תוספתא כפשוטה על כתובות ד:יא

136-37. דרש ר' יהודה מביא אדם על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת, אפי' אכלה את החלב, ואפי' חללה את השבת שכך וכו'. וכ"ה בירושלמי כאן ויבמות הנ"ל, וסוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד. אבל בבבלי הנ"ל לא נזכר קרבן של אכילת חלב וחילול שבת, וכן ליתא גם בבבלי נדרים ל"ה ב' ונזיר כ"ד א', אלא: כל קרבן שהיא חייבת. וכ"ה בשם ר' יהודה במשנתנו סוף נגעים (פי"ד סמי"ב). ובתוספות ב"מ ק"ד א': הכי גרסינן בתוספתא דכתובות אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנות שהיא חייבת, שכך וכו'. וכ"ה גם בתוספות הרא"ש שם בשם התוספתא, וחסר לפניהן "אפי' אכלה את החלב ואפי' חללה את השבת". ואין לומר שיש לפנינו בתוספות השמטה בט"ס, שהרי בתוספות (וכע"ז גם בתוספות הרא"ש) שם מוסיפים: ודווקא בקרבנות שהן חובה לכפרתה, כגון לידה וזיבה וצרעת, או להכשירה לאכול בתרומה, 87 בתוספות הרא"ש ליתא, וברש"ש תמה היכן מצינו שקרבנה מעכבה מלוכל בתרומה. ושמא כיוונו התוספות לקרבן סוטה שהחליט לגרשה אחרי השקאתה (משום שנמאסה עליו) מ"מ מנחתה קרבה משלו, משום שהקרבן מכשירה לאכול בתרומה, שאם לא ירצה להשקות אותה ולהקריב קרבנה תאסר לאכול בתרומה (אם היא בת כהן, או שיש לה בן מכהן), עיי"ש במשנת סוטה פ"א מ"ג. ואם רוצה לקיימה הרי פשוט שמקריב עליה, שהרי הוא מכשירה לו, עיין ירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד. או לשתות ביין אם היא נזירה, והכי איתא בירושלמי בכתובות בפרק נערה, דקתני התם אפילו אכלה חלב, או חיללה שבת, משמע בהני שצריכה להביא, אבל קרבנות שנדרה קודם נישואין, או לוותה ואכלה לא ישלם וכו'. ומכאן שלא היתה לפניהם בתוספתא אכילת חלב וחילול שבת, שאם לא כן למה שבקו את התוספתא שהתחילו בה והביאו ראייה מן הירושלמי. וחכמים חולקים על ר' יהודה כמפורש בבבלי נזיר כ"ד א'. והם סוברים 88 ספרי נשא פי' ח', הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 13. שכל קרבן שאינו מכשירה לו (כגון חיללה את השבת) הרי זה מביא משלו ומקיץ מכתובתה, עיי"ש. ועיין בירושלמי סוטה פ"ב ה"א, י"ז ע"ד, ובספרי זוטא שהביא בר"ש נגעים פי"ד מי"ב. ועיין בר"ן נדרים ל"ה סע"ב, והבבלי שם כיוון לספרי. ועיין בקרן אורה נדרים ל"ה ב' ונזיר כ"ד א'.

237-38. שכך כותב לה ואחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא. וכע"ז בד ובכי"ע. וכן מעתיקים בתוספות ובתוספות הרא"ש בב"מ ק"ד א' בשם התוספתא כאן. וכ"ה בבבלי ב"מ הנ"ל ובנדרים ל"ה ב' בהוצאות שלנו ובנזיר כ"ד א' גם בכי"מ. 89 וכן גרס גם רב האיי (לפי הרמב"ן והרשב"א ב"מ שם ובתשובה ח"ג סי' י"ז): כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכך כותב לה . וכן בר"ח שם (לפי ר"ז אגמאתי שם, עמ' 143): הואיל וכתב לה ואחרן דאית לך מקדמת דנה עלי . וכן הביא בפירוש הראב"ד לתו"כ, ע"ב סע"ד, בשם הר"ח, עיי"ש הלשון. אבל בכי"מ בנדרים הנ"ל: שכך כתב' לו ואחריו' דאית לי עלך מן קדמ' דנא. וכן גרסו בבבלי כמה מן הראשונים. וכע"ז גם להלן בסיפא בתוספתא. ובתוספות הרא"ש נזיר כ"ד א' (לפי שטמ"ק שם): והכי גריס רש"י שכך כותבת לו כל אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא הכל קבלתי, ובספרים יש גירסא אחרת, שכך כותב לה כל אחריות דאית לך עלי מן קדמת דנא, ושני הגירסאות בתוספתא . ועיין מ"ש להלן, שו' 38–39, ד"ה שברה. ובתו"כ מצורע סוף פרש' ד', ע"ב ע"ד: אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו ואחרן די איתיין לי עלך מן קדמת דנא. וכ"ה בירושלמי כאן, יבמות פט"ו וסוטה פ"ב הנ"ל. וכע"ז בבבלי ב"מ ק"ד א' הנ"ל בכי"מ ועוד כתי"י, עיין דק"ס שם, עמ' 304, ובהערה ש' שם. וכן הגיה רש"י. ואשר לפירוש הגירסאות הרי ראשית כל אין משמעותה של הנוסחא שלנו "שכך כותב לה" שכן הנהיגו חז"ל לכתוב בכתובה, שאם כן הדבר אין כאן "לשון הדיוט", אלא שכן נהגו פעם ההדיוטות, ואפשר שבזמן התנאים כבר לא כתבו כן, וכן כותב הרשב"א בחידושיו לב"מ שם (לפי שטמ"ק), ובתשובה ח"ג סי' י"ז: וכן כתבו משם הגאון רבינו האיי ז"ל דכל הנך מילי שדורשין בהן לשון הדיוט לית בהו מידי דכתב, כגון ר' יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שכן כותב לה, וליכא מאן דכתב, 90 בחי' הרמב"ן שם: וליכא מידי דכתב, וכ"ה בשטמ"ק שם, בשם חי' הרשב"א. ושאר הנך מילי כיוצא בהן. והכוונה משום שהתנאי נעשה תנאי ב"ד, כמו שכתב הגאון בפירוש, עיין מ"ש לעיל, שו' 30, סד"ה דרש. וכן כתב במאירי (בשם רבותיהם של רבותיו) כאן, עמ' 270 (בעניין אחר), על תנאי שחידשו הגאונים : ומאחר שנתפשט המנהג, קבעוהו לעשותו אף בזמן שלא נכתב כאילו נכתב, כשאר תנאי כתובה. ומן הירושלמי אנו יודעים שבזמן האמוראים לא היה מנהג זה שהזכיר המאירי מנהג קבוע בא"י, אלא שכן נהגו במצרים כחמש מאות שנה לפני חורבן הבית השני, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להרמב"ם, עמ' ס"א, אות ר', ובהערה 79 שם. וחז"ל דרשו לשון הדיוט, וכמו שכתב הרמב"ן: וכן בדר' יהודה אלמלא המדרש עיקר לא היה במשמע אחריות קרבן, שהוא כפרה, 91 כלומר, והיינו אומרים שהכוונה היא לחובותיה שלוותה לפני הנישואים ("מקדמת דנא"), אבל לא לחובות כפרה (קרבנות). ולאחרי המדרש אין לדעת אם גם הלוואתה נכללת באחריות "מקדמת דנא", ונחלקו הדאשונים בזה, עיין בתוספות ב"מ ק"ד א', סד"ה ה"ג, ובגליון שם, ובתוספות הרא"ש שם, רנ"ה ע"ב, ובהע' כ"ז שם. אלא שכיון שנהגו, יד בעל השטר על העליונה. ופירשו רבותינו את הגירסא שלפנינו "ואחרי די איתאי ליך עלי מן קדמת דנא" שהכוונה לקרבנות שנתחייבה לפני שנישאת ("מן קדמת דנא"). 92 וחייב להביא קרבן עשיר, ואין דינו כעשיר שאמר קרבנות עני זה עלי (משנת ערכין פ"ד מ"ב), אלא מכיוון שנישאת דינה כעני והעשיר (עיין נגעים פי"ד מי"ב). ברם מן הברייתא עצמה אין ראייה, ור' יהודה שני דברים אמר, אחד, שהוא מביא על אשתו קרבן עשיר (כלומר, אם נתחייבה אחרי שנישאת), והשני, שהוא מביא קרבנותיה שנתחייבה בהן לפני נישואיה. אבל רש"י וסייעתו סברו שאינו מסתבר שהבעל חייב להביא קרבנות אשתו שנתחייבה לפני הנישואין, ולפיכך קבלו את הגירסא: שכך היא כותבת לו וכו'. והיינו שהיא פוטרת אותו מאחריות הקרבנות שנתחייבה בהן בשעת הנישואין, ועל הגירסא שלנו כתב רש"י: ולשון הספרים איני יודע לפרשו כראוי. ועיין מ"ש על גירסא זו להלן בסמוך. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ד (תרצ"ג), עמ' 158.

