תוספתא כפשוטה על כתובות ד:ב

12-3. שהבעל] חייב במזונותיה, בפרקונה, ובקבורתה. במשנתנו פ"ד מ"ד הנ"ל: האב זכאי בבתו וכו', נישאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה. וחייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה. ומסיגנון המשנה אין להוכיח כלל שהאב אינו חייב במזונות בתו (בחייו), בפרקונה ובקבורתה, שהרי המשנה מדברת בזכיות האב, והיא אומרת שאם נישאת יתר עליו הבעל בזכות אחת שהוא אוכל פירות בחייה. ואח"כ מונה המשנה את חיובי הבעל, ואינה משוה אותם כלל לחיובי האב. אבל בתוספתא כאן סיימו במפורש: מה שאין כן באב. 5 וכן במס' שמחות פי"ד ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 206: אביה אומר וכו', ובעלה אומר וכו', קוברין אותה אצל בעלה, מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפירקונה ובקבורתה, כלומר מה שאין כן באב. וההלכה שהאב אינו חייב במזונות בתו (בחייו) נשנית במשנתנו להלן שם מ"ו. 6 ואינו זן אותה אלא מפני התקנה, אבל עיין מ"ש להלן, עמ' 245, שו' 29–30. ודין פרקונה ע"י האב לא נזכר כלל במשנה. ובבבלי מ"ז א': ור' יוסי בר' יהודה סבר אב נמי מימנע ולא פריק, סבר כיסא נקיטא עילוה תיזיל ותפרוק נפשה. ולא נחלק ר' יוסי בר' יהודה על הת"ק שסובר: אב בלאו הכי (כלומר, בלי אכילת פירות) פריק לה, אלא שחושש למקרה שיש לה נכסים, ואם הפירות יהיו לעצמה, יאמר האב, והרי יש לה כיסים של דינרים תפרוק את עצמה, ואם לא יספיק, לא ירצה להוסיף מעצמו, אבל אף ר"י בר' יהודה מודה שאין האב חייב בפרקונה אם אינו רוצה. וכן בתשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב, סוף תיקון ג', ס"ד ע"ד: שהרי בתוספתא שנו שאינו חייב (כלומר, בפרקונה) 7 ואפילו אם רצה לפדות אפשר שאסור לו לפדותה יותר מכדי דמיה (ולוי בר דרגא שלא ברצון חכמים עבד, עיין בבלי גיטין מ"ה א'), מה שאין כן בבעל שפודה אפילו עשרה בדמיה לת"ק, עיין בבלי כאן נ"ב סע"א ובתוספות שם, ד"ה והיו. וכו'. ואשר לקבורתה מפורש כאן שאין האב חייב בקבורת בתו, ומדברים בשעה שאין האב יורש ממנה כלום (שלא היו לה נכסים משלה), אבל הבעל חייב לקוברה אעפ"י שלא ירש ממנה כלום (ואעפ"י שמחלה לו כתובתה), כמפורש בירושלמי פ"ח סה"ט, ל"ב ע"ב (יבמות פ"ד ה"ג, ה' ע"ד), שמחלק בזה בין חיוב הבעל בקבורה, ובין חיוב שאר יורשים. ועיין בטור יו"ד סי' שמ"ח, בר"מ פי"ח מה' אישות ה"ו ומ"ש בה' הירושלמי להר"מ, עמ' ס"ו (וצ"ל שם: בב"ש סוף סי' פ"ט). 