תוספתא כפשוטה על כתובות ד:יז

155-56. הבנות, בין שניסו עד שלא בגרו, ובין בגרו עד שלא ניסו, אבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן. וכ"ה בירושלמי פ"ד הי"ג, כ"ט ע"ב, בשם "תני ר' חייה" (פעמים שם). ובבבלי ס"ח ב' הובאה כל הברייתא שלנו, וסיימו ברישא כאן: דברי רבי. ובמשנתנו פ"ד מי"א: בנן נוקבן וכו' ומיתזנן מנכסיי עד דתנסבן לגוברין. ובבבלי שם נ"ג ב': רב תני עד דתלקחן לגוברין, ולוי תני עד דתבגרן וכו', כי פליגי בארוסה ולא בגר. וכן תני לוי במתניתיה עד דתבגרן, וימטי (כלומר, או ימטי, כמפורש בבבלי שם) זמניהון לאיתנסבא. כתנאי. עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס, משום ר' אלעזר אמרו עד שתבגר. תני רב יוסף עד דיהוויין. איבעיא להו הויה דאירוסין או הויה דנישואין. תיקו. וכל זה הוא במזונות, אבל בפרנסה (עישור נכסים) אם ניסת כשהיא נערה ולא גבתה רשאית היא לגבות אח"כ, אם מחתה, וכן אם בגרה ולא נישאת, עיי"ש בבבלי ס"ח ב'. ובקטנה כולי עלמא לא פליגי שגובה גם את הפרנסה. ועיין ירושלמי ב"ב רפ"ט, ט"ז ע"ד, ובבלי שם קל"ט ב'.

256-57. ר' שמעון בן לעזר אומ' אף אבדו וכו'. וכ"ה בבבלי ס"ח ב'. ובירושלמי הנ"ל: רב חסדא אמר בגרו איבדו מזונות, נישאו איבדו פרנסתן.