תוספתא כפשוטה על כתובות ב:ג

133-34. מעלין לכהונה לוים וישראל על פי עד אחד. ירושלמי פ"ב רה"ו, כ"ו רע"ד, ושאלו שם על ברייתא זו: ניחא לכהונה ללויה (כלומר, מעלין אותן לעניין נתינת תרומה ומעשר ראשון), לישראל? ולא לעניין משפחה (כלומר, והרי הסקנו לעיל שליוחסין אין מאמינין לעד אחד) ? ליתן לו מעשר עני. ולמדנו מכאן שלעניין יוחסין אין מעלין אפילו ישראל על פי עד אחד, אם אין מכירין את המשפחה, וחוששין שמא גוי הוא, עיין ב"ח אה"ע סי' ב' (מ"ש בשיטת הרמ"ה), ש"ך יו"ד סי' רס"ח ס"ק י', אות כ"א, ועוד. ושוב מוכח מכאן שאם אין לו עדים כלל, ואין מכירין אותו אין נותנין לו מעשר עני, 76 כמפורש לעיל פיאה פ"ג ה"א: אין נותנין מעשר עני לעניי גוים, ועיין מש"ש בח"א, עמ' 158. ובמקום שיש עניי ישראל וודאיים אין נותנין מעשר עני לאדם שאין מכירין אותו כלל (אם אין לו אפילו עד אחד), וחוששים שמא גוי הוא. ועיין בירושלמי כאן פ"ב ה"ד, כ"ו ע"ג. 77 ועיין בשי"ק בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, ד"ה אלו. ואפילו לרוב הפוסקים שאין חוששין לאדם שאין מכירין אותו, והוא מחזיק את עצמו כישראל, שמא גוי הוא, הרי מהם שחוששים שמא פסול הוא, 78 ועיין רש"י כאן כ"ה סע"ב, ד"ה להשיאו, בתוספות כ"ד א', ד"ה אבל, ובשו"ע אה"ע סי' ב' ס"ק ב', בפתחי תשובה שם, ועוד. וכשרים קודמים למעשר עני, 79 עיין במשנתנו סוף הוריות, בתוספתא, ירושלמי ובבלי שם, ור"מ ספ"ח מה' מתנות עניים. ובכל מקום ששנו "להחיות" 80 עיין במשנה ובבבלי הנ"ל. הכוונה גם למעשר עני. ובבבלי כאן ט"ו ב' (לעניין מצאו תינוק מושלך ורוב ישראל): לא שנו אלא להחיותו. ובהלכות דרב אבא, 81 עיין לעיל, הע' 75. עמ' 158: לחייתו, וליתן לו מתנות (כלומר, מתנות עניים). ופשיטא שבשעה שיש לו מתנות מספיקות לכולם שנותנין מעשר עני גם לפסולים.

234. אבל אין מורידין אלא על פי שנים. בירושלמי פ"ב רה"ט, כ"ו ע"ד: ר' חייה בשם ר' יוחנן אין ערער פחות משנים. ועיין בבלי כ"ו א' ובתוספות שם, ד"ה והאמר, גיטין ט' א', ד"ה והאמר, ב"ב ל"ב א', ד"ה והאמר, וכבר העירו הראשונים 82 הרמב"ן, הרשב"א כ"י, הרא"ה, הריטב"א, ועוד, עיין בשטמ"ק. שמן הירושלמי מוכח שעיקר דברי ר' יוחנן נאמרו על משנתנו כאן. ועיין קידושין ע"ג ב' ומ"ש הריטב"א כאן וב"ב ל"ב א'. ועיין מ"ש על זה להלן, שו' 35–36, ד"ה וברשב"ם.

334-35. ר' יהודה או' כשם שאין מורידין אלא על פי שנים, כך אין מעלין אלא על פי שנים. במשנתנו פ"ב מ"ח: ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד. ועיין בח"ד שהעיר שהתוספתא מוסיפה ללמד שטעם ר' יהודה במשנתנו אינו משום גומלין, אלא שמצריך שנים כדי להעלות ליוחסין, וגזר באכילת תרומה שמא יעלו אותו ליוחסין, כבבלי כ"ד ב'. ועיין בדברי ר' יהודה שבספרי דברים פי' קפ"ח, עמ' 228.

