תוספתא כפשוטה על כתובות ג:ג

110-11. נאמן אדם לומר שאמ' לי אבא משפחה זו טמאה, ומשפחה זו טהור'. בבלי כ"ח ב'. ושאלו שם: טהורה וטמאה סלקא דעתך ? אלא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה. ולשון זו גם במשנת עדיות פ"ח מ"ג ומ"ז. ובבבלי קידושין ע"א א' לא שאלו עליה כלום, ועיין בתוספות כאן י"ד א' מה שתירצו. ופירשו שם שטומאה וטהרה היא לעניין ממזרות ונתינות, עיי"ש. ועיין בפי' הראב"ד סוף עדיות ובחי' הרמב"ן קידושין ע"א א' ובר"ן על הרי"ף שם. אבל בה"ג ד"ו, כתובות ע' רע"ב: אלא משפחה זו כשירה לכהונה וכו'. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 200, הערה 6. ובריטב"א כ"ח ב': פירשו בתוספות דאין [כאן] נאמנות גמורה, שהרי אין הקטן נאמן לא לאסור ולא להתיר, אלא לומר שחוששין לדבריו, כקול בעלמא, כדי להתרחק מאותה משפחה. וכע"ז הביא הר"ן בספ"ב בשם הראב"ד: ואי חד הוא חיישינן לה, ולא מכרזינן עלה . 7 ועיין מ"ש להלן, שו' 11, ד"ה ואשר, בשם המאירי, עמ' 133. ובזה אין צורך שיהא גדול אתם (כלומר, שראה בגדלותו), עיין בתוספות כ"ח א', ד"ה והוא, בגליון רע"א שם ובמה"פ ספ"ב, ד"ה ובלבד שיצטרף. ופי' הראב"ד שהביא בשו"ת הריב"ש סי' קפ"ג (בשם הריטב"א) הוא למ"ש במשנתנו. ושוב כתב בריטב"א שם: א"נ נאמן ממש, וכגון שתי משפחות שהיתה אחת מהן משפחה בפסול, אלא דלא ידעינן דהי מינייהו, ונאמן לומר זו היא פסולה. אבל בר"ן ספ"ב חלק עליו, ופירש שאינו נאמן בכגון דא אלא להכשיר גרידא, ולהאכיל בתרומה דרבנן ו"ברייתא זו על דרך משנתינו היא, משפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה, כדקתני במתניתין שהמקום הזה בית הפרס היה, כמו שפירשתי", כלומר שהוא נאמן לטהר ולומר "המקום הזה בית הפרס הוא" ולא יותר, ומטהרינן את שאר הבקעה שהיתה כולה בחזקת ספק בית הפרס, ואף כאן פירושו משפחה זו פסולה ולא יותר, ושאר בתי אבות שבה כשרים, אבל אינו נאמן לפסול וודאי את השאר. ועיין ר"מ פי"ד מה' עדות ה"ג ומ"ש להלן בסמוך. והכל לעניין תרומה גרידא, אבל לא לעניין יוחסין, כמו שמסיים בסמוך.

