תוספתא כפשוטה על כתובות ג:ד

119-20. אחד אנשים, ואחד נשים, אחד עבדים, ואחד קטנים, נאמנין לומ' מקום זה טמא, ומקום זה טהור. בכי"ע: אחד אנשים ואחד העבדים וכו' (ולא נזכרו שם נשים). ושמא צ"ל: אחד הנשים ואחד העבדים וכו'. וברייתא זו קשה מאד, שהרי במשנתנו לא נזכר אלא שגדול נאמן לומר שראה בקוטנו שמקום זה בית הפרס, אבל בקוטנו אינו נאמן. וכן אם נניח שמה שאמרו לעיל, שו' 14 "עבד ונשתחרר הרי אילו אין נאמנין" עונה גם על כל ההלכות של משנתנו, הרי מפורש שעבד שלא נשתחרר אינו נאמן לכולי עלמא. ואף לענייני תחומין הסיקו רוב רובן של הראשונים שקטן אינו נאמן. 20 עיין בשטמ"ק כאן כ"ת א', בתוספות פסחים ד' ב', ד"ה הימנוהו, ובשאר הראשונים שם. ומה שאמרו במשנתנו ספ"ב: ועד כאן היינו באין בשבת, אינו אלא כשהיה גדול, ומעיד על זמן קטנותו. וכן מוכח מפסק הר"מ בפי"ד מה' עדות ה"ג. ברם בס' המכתם לפסחים ד' ב', הוצ' הר"א סופר, עמ' 359: בכתובות אמרינן אלו נאמנין בגדלן על מה שראו בקטנן, ומוקים לה במילי דרבנן, ואפילו הכי דוקא בגדלן הוא שנאמנין על שראו, בקטנן אין נאמנין. ותירץ הרב ר' משלם 21 כנראה שהכוונה לר' משולם בר' נתן ממלון, שר"ת התווכח אתו, והפירוש המחודש מתאים לדרכו בפירושיו. ועיין בהערות הר"א סופר שם שכתב שנראה לו שר' משולם זה אינו בעל ההשלמה. ועכשיו שזכינו לספרו של בעל ההשלמה אנו רואים שיפה כיוון. ז"ל דהתם איירי במה שראה בקטנו שעדיין לא הגיע לחנוך, ולפיכך צריך שיהא עכשיו גדול, אבל הכא איירי בקטן שהגיע לחנוך, או יש לומר דהתם קא משמע לן שנאמנין על אותן הדברים, אף על פי שעבר זמן רב משראה אותן, ולא ראה אלא בקטנן וכו'. ובמאירי פסחים שם הביא שיטה זו בשם "ויש מחלקין", וכתב עלה: ואין הדברים נראין. ולשיטת ר' משולם קטן שהגיע לחינוך נאמן גם על עירובי תחומין, 22 בתוספתא עירובין ספ"ד, עמ' 110, שו' 81 (בכי"ל): מעשה בקטן אחד רועה שבא לפני ר' ואמ' לו וכו'. ברם גירסא זו בוודאי משובשת היא, וצ"ל שם: בזקן אחד רועה וכו', כמו שהוא בכי"ו, בכי"ע, בד, בדאשונים ובירושלמי, שהרי מתוך העניין ברור שהרועה העיד על מנהג שהיה נוהג לפני הרבה זמן, ורק זקן היה יכול להעיד על כך, עיין מ"ש שם בח"ג, עמ' 385, ד"ה ולעצם. כשם שאשה ועבד נאמנין (עירובין פ"ה מ"ה), וכן נאמנין גם על בית הפרס, וכלשון התוספתא כאן: מקום זה טמא ומקום זה טהור, וכמו שכתבנו לעיל, שו' 10–11, ד"ה והריטב"א. וכן מסתבר שאשה ועבד יהיו נאמנין על בית הפרס, שהרי הם בהלכות טומאה וטהרה, עיין מ"ש בשטמ"ק כאן כ"ח א' בשם שיטה ישנה. ברם קשה לשער שתוספתא זו נעלמה מעיני כל הראשונים, ור' משולם הרי דעה יחידית היא. ונראה שהם פירשו שאף היא מדברי ר' יוחנן בן ברוקה היא, והוא סובר שאף בדאורייתא נאמנים, 23 כמו שנראה מפשוטה של לשון "מקום זה טמא" וכו'. אבל עיין בבלי ברכות י"ט ב', ע"ז י"ג א', בכורות כ"ט א', ועוד. וחוששים בטומאה לחומרא, ובטהרה הקילו, 24 עיין בבלי שבת ל"ד א'. כדי לטהר ארץ ישראל. והוא חולק על משנתנו, ואין הלכה כמותו, ואין קטן נאמן לומר המקום הזה בית הפרס, כדי לטהר את השאר, ומכל שכן בטומאה דאורייתא.

220-21. ר' יהודה אומ' קטנה בת ישראל שנשבית אפי' היא בת עשר שנים, הרי היא בקדושתה וכתובתה קיימת. במשנתנו פ"ג מ"ב: ואילו שאין להן קנס וכו' ועל השבויה וכו'. ר' יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אע"פ שגדולה. ובירושלמי פ"ג ה"ב, כ"ז ע"ג: א"ר יוחנן לא ריבה אותה ר' יהודה אלא לקנס, תני ר' חייא (כלומר, הברייתא שלפנינו) אף לכתובת מנה ומאתים. ר' שמעון בן לקיש אמר אף להאכילה בתרומה. על דעתיה דר' שמעון בן לקיש ר' יודה ור' דוסא שניהן אומרי' דבר אחד, דתנינן תמן (עדיות פ"ג מ"ו) השבויה אוכלת בתרומה דברי ר' דוסא. ובבבלי ל"ו ב' המסורת הפוכה, ואמרו שם: א"ר יוחנן ר' יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד וכו', אמר רבא (כצ"ל) דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' יהודה הכא (כלומר, במשנתנו, לעניין קנס), אלא שלא יהא חוטא נשכר וכו'. ושאלו שם מן הברייתא שלנו, ותירצו שאף לעניין כתובה חשש ר' יהודה שמא ימנעו מלישא אותה, אבל לעניין תרומה אף ר' יהודה מודה שאינה אוכלת. ולהלן שם (ל"ז א') שאלו מן הברייתא בתוספתא יבמות פ"ו ה"ו שמפורש בה שר' יהודה סובר ששבויה צריכה להמתין ג' חדשים, ומכאן שאף לדעתו היא בחזקת בעולה, עיי"ש שהעמידוה בנבעלה וודאי. ברם נראה ששיטת הירושלמי אינה כן, והחמירו בהבחנה מבתרומה, עיין מ"ש לעיל יבמות פ"ו, שו' 37–38, ובהערה 42 שם.