435-36. אמ' ר' לעזר אימתי, בזמן שיש עוררין, אבל בזמן שאין עוררין מעלין לכהונה על פי עד אחד. בכי"ע ובקג"נ: במקום שיש וכו' אבל במקום וכו'. והיא פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ח, ושם כגי' כי"ע. אבל בבבלי ב"ב ל"א ב' בכי"ר, ובה"ג ב"ב, ד"ו ק"א רע"א, ועוד 83 עיין דק"ס שם, עמ' 129, הע' פ'. ועיין ברי"ף במשנתנו כאן ובתוספ' רי"ד כאן כ"ד א'. גרסו במשנתנו כגי' כי"ו וד. וברשב"ם ב"ב ל"א ב' באר שר' אלעזר מפרש את דברי ר' יהודה, אבל מתוך דברי שאר הראשונים מוכח שפירשו שר' אלעזר חולק על ר' יהודה. ור' אלעזר סובר אימתי אין מעלין על פי עד אחד במקום שיש עוררין וכו'. ומהות הערעור מתבאר להלן בסמוך בתוספתא, ואמרו בסמוך: היאך קפץ פלוני לכהונה שלא נשא כפיו מעולם וכו' אין זה ערער, ומכאן שמערערים על אדם שקפץ זה לא כבר לכהונה שלא ראוהו מעולם נוהג ככהן, והשאלה היא באמת כיצד קפץ פלוני לכהונה. והואיל ור' יוחנן אמר על משנתנו שאין ערער פחות משנים שאלו עליו בירושלמי (פ"ב ה"ט, כ"ו ע"ד): מה אנן קיימין אם בשהעלו אותו באחד (כלומר, שפלוני קפץ לכהונה ע"י עד אחד) יורידו אותו באחד (ולמה אמר ר' יוחנן שאין ערער פחות משנים), ואם בשהעלו אותו בשנים אפילו כמה לא יורידו אותו. 84 כלומר, שהרי המערערים אינם טוענים שיודעים בוודאי בעצמם שהוא בן גרושה, או בן חלוצה, אלא שטוענים שכן הוא הלעז, ודורשים שיבררו את הדבר, ואם העלו אותו בשנים, למה מורידים אותו, והרי אפילו יבואו כמה עדים לא יורידו אותו. ועיין בשי"ק, ד"ה אתיא. ותירצו: אתייא כרבנין דתמן (כלומר, הקושיא היא רק לרבנן דתמן), ברם [כ]רבנין דהכא וכרב נחמן בר יעקב כשם שמעלין אותו בשנים כך מורידין אותו בשנים. 85 כלומר, ולפיכך אם שנים ערערו מורידין אותו, שאם יתברר בעדים שהוא בן גרושה ובן חלוצה, יורידו אותו מכהונתו, אעפ"י שקפץ לכהונה ע"י שנים. ולפי הירושלמי מתבארים דברי ר' אלעזר במשנתנו ובתוספתא כאן: אימתי אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד בזמן שיש עוררין על קפיצתו לכהונה, ואפילו קפץ לכהונה ע"י שנים, הואיל ויש שני עדים שמערערין ואומרים שיש לעז במדינה עליו, צריכים לברר את הלעז, ואין עד אחד נאמן לסלקו, אבל מתחילה שאין עוררים, מעלין לכהונה ע"פ עד אחד. ועיין בבלי כ"ו א'-ב' ומ"ש לעיל, שו' 34, ד"ה אבל, ולהלן, שו' 41–42, ד"ה רבן שמעון בן גמליאל.

536-37. היאך ערער, אמרו היאך קפץ פל' לכהונה. בד: איזהו ערער וכו'. וכע"ז בכי"ע ובקג"נ. וכ"ה בה"ג ב"ב, ד"ו ק"א ע"א, ד"ב, ריש עמ' 410, ספר המפתח לרבינו נסים בתשה"ג אסף הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 198.

637-38. שלא נשא כפיו מעולם, שלא נטל חלקו מימיו. וכ"ה בה"ג ד"ו הנ"ל בשינוי סדר (כסדר כי"ע וקג"נ). ובכי"ע ובה"ג ד"ב: שלא נטל חלקו מימיו ושלא נשא כפיו מימיו. ובקג"נ: שלא נטל חלק (סוף שורה, והשאר קטוע). ובד בטעות הדפוס: שלא נשא כפיו מימיו שלא נטל כפיו מימיו. וכמה מן המפרשים נדחקו בחנם.

738. שהוא בן גרושה וכו'. בה"ג ד"ו וד"ב וס' המפתח הנ"ל.