211. שאכלנו בקציצה של פלנית. בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו סע"ד: תני שאכלנו בקציצת פלוני ופלוני. מהו בקציצת (צ"ל: בקציצה) ? בשעה שהיה אדם מוכר את שדה אחוזתו וכו'. והשאלה "מהו בקציצה" אינה עונה על העניין שלנו (על נאמנות בראייה בקטנות), אלא עיקרה בירושלמי קידושין פ"א ה"ה, ס' ע"ג: בראשונה היו קונין בשליפת המנעל וכו' חזרו להיות קונים בקצצה. מהו בקצצה? 8 כלומד, כיצד קונים בקצצה? ופירשו שהיו מפרסמין את המכירה והקנייה ע"י תינוקות, ובכגון דא אף קצצה בלי קניין אחר מועיל. ודרך אגב מוסיפים שהיו עושים כן גם בשעה שהיה חוזר וקונה את השדה. ומעולם לא אמרו בזה שגדול נאמן להעיד שכן ראה בקוטנו. בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו וכו'. וכ"ה ברות רבה פ"ז, ז'. 9 וכ"ה שם: ומהו דין קצצה? א"ר יוסי בר אבין כל מי שהוא מוכר שדהו לנכרי (כ"ה בילקוט ובאשכול הכופר, ל"א ע"ב. ופידושו לאדם זר שאינו מן המשפחה) היו קרוביו מביאין חביות וכו'. ובירושלמי (עיין להלן) מפרש ר' יוסי בר' אבין את עניין הקצצה במשפחה (ולא בשדה אחוזה), ועניין הקצצה בשדה אחוזה הוא מסתם התלמוד. וכל הסוגיא הובאה כאן (כדרך הירושלמי) משום הסיפא: א"ר יוסי בר' בון אף מי שהיה נושא אשה שאינה הוגנת לו קרוביו ממלין חביות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות, והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני ממשפחתו. וכע"ז בבבלי כ"ח ב': דת"ר כיצד קצצה, אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו וכו', וזו היא קצצה שהתינוק נאמן עליה. ושדה אחוזה לא נזכרה שם כלל, מפני שאינה עניין לכאן. ואשר לפירוש העניין הרי הדבר תלוי במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובריטב"א. ובמאירי, עמ' 133: וזו היא קצצה שתינוק נאמן עליה. ובזו פירשו גדולי המחברים 10 צ"ל: המפרשים, כמו שהגיה הר"א סופר. שבעדות אחד שיעיד בה על מה שראה בקטנו חוששין לו, ובשנים פוסלין אותו. והר"ן בספ"ב חולק, עיין מ"ש לעיל. ובשי"ק ספ"ב, ד"ה ואומרים, הביא ראיה לשיטת הראב"ד מן הירושלמי, וכבר פירשנו לעיל בסמוך שמעולם לא אמרו בירושלמי שהם נאמנים גם לעניין שדה אחוזה, ועיי"ש גם בהערה 8. ובירושלמי שם מסיק: ובשעה שהיה מגרשה היו עושין לו כן, ואומרים חזר פלוני למשפחתו. ועל זה לכ"ע נאמנים.

311-12. ושאמ' לו רבו לפל' צא וטבול לתרומתך. במשנתנו פ"ב מ"י: ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ואף כאן רבו שלימדו תורה אמר לו כן, וכיוון שלימדו תורה סימן שלא היה עבד (עבד כהן), עיין בירושלמי פ"ב ה"י, כ"ו ע"ד, ובבלי כ"ח סע"א. ובכי"ע: ושאמר ר' לפלוני וכו'. ואצל צוקרמנדל בטעות: ושאמר ר' פלוני.

412. ושהיינו מוליכין תרומות ומעשרות לפלני. בברייתא שבבבלי הנ"ל: ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, אבל לא על ידי אחר. ועיין להלן בסמוך.

512-13. נאמנין ליתן לו, אבל לא להחזיקו לכהונה. כלומר, כל אילו שמנינו לעיל נאמנים לעניין ליתן לו מתנות כהונה גרידא, אבל לא ליוחסין, אפילו למ"ד שעד אחד נאמן ליוחסין. ועיין ר"מ פי"ד מה' עדות סה"ג.

613. או שהיו אחרים מוליכין לו, אין נאמנין. בד חסרה המלה "אין", ובכי"ע: את שאחרים מוליכין לו נאמן. ונראה שצ"ל: את (כגי' כי"ע) שהיו אחרים וכו', כלומר, דווקא כשאמרו ושהיינו מוליכין תרומות ומעשרות וכו', אבל אם העידו שראו בקטנותן את שהיו אחרים מוליכין וכו' אין נאמנין, כמפורש בברייתא שבבבלי הנ"ל, עיין לעיל, שו' 12, ד"ה ושהיינו.

713-14. אבל אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר וכו'. בבלי הנ"ל. ועיין להלן, שו' 16, ד"ה ר' יוחנן.

814-15. אין נאמנין לומר זכור הייתי בפלני שחייב לפלנית מנה. וכ"ה ("לפלונית") בד. ובכי"ע: לפלוני, וכנראה שכן נכון. ונראה שהברייתא נסמכה למשנתנו, והכוונה שאעפ"י שקטן נאמן להעיד בגודלו זה כתב ידו של אבא (משנתנו פ"ב מ"י), ומצטרף עם גדול (שראה בגדלותו) לקיים את השטר, אבל אם אינו מכיר את החתימה, אלא מעיד על המנה שבשטר, 11 עיין בבלי כ"א רע"א ובתוספות שם, ד"ה על, ואינו עניין לכאן, שהרי שם החתום עצמו מעיד. אינו נאמן לומר זכור הייתי וכו'. אבל בלי שטר פשיטא שאין גדול נאמן להעיד בדיני ממונות על מה שראה בקטנותו, שהרי צריך תחלתו וסופו בכשרות, כלהלן סנהדרין פ"ד ה"ד ובבלי ב"ב קכ"ח א', ערכין י"ז ב'.

