע"ט. וכן משמע מלשונו ומלשון הרשב"א כ"י כאן שדווקא אם כבר התירוה להנשא נאמן הראשון. ועיין בבית שמואל סי' י"ז ס"ק ל"ז, אות קי"א ומ"ש עליו בקרן אורה יבמות קי"ז סע"ב, ד"ה תוס'.

827-29. שתי נשים שנשבו, זאת אומרת אני טמאה וחבירתי טהורה, נאמנת, אני טהורה וחבירתי טמאה, אין נאמנת, אני וחברתי טמאות נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה, אני וחברתי טהורות וכו'. כל הברייתא בבבלי כ"ג ב'. ואמר רב פפא שם: כולה דאיכא עדים, ואיכא עד אחד דקא אפיך וכו'. ונראה בפירושו שרב פפא סובר שכל הברייתא שלנו דבוקה לרישא, 74 בספר קובץ מדעי לזכר מ' שור, עמ' 184 ואילך, הבאתי כמה דוגמאות של אוקימתות הבבלי שנראות לכאורה דחוקות מאד, אבל אם אנו יודעים את המקורות שמהם לוקחו ההלכות אנו רואים שאין שום דוחק באוקימתות הבבלי, עיי"ש. כלומר, שיש כאן הכחשה בין עד לעד, או בין אשה לאשה, והברייתא מוסיפה שאם האשה עצמה מעידה על עצמה ועל חברתה ועד אחד מכחישה, כברישא, נאמנת על עצמה לחומרא, משום ששויה לנפשה חתיכה דאיסורא, ואינה נאמנת על חבירתה לחומרא, שהרי עד אחד מסייע לחברתה, ואם נישאת לא תצא, ואם כבר הותרה, תנשא לכתחילה. ולהפך, אם מעידה על חברתה לקולא היא נאמנת נגד היחיד, כברישא, ואם מעידה על עצמה לקולה אינה נאמנת, שהרי יש עדים שנשבית.

930-31. וכן שני אנשים, זה או' חברי כהן וזה אומ' חברי כהן, נותנין להן, אבל לחזקה אין נאמנין עד שיהו שלשה כדי שיהו שנים וכו'. במשנתנו פ"ב מ"ז: וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אינן נאמנין, ובזמן שהן מעידין זה את זה הרי אלו נאמנין. ובד כאן: וכ' שני אנשים שנשבו , זה אומר וכו'. ואף במשנתנו (לפי הגירסא במאירי, עמ' 119): וכן שני אנשים שנשבו וכו'. וכן הוגה בין השורות במשנה עם פיה"מ להר"מ כ"י ברלין (לפי הוצ' ש. פראנקפורטער, עמ' 13, עיי"ש בשנו"ס), וכן היה לפני רש"י במשנתנו, אלא שהגיה. ועיין בפי' הר"ח (בתוספות כ"ד ב', ד"ה בשכלי), ופירושו קשה מאד, שאם חוששין לגומלין כל שכן שיש לחשוש שהערימו בכליהן. ושמא גרס " שנשבו ", ופירש שנשבו בכליהן. וקרוב בעיני שהר"ח גרס בבבלי: בשאין כלי אומנותו בידו וכו' בשכלי אומנותו בידו (להפך ממה שהוא לפנינו). ובהלכות דרב אבא (מדעי היהדות ח"ב, ירושלים תרפ"ז, עמ' 158): שנו חכמים במשנה שני אנשים שבאו זה אומר חברי כהן וזה אומר חבירי כהן הוא נאמנין להן , נותנין להם תרומה, אבל ליחס אסור עד שיהו לה שלשה, כדי שיהו שנים מעידים על אחד. ובבבלי כ"ד א': ת"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהו ג', שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה וכו'. ומתוך לשונו של ר' אבא 75 תלמידו של רב יהודאי גאון, עיין במדעי היהדות שם, עמ' 152. מוכח שהעתיק ע"פ התוספתא (ולא מן הברייתא שבבבלי), וגרס: נאמנין להן, נותנין להן וכו'. ובירושלמי רה"ז, כ"ו ע"ד: מתניתא לעניין קדשי הגבול, אבל לעניין משפחה ולקודשי המזבח צריך שני עדים. ועיין מה"פ שם, ד"ה מתניתא. ועיין מ"ש להלן על מהות החזקה.

1032-33. ר' יהודה או' אף אין נותנין להם עד שיהו שנים וכו'. בבלי כ"ד א' הנ"ל, ופירשו שם (כ"ד ב') שר' יהודה סובר שמעלין מתרומה ליוחסין, ולפיכך מצריך גם לתרומה שני עדים. ועיין בתוספות שם, ד"ה ואיבעית אימא. ועיין להלן, שו' 34–35, ד"ה ר' יהודה.