338-39. שברה לו מקצת כתובתה שברה לו על כולה, שכך היא כותבת לו אחרי די איתאי ליך עליי מן קדמת דנא. מלשון הרישא משמע שאם שברה מקצת כתובתה בטלו כל תנאי הכתובה, וכבר נפטר ממזונותיה, שלא כירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל' ע"ג, וב"מ פ"א ה"ה, ח' ע"א. וכן פסקו הרי"ף (רפי"ג, ב"מ פ"א), העיטור (אות כ' כתובות, הוצ' רמא"י, ל"ז ע"א), או"ז ב"מ סי' ל"ב ועוד, שלא כירושלמי. ולשיטת שמואל (גיטין י"ח א') אם שברה לו מקצת כתובה נהפך השאר לחוב, והשביעית משמטתה, כאילו שברה לו את כולה, אבל שיטת התוספתא אינה כן, עיין לעיל שביעית פ"ח, עמ' 201, ומ"ש בתוספתא כפשוטה שם ח"ב, סוף עמ' 586 ואילך. ועניינה לכאן הוא שאם שברה לו מקצת כתובתה נפטר מכל האחריות, ועיין הפירוש להלן. ואינו עניין לשיטת ר"ש (פי"א, שו' 4) באלמנה. והנה בספרי הבבלי שגרסו שם כעין גירסת התוספתא בבבא שלנו הנוסח הוא: ואחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא. והיינו האחריות שבזכות האשה על בעלה. וכע"ז הגירסא במקבילות שנביא להלן. ולפי הגירסא שלפנינו בתוספתא, שהיא גם גירסת ד, וכע"ז גם בכי"ע (אלא שיש שם כפילות מוטעית), פירושו, האחריות שיש לך (כלומר, לבעל) עלי (כלומר, בשבילי, עבורי), והיא היא. וכבר הבאנו לעיל, שו' 37–38, ד"ה ובתו"כ, את גירסת המקורות שגרסו: אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בה, שכן היא כותבת לו ואחרן די איתיין לי עלך מן קדמת דנא (כלומר, בטלים מכאן ואילך). ולפי גירסא זו פירשו הראשונים שאינו חייב אלא בקרבנותיה שנתחייבה בהם בשעה שהיתה נשואה. והמדרש הוא שהקרבנות הן בכלל ה"אחרן". ובפירוש הראב"ד לתו"כ מצורע, ע"ב ע"ד: ומאי לפיכך, הכי קאמר, כיון דאמרת דבעל חייב להביא קרבנות אשתו, כשהיא כותבת לו שובר, על כל החוב שיש לה עליו היא כותבת לו, והכל נכנס בכלל ואחרן דאית לך עלי, שאילו לא היה בעל חייב עליהם אלא שהוא רוצה מהם כדי להאכילה בזבחים, כאדם שרוצה לפטור חבירו מקרבנותיו, זה מכיון שאמר הריני מביא עליה, אעפ"י שפטרה בגט וכתבה לו שובר אינו פטור מקרבנותיה, שאם אינם מכלל חוב כתובתה, אלא נדר בפני עצמו הוא (כלומר, למה יפטר). ועכשיו שאמרנו לה מחוב כתובתה חייב בתנאי בית דין כשאר תנאי כתובתה, ולפיכך הוא מביא עליה קרבן עשיר, כי הוא שחייב בקרבנות, והרי הוא עשיר, הילכך כי כתבה ליה שובר, על כל תנאי כתובתה כתבה ליה איתא בב"מ וכו', וכן הקרבנות שהיא חייבת, פי' קודם נישואיה, שכן כתב לה אחריות דאית עלך וכו'. ועיין בחי' הראב"ד לב"מ ק"ד א' (לפי שטמ"ק שם) שהביא את התו"כ ופירשו, וכתב שם: א"נ מן התורה בקרבנות שנתחייבה משנשאה, ומלשון הדיוט אפי' אותם שהיו עליו (צ"ל: עלי', עליה) קודם נישואין, ולשון ת"כ דקתני לפיכך, נראה דל"ג פטרה במפיק ה"א אלא פטרה ה"א רפויח, כלומר אם פטרתו בשעת גירושין פטור מהם, ואם לאו חייב, שהתורה חייבתו. ובאמת בתו"כ כי"ר הוצ' הר"א פינקלשטין, סוף עמ' ש': לפיכך אם פטרה וכו', כתוב בגליון: פטרה אותו. והוא כפירוש הראב"ד הנ"ל. וע"פ זה מתפרשת התוספתא כאן, וברישא אנו למדים שהוא מתחייב בקרבנותיה שמלפני הנישואין ("מקדמת דנא"), ובסיפא אנו למדים שאם היא פוטרת אותו מן האחריות, אף הקרבנות שכבר נתחייבה בהם מכבר ("מקדמת דנא") בכלל הפטור, ואין דינן כנדרי הבעל שאינם שייכים לתנאי כתובה, וכפירוש הראב"ד הנ"ל. ועיין מ"ש לעיל, שו' 37–38, סד"ה שכך כותב. וכתבו אותו לשון בכתובה ובשובר, וכל אחד כעניינו.