915. ודרך פל' עוברת בשדה פלני, מפני שהוא כממון. במשנתנו ספ"ב: אבל אין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה. מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה. ובבבלי כ"ח ב': מאי טעמא, אפוקי ממונא לא מפקינן. ומלשון התוספתא "מפני שהוא כממון" משמע שאינו ממון ממש. ונראה שאף כאן הכוונה שידוע שיש לפלוני דרך עליו, 12 דומיא דבית הפרס, או משפחה זו טמאה, עיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה ובריטב"א. ועיין במשנתנו להלן פי"ג מ"ז ובירושלמי ובבבלי שם. ובעל השדה יש לו רשות לתת לו דרך "בקצרה באי זו שדה שירצה", 13 לשון הר"מ בפט"ו מה' טוען ונטען סהי"א. ועיין רשב"ם ב"ב ק' א', ד"ה כי אתו לקמיה דר' יצחק, מ"ש בשם הר"ח. ויש כאן עדות של גדולים שראו בקטנותם שדרך פלוני עוברת בשדה פלונית, ואינם מוציאים ממון ממש, שהרי בעל השדה חייב ליתן לו דרך, מ"מ אינם נאמנים, מפני שאף ברור הדרך בשדה פלונית הוא כממון. ולפ"ז אף "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה" פירושו שידעו שיש לו לפלוני מעמד ומספד אלא שהמקום לא היה מבורר, 14 עיין לעיל, הע' 12. והעידו שהמעמד והמספד היה "במקום זה" אינם נאמנים, משום שאף ברור המקום דינו כהוצאת ממון, והבעלים יכולים לדחותו למקום שהם רוצים.

1016. ר' יוחנן בן ברוקה אומ' נאמנין. בבבלי כ"ח ב' פירשו שר' יוחנן בן ברוקא חולק על הרישא, על גוי ונתגייר עבד ונשתחרר, והם נאמנין להעיד שראו בגיותן, או בעבדותן, בדברים שגדולים נאמנין להעיד על מה שראו בקטנותם. וטעמו משום הואיל ודעתו להתגייר (ובעבד הואיל ויודע שדעת בעל הבית לשחרר אותו) מידק הוה דייק. ולפני רש"י היו דברי ר' יוחנן במשנתנו, ומחקם רש"י, שהרי לפי גירסא זו ברור שר' יוחנן ב"ב חולק על דרך ומעמד, ובמשנה לא נזכר כלל גוי ונתגייר וכו'. ועיין מאירי סוף עמ' 133, וכנראה, כיוון לברייתא, ולא למשנתנו. ומלשון התוספתא שמסמיך דברי ר' יוחנן בן ברוקה בנאמנות אשה וקטן בנחיל של דבורים משמע קצת שהוא חולק על מה שסמוך לו, והיינו בדרך פלוני עוברת בשדה פלוני, וכמו שכתבתי לעיל שו' 15, ד"ה ודרך. ועיין מ"ש להלן, שו' 16–17, ד"ה אמ' ר' יוחנן. ובירושלמי לא נזכרו כלל דברי ר' יוחנן בן ברוקה, אבל אפשר שגרסו כן במשנתנו (כגירסא שהיתה לפני רש"י), ולפיכך שאלו שם (ספ"ב, כ"ז רע"א): אין נאמנין אלא בגודלן מה שראו בקוטנן. הא בקוטנן לא. תמן תנינן (ב"ק פ"י מ"ב) נאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל וכו', וכה הוא אומר כן ? ואפשר שהקשו מר' יוחנן בן ברוקה על ר' יוחנן ב"ב, שבמשנתנו לא האמין אלא בגודלן, ובמשנת ב"ק האמינן אף בקוטנן, ותירצו שנחיל של דבורים אין גזילו מדבר תורה, עיין להלן בסמוך. ופשיטא שאין כאן אלא השערה בעלמא. ועיין להלן בסמוך.

