תוספתא כפשוטה על כתובות ד:ט

130. דרש הלל הזקן לשון הדיוט וכו'. ברייתא זו נסמכה למשנתנו הנ"ל (פ"ד מ"ו): זה מדרש דרש וכו', הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. וכן מפורש בירושלמי פ"ד ה"ח, כ"ח ע"ד (יבמות פט"ו ה"ג, י"ד ע"ד, בשינוי סדר): ר' לעזר בן עזריה עבד לה כתובה מדרש שדרשה וכו', דבית הלל עבדין לה כתובת מדרש (עיין במשנת יבמות פט"ו מ"ג ומקבילה בעדיות), דרש הלל הזקן 82 עיין תוספות כאן נ"ג רע"ב ויבמות קי"ז א', ד"ה ב"ה. לשון הדיוט וכו'. ועיין בבלי ב"מ ק"ד א'. וכתב הרמב"ן שם: וה"ר יהודה אל ברגלוני כתב, תשובה לרבי' האיי, עיקר הדבר כי הלל הזקן ור' יוסי וכו' היו מדקדקים בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן, ודורשין אותן כמו שהם מדקדקים בדברי תורה, ודורשין אותם, ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים, כאותה האמורה להלן, זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות יזונו וכו'. 83 כלומר, דורשים היקש כמו בדברי תורה, ומוציאים את התנאי של "והבנות יזונו" מידי פשוטו, ומגבילים אותו לאחר מיתת האב גרידא. והוסיף הרמב"ן להלן שם: ומצאתי סיוע לדבריו בתוס' במס' כתובות פרק נערה 84 כ"ה דרכם של הראשונים לקרוא את פרק התוספתא ע"פ שם הפרק במשנה, כפי שהעירותי בכ"מ. ועיין לעיל פ"ג הע' 1, להלן פ"ה, הע' 27. שנשנו שם מדרשות הללו על מדרש הבנים יירשו והבנות יזונו, וכן בירושלמי התם גרסי' ר' אלעזר בן עזריה עבד כתובה מדרש וכו', דב"ה עבדין כתובה מדרש וכו', וזה מוכח כדברי הגאון ז"ל. ותשובת רב האיי הובאה גם בפירוש ר' זכריה בר' יהודה אגמאתי לב"מ, עמ' 143, עיי"ש תוספת דברים על "לשון הדיוט". והברייתא הוסיפה כאן שלא זו בלבד שדרשו לשון הכתובה שהיא מתקנת חכמים, אלא גם לשונות שנהגו לכתוב בשטרי הדיוטות. 85 עיין לעיל שבת רפי"ג ומקבילות בירושלמי ובבבלי. וציין למקור זה רב האיי הנ"ל (בפנים). ושוב כתבו שם בשם רב האיי שדרשו לשון הדיוט כתנאי בית דין, ואע"פ שלא כתב כן בשטר, כמו שכתב דמי. וכן הסיק גם הר"ח, עיי"ש. ועיין בתוספות שם, ד"ה היה, וברא"ש שם סי' ג'. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

231. כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים, אחר בא וחוטפה מן השוק וכו'. ירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, בבלי ב"מ ק"ד א'. ובבבלי שם: ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן מהן וכו'.

