תוספתא כפשוטה על כתובות ג:ב

16-7. הכל נאמנין להעידה, אפי' בנה, אפי' בתה, חוץ ממנה, ומבעלה, שאין אדם מעיד על ידי עצמו. במשנתנו פ"ב מ"ט: עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, ואם יש להן עדים, אפילו עבד, אפילו שפחה, הרי אילו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו. ובבבלי כ"ז ב': לימא כתנאי זו עדות איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, אבל לא בנה ובתה, לא עבדה ושפחתה. ותניא אידך הכל נאמנין להעיד, חוץ מהימנה ובעלה וכו'. ובס' יחוסי תנאים ואמוראין ערך זכריה [בן הקצב], עמ' קע"ז, מעיר על ה"תניא אידך": וכך היא בתוספת' פ"ב 1 קרא את התוספתא ע"פ מניין הפרק במשנה, וכן מצוי אצל הראשונים. ועיין להלן פ"ד הע' 84, פ"ה הע' 27. דכתובות על מעשה דר' זכריה בן הקצב. ועיין בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, ומ"ש בפירושי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו, אות ד'.

27-8. אמ' ר' זכריה בן הקצב, המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלם עד שיצאו. פיסקא ממשנתנו פ"ב מ"ט. ובשה"ש זוטא (אגדת שה"ש) בסופה: אותה שעה שלחו אנשי אורחמו 2 -אורהמי, רומי, עיין מ"ש בספרי יוונית ויוונות בא"י, עמ' 138. והושיבו קסתרא על ירושלם והיו מטמאין כל הנשים שהיו בתוכה, ועלה אלעזר והתלמידים עמו והכו (כ"ה בכ"י פרמה שם) את אנשי קסתרא. ומעשה זה קרה לפני חורבן הבית כנשכנסו גדודי פלורוס לעיר, כמו ששערו לנכון כמה חכמים. 3 עיין מ"ש בספרי הנ"ל, עמ' 149, הע' 225. ונראה שאנשי פלורוס חפשו בחורים ובסדקים, ולא אמרו בבבלי בסוגיין: אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן, אלא במקום שלא חפשו במחבואות. ובס' יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' קע"ו הנ"ל, תמה למה אסרו אותה "והלא כמה מחבואות ומערות היו בירושלם וכו', וכן מחילות עזרה וכמה. 4 במדרש תהלים שנביא להלן גרס: משעה שנכנסו גוים להיכל עד שיצאו. וספק גדול הוא אם גירסא זו מקורית היא. ואין לומר מפני שהיא לא טענה נחביתי משום הכי אסרוה, דא"כ תפשוט דבעי רב אשי (שם כ"ז א') אמרה לא נחביתי ולא נטמיתי מהו וכו'". 5 ובירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, גיטין פ"ג ה"ד, מ"ה ע"א, נסתפקו אם מחבואות מצילות, ואף לפי הירושלמי יש להקשות למה לא פשטו את השאלה ממשנתנו, והרי יש לה מיגו לומר: נחביתי. ובשטמ"ק הביא קושיא זו בשם קונטריסין, ותירצו בשהושיבו שומרין, ואין כאן מיגו. ובקונטריסין אחרים תירצו בשבאו הגוים לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן.

39-10. ואע"פ כן ייחד לה בית בפני עצמה, היתה ניזונת מנכסיו, ולא נתיחדה עמו אלא על פי בניה. וכן מעתיק בשם התוספתא ביחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל, עמ' קע"ו, אלא שחסר שם "היתה ניזונת מנכסיו". ובירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד: אף הוא שכר לה את הבית והוא מעלה לה מזונות, ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה, וקרא על עצמו הפסוק הזה יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מ"ה, ג'). וכ"ה בסוטה פ"א ה"ג, ט"ז ע"ד. ובבבלי כ"ז ב': תנא ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו, וכשהיא יוצאה, יוצאה בראש בניה, וכשהיא נכנסת, נכנסת בסוף בניה. וכתב בס' יחוסי תו"א הנ"ל: ועשו ייחוד זה כיחוד שכיב מרע הכותב גט על תנאי, דגר' בפ' מי שאחזו (גיטין פ"ז מ"ד) דאפילו על פי עבד ושפחה יכולה להתייחד, ומפר' בירושלמי (שם ה"ד, מ"ח ע"ד) ועבד ושפחה נאמנין ? ומשני יודעין הן העדים שבשעה שנתייחדה עמו היה שם עבד, או שפחה. ובתוספתא דגיטין (פ"ה ה"ד) מסיק: ולא תתייחד עמו על פי בנה קטן שאינה בושה לשמש כנגדו וכו'. ובס' יחוסי תו"א, עמ' קע"ו הנ"ל, העיר על מדרש תהלים פ"ו, ז' (הוצ' בובר, ל"א ע"א): יגעתי באנחתי אשחה בכל לילה מטתי בדמעתי ערשי אמסה , זה שאמר ר' זכריה בן הקצב לחכמים, המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים להיכל עד שיצאו. אמרו לו חכמים אין אדם מעיד על עצמו. התחיל בוכה וממסה מטתו בדמעות שהיתה אשתו ישנה אצלו, 6 כ"ה ברוב כתה"י, וכן מעתיק בס' יחוסי תו"א, ואף במדרש תהלים ד"ו שבידי שהוגה ע"פ כמה כתבי יד הגירסא כן. והיה יודע שהיא טהורה, ולא היה מכירה מפני גזירת חכמים, והיה קורא עליו הפסוק יגעתי באנחתי. והעיר בס' יחוסי תו"א הנ"ל: "בשוחר טוב חולק על הכל" (כלומר, גם על הבבלי וגם על הירושלמי והתוספתא), שהרי לפי המסורת שלו נתייחד עמה, אלא שלא הכירה. ונראה שלפי המסורת העתיקה קרא על עצמו את הפסוק "יגעתי באנחתי", ואח"כ נחלקו אם הכוונה לפסוק בירמיה מ"ה, ג', או לתהלים ו', ז'.