1116-17. אמ' ר' יוחנן בן ברוקה נאמנת אשה, או קטן, לומ' מיכן יצא נחיל זה. משנת ב"ק פ"י מ"ב, ועיין מ"ש לעיל בסמוך בשם הירושלמי. ובתשובה שבראבי"ה ח"ד סי' תת"ק, סוף עמ' קי"ח, תמה הכותב על קושיית הירושלמי שהעתקנו לעיל בסמוך, והרי בנחיל של דבורים לא האמינוהו אלא במסיח לפי תומו (כבבלי ב"ק שם קי"ד ב') ולפיכך אף בקטנותו נאמן, מה שאין כן בכתובות שבמתכוין להעיד עסיקינן, ולא האמינוהו אלא בגדלו, אף שהם דרבנן, עיי"ש, והוא מוסיף שם: ובתוספת' דכתובות מחבר אותה דר' יוחנן בן ברוקה דנחיל עם המעידים בגודלן מה שראו בקוטנן. וכע"ז גם באו"ז ח"א סי' תרצ"ה, צ"ח ע"ג. 15 וצ"ל שם: [בתוספתא] דכתובות מדכר ר' יוחנן ב"ב דנחיל עם המעידים בקוטנן מה שראו בגודלן (צ"ל להפך: בגודלן מה שראו בקוטנן). ולפי פירושנו לעיל בסמוך יש כאן חיבור ממש, שהרי לפי פירוש הבבלי בברייתא שם מדבר ר' יוחנן בן ברוקה לעיל בגרים ומשוחררים שמעידים מה שראו בגיותן ובעבדותן. ברם רחוק הוא לשער שגם רבותינו פירשו כן בתוספתא, וכוונתם לרישא של הברייתא.

1217-18. במי דברים אמורים בזמן שהעידו על מעמדן, אבל אם יצאו וחזרו אין נאמנין, שלא אמרו אלא מתוך הפיתוי ומתוך היראה. וכ"ה בירושלמי ספ"ב, כ"ז רע"א, אלא שנשתבש בדפוסים, ותיקנתיו (תלמודה של קיסרין, עמ' 41) ע"פ העיטור ח"א, הוצ' רמא"י, נ"ח ע"א. וכ"ה שם: תני ר' אושעיא ובלבד במפריח, 16 עיין מ"ש להלן הע' 18. ועיין מ"ש בתלמודה של קיסרין, עמ' 41, הע' 48, על דברי הרשב"א ב"ק קי"ד ב'. אבל בשכן (לפנינו בירושלמי: בשוכו) לא. ר' זעירא בעא קומי ר' מנא לא מסתברא אלא (לפנינו בירושלמי חסרה מלה זו) על אתר. הא לאחר זמן לא. אמר ליה אף אנא סבור כן, ותני כן 17 כ"ה בעיטור ד"ו, ל"ז ע"א. ובהוצ' רמא"י: ואני כן. ובהוצאות שלפנינו בירושלמי: ותנינן. בד"א שהעידו במעמדן 18 כלומר, שאמרו מכאן יצא נחיל זה בשעת מעשה, מיד כשראו אותו שכן בשדה אחר, והוא חולק על ר' הושעיא הסובר שאין נאמנין אלא בזמן שמעידים בשעה שהנחיל עדיין פורח, אבל אם כבר שכן, אינם נאמנים. ולדעת ר' זעירא נאמנים אם העידו מיד על אתר, אבל אם יצאו מן המקום ולא אמרו כלום, שוב אינם נאמנים. ובבבלי ב"ק קי"ד ב': כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהן ואשה וקטן מסיחין לפי תומם. והוא כעין מה שאמרו בירושלמי הנ"ל, אבל לא כמותו, ואין שם זכר למסיח לפי תומו בעניינים שלנו כאן, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' מ"ו, אות ד'. ועיין בח"ד כאן שהאריך בעניין מסיח לפי תומו. ועיין מ"ש לעיל יבמות פי"ד, הע' 71. (לפנינו בירושלמי: במאמרן), אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו כן. ועיין בירושלמי ב"ק פ"י ה"ב, ז' ע"ב, ומ"ש בתלמודה של קיסרין הנ"ל. 19 תיקנתיו שם ע"פ או"ז ב"ק סי' תנ"א וס' ההשלמה שם פ"י סי' ז'.