332-33. אמ' להם הלל הזקן הוציאו לי כתובת אמותיכם, הוציאו לו, וכתוב בה כשתכנסי לביתי וכו'. וכ"ה ("לביתי") בירושלמי ובבבלי הנ"ל בכ"י פריס. אבל בהוצאות שלנו בבבלי ובשאר כתה"י שם: לחופה , והיא היא, עיין ר"מ רפ"י מה' אישות. ואשר לדרשת לשון הדיוט כאן, פירש רב האיי (לפי הרמב"ן שם): לפי שלא תפסו בהן קידושין לפי הלשון הזה אלא כשתכנס לחופה. וכן בר"ח שם (לפי ר"ז אגמאתי, עמ' 143 הנ"ל): ודרש בה לשון הדיוט, ואמ' אע"פ שמקדשין, כיון שכותבין בכתובותיהן הדברים הללו, לא חיילא עלה הוויא (=הויה) דאישות עד שתיכנס עמו בחופה. 86 וכתב בחי' הרמב"ן שם: וכן נמי במדרש הלל, אין פשטן של דברים כן, שהיה לו לומר דהכי קאמרי, לכשתכנס תהוי לי לאינתו נשואה גמורה, וקודם לכן ארוסה, אלא שדרש הלל ואמר, א"כ לא היו צריכין לכתוב כן, ועל כרחך לא באו לומר אלא שלא יחולו קידושין כלל עד שעת כניסה לחופה. וממנו בחי' הר"ן ובנ"י על הרי"ף שם. ומדבריו מוכח שפירש שאעפ"י שהכתובה היו כותבין אחר הקידושין דרש אותה ולמד ממנה שהיו מקדשין על תנאי. ובתוספות רי"ד שם: הביאו לי כתובת אמן וכו', פי' זו היא כתובת נשואין, וכך היו כותבין בה. איך פלוני החתן אמר לפלונית וכשתכנסי עמי לחופה הוי לי לאינתו. ובפנינו כנסה. וכיון שראה הלל זה התנאי בכתובותיהן ידע שגם קידושיהן על זה התנאי היו, שלא יהיו נגמרים אלא אם כן נכנסה עמו לחופה, ואם נחטפה ממנו מקודם לכן, לא חלו עליה הקידושין. והמורה (=רש"י) שפירש שטר אירוסין אינו נראה לי. ולעיל, שו' 30, סד"ה דרש, הבאנו בשם רב האיי והראשונים שדרשו לשון הדיוט ותפסוהו כתנאי ב"ד, ואעפ"י שלא כתבו כן ככתבו דמי. ופירש הרמב"ן בב"מ: ונראה מכאן דהא דאמרינן דורש לשון הדיוט, ה"ק שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר, ודן על פיהם כאלו נהגו ע"פ חכמים, ואע"פ שמעצמן הורגלו לכתוב כן שלא על פי חכמים, היה עושה אותו מנהג כתנאי [ב"ד], שאע"פ שלא נכתב כנכתב דמי, הואיל והוא מנהג פשוט וכולם עושים כן (כלומר, באותו מקום), וכל המקבל, על דעת כן קבל, והלל הזקן אפילו למי שלא ראה כתובת אמו מכשיר וכו'. וביתר באור בחי' הרשב"א שם (לפי שטמ"ק). וכן כותב הרשב"א בתשובה ח"ג סי' י"ז: וכן כתבו בשם הגאון רבינו האיי ז"ל, דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב וכו'. והרשב"א מוסיף: והא דהלל, לא הוציאו כתובת אמותיהן של אלו שהיו עושין אותן ממזרין, אלא הוציאו לו כתובות של אנשים אחרים מאותו מקום קאמר, ומשם למד שהיו מורגלין לכתוב רובן כן, והכשיר על ידי אלו אף כל השאר שלא כתבו כן ממש, אלא סתם, שכל הכותב שם על דעת מה שהורגלו לכתוב השאר הוא כותב. ועיין מ"ש הרשב"א בשו"ת ח"ב סי' רס"ח. ולעצם מנהג אלכסנדריא הנ"ל עיין מ"ש ר"א גולאק בתרביץ ש"ג, עמ' 362, 368, שם ש"ה, עמ' 127 ואילך. ועיין מ"ש הר"ח אלבק בס' קובץ מדעי לזכר משה שור (ניו־יורק תש"ה), עמ' 16 ואילך, ובעיקר מ"ש ר"ב כהן ב־ Proceedings of the American Academy for Jewish Research, חי"ח (49–1948), עמ' 92–93.