תוספתא כפשוטה על כתובות ד:י

134-35. דרש ר' מאיר המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הבירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו. עיין במשנת ב"מ פ"ט מ"ג ובירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, בבלי ב"מ שם ק"ד א'. ולעניין הדרש כאן עיין בחי' הרמב"ן ובפי' ר"ז אגמאתי בשם הר"ח. ושוב כתב הרמב"ן שם: גם זה לא נתברר. דהא דר"מ מאי מדרש עיקר, והלא הדבר מפורש בשטרי הדיוטות. ואפשר לומר מפני שלא נתפרש בשטר מה ישלם והיה אפשר לומר שלא קבל עליו אלא שאם הוביר (כלומר, שלא חרש) וזרע והכסיף הקרקע שישלם דמי פחת הקרקע, ונימא יד בעל השטר על התחתונה, וכיון שהוא לשון שנהגו בו כל מקבלי אריסות, דרש ר"מ שהכל קבל עליו. ועוד שלענין פחת קרקע לא היה צריך תנאי, כיון שקבל עליו לעבוד, וכיון דאתני לטפויי מילתא קאתי. ועיין בחי' הר"ן שם. ובתוספ' רי"ד שם: פי' מן הדין הי' שלא יתן לו כלום, שזה שהוביר שדהו אינה אלא גרמא בעלמא, שלא הזיקו בידים, אלא מחמת זה הלשון שכתב לו נתחייב לשלם. ועיין בחי' הרמב"ן שם מה שהביא מן הירושלמי ב"מ פ"ט ה"ג, י"ב ע"א. ועיין מ"ש תלמידי הרשב"א שהביא בב"י טחו"מ סי' שכ"ח, ומ"ש בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רס"ח, ד"ה והא, וד"ה אבל.

235-36. אם אוביר ולא אעביד וכו'. וכ"ה במשנתנו הנ"ל. ועיין מ"ש ר"ח ילון במבוא לניקוד המשנה ספ"ו, עמ' 87.