839-40. ר' העלה לכהונה על פי עד אחד. [ר' יוסי העלה לכהונה על פי עד אחד]. בכי"ו נשמט המוסגר ע"י הדומות, והשלמתי ע"פ ד. ובכי"ע: רבי העלה לכהונה וכו', ר' יוסי העלה ללויה על פי עד אחד. ונראה שבכי"ע מתוקן ע"פ הירושלמי פ"ב ה"ז, כ"ו ע"ד (ועיי"ש בשי"ק, ד"ה חד) ובבלי כ"ה ב'. ובירושלמי מסורת כעין זו על רבי ור' שמעון ברבי, ובבבלי על רבי ור' חייא. ועיין מ"ש בהגהות יפה עינים כ"ה ב', ד"ה תסתיים. ונראה שגירסת ד נכונה, ור' יוסי העלה לכהונה ע"פ עד אחד, משום שבמקומו לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, עיין בבלי כ"ח ב' ויבמות צ"ט ב'. ועיין לעיל יבמות פי"ב, שו' 23–25, ד"ה שניהן, ומש"ש בהערה 16.

940-41. נפלה חלזון בעיר, אמ' ר' יוסה אין חלזון ראיה, אלא כל שיש לו ערער יבוא ויאמר. בד: נפלה חלזה בעיר וכו' אין חלזה ראיה וכו'. ובכי"ע: ונפלה הלזה בעיר וכו', אין הלזה ראויה וכו'. והכל אחד, והיא חלזון, היא חלזה, היא הלזה, היא הלעזה. ובירושלמי יבמות פ"ג ה"ט, ה' ע"א (ובמקבילה בגיטין פ"ט) הכתיב הוא: ליזה (=לעיזה), ובגיטין פ"ד רה"ד, מ"ה, ע"ד: שלא להוציא לוזה (=לעוזה). ועיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 661, שו' 47. וחלזון, הלזה כאן אינה אלא רינה, הברה,, 86 בין שהוא אמת בין שהוא שקר, ואף בסורית לעזה פירושה הברה. ועיין בתוספות סנהדרין ח' א', ד"ה מוציא. וכמו שאמרו: 87 ירושלמי דמאי פ"א ה"ג, כ"ב ע"א; ר"ה פ"ד רה"ד, נ"ט ע"ב. נפלה הברה בעיר, בלומר נפלה שמועה בעיר. ובבבלי גיטין פ"ט א': לא ששמעו קול הברה, אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע, מפלוני ופלוני מפלוני וכו'. ובין הלזה ובין הברה היא שמועה בלתי מבוררת, 88 בירושלמי קידושין פ"ג הי"ד, ס"ד סע"ג: אין למדין מעשה מהברה. והוא קול בעלמא, "וקול לאו עוררין הוא", 89 רש"י כ"ו ב', סד"ה ואנן, תוספות כ"ו א', סד"ה ואתא. ואין עוררין אלא כשבאו עדים לב"ד והעידו על מהות השמועה.

1041-42. רבן שמעון בן גמליאל או' משם ר' שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ח. ובבבלי כ"ו א' תפסו שרשב"ג חולק על ר' אלעזר שם, ושאלו: מאי בינייהו, עיי"ש. אבל בירושלמי לא דנו כלל בכך, ואף מן התוספתא כאן מוכח שדברי רבן שמעון בן גמליאל אינם דבוקים לדברי ר' אלעזר, והוא מאמר בפני עצמו, ואף הוא סובר שמעלין לכהונה על פי עד אחד. והתוספתא הוסיפה מה שהוסיפה בסמוך. ועיין בשטמ"ק כ"ו א' מ"ש על גירסת הבבלי, ועיין רי"ף שם.

1142-43. ולא על פי עד אחד, אלא על פי אשה. לא כשתבא אשה לבית דין, אלא כשתאמר יתנו לו. כ"ה ("יתנו לו") בד ובכי"ע. ובקג"נ: ויתנו לו. ובכי"ו בטעות: יתנו לה. ובקג"נ חסר "ולא על פי עד אחד אלא". והתוספתא מוסיפה שאפילו אשה נאמנת להאכילו תרומה, ואינה צריכה לבוא ולהעיד בבית דין אלא סומכין עליה כמו שסומכין עליה בשאר איסורין. ועיין ירושלמי פ"ב ה"ח, כ"ו ע"ד, ובבלי כ"ה ב', אם קרוב נאמן. ומי שאומר שקרוב אינו נאמן, אפשר שגם אשה אינה נאמנת. ועיין ירושלמי פ"א סה"ט, כ"ה ע"ד, פ"ב רה"ז, כ"ו רע"ד.