8 ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 11–12, ד"ה ואשר לגירסא. ולשיטת הסוברים שאפילו הבעל אינו חייב בקבורת אשתו אם לא ירש ממנה כלום, 9 עיין תוספות צ"ה ב', ד"ה ואין, ושטמ"ק מ"ז ב', ד"ה וקבורתה. הרי שאר יורשים (והאב בכלל) אינם חייבים אלא בקבורה פשוטה אפילו אם ירשו, והבעל חייב בקבורה לפי כבודו, 10 ועיין בשו"ת מהר"מ ב"ב, הוצ' מק"נ (בדלין 1891), עמ' 158. ולא עוד אלא שנראה שהבעל חייב בקבורתה אעפ"י שאח"כ יצטרך להתפרנס מן הצדקה, ומוטב שהוא יתפרנס מן הצדקה, ואל תקבר היא מן הצדקה, שהרי קבורתה הוא חוב ממש עליו, אבל בשאר יורשים אין לחייב אותם לקבור את מתיהם אם הם עניים, ויצטרכו אח"כ להתפרנס מן הצדקה. ועיין ר"ש פיאה פ"א מ"א, ד"ה ירושלמי דתני רשב"י. כמו שחילק בהפלאה מ"ז ב', ד"ה עוד נראה. ועיין בטיו"ד סי' שמ"ח ובשו"ע שם, אבל שם מדברים בירשו נכסיו, 11 ומתשובת מהר"י מינץ סוף סי' נ"ד לא משמע כן, עיי"ש. עיי"ש. ועיין הגה"מ פי"ז מה' אישות סוף אות ד'. ובראב"ן סי' ל"ג, ט"ו ע"ג, פסק שהאב חייב בקבורת בניו מן התורה, וכותב שם: והא דהזכירו חכמים בתלמוד קבורת האשה ולא קבורת שאר ז' מתים וכו', משום דלא מיפרשא חיובא דאשה בהדיא, דמלשארו נפקא, דאמרו חכמים (תו"כ ריש אמור ה"ד, צ"ג סע"ג, בבלי יבמות כ"ב ב' ועוד) שארו , זו אשתו, הילכך הוצרך לתקן, דאיכא למאן דאמר שארו לאו אשתו, 12 אבל אלמלא כן היה הבעל חייב בקבורתה אפילו במקום אב, או בנים, שהרי כתב רבינו לעיל שם: "והקרוב קרוב קודם" (לעניין קבורה), ושארו הקרוב אליו הוא הראשון בכתוב (ועיין תוספות כאן נ"ב א', ד"ה והיו), ובתוספתא כאן מפורש שהאב אינו חייב בקבורתה, אעפ"י שאין לה בעל ואין לה בנים (שהרי בנערה פנויה עסיקינן), וממילא הוא הקרוב ביותר. ויש לחלק בין טיב החיובים. כדתניא (זבחים ק' א') מעשה ביוסף הכהן 13 עיי"ש בסוגיית התלמוד, ובעיקר במס' שמחות פ"ד ה"ו, הוצ' היגר, עמ' 117, וברור משם שלא מטעם רבינו ז"ל לא רצה יוסף הכהן להיטמא. ועיי"ש בתשובה זו עוד דברים תמוהים, עיין בהוצ' ר"ש אלבק, עמ' 27, אות ה'. שלא רצה ליטמא לאשתו וכו'. ומכאן שלא נחת לסברת בעל ההפלאה הנ"ל, וסובר שעיקר התקנה היא משום שבעל אינו כשאר קרובים מן התורה לעניין קבורה. ובתוספתא כאן מפורש שהאב אינו חייב בקבורתה, בניגוד לבעל. ועיין בשו"ת הרא"ש כלל ט"ו סי' ג' ובחי' הר"ן סנהדרין מ"ו ב', ד"ה אי נמי לאפוקי מיורשים. ועיין מ"ש להלן פ"ט, שו' 11–12, ד"ה מי שמת.

23. מקום שנהגו להספיד מספיד. וכן בירושלמי פ"ד סה"ו, כ"ח ע"ד: תני כל מקום שנהגו להספיד מספידין. ובמשנתנו פ"ד מ"ד: ובקבורתה. ר' יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת. ופירש רש"י: משני חלילין. להספד. והספד החלילין והמקוננת הן חלק מן הקבורה, וכאן מדברים בהספד דברים. וכן במס' שמחות פי"ד ה"ז, הוצ' היגר, עמ' 206: ובקבורתה. ר' יהודה אומר בשני חלילין ומקוננות. 14 צ"ל: ומקוננת. וכן נשתבש ברי"ף בהוצאות החדשות ובמאירי, עמ' 176. מקום שמספידין הוא מספיד על אשתו. ועיין ר"מ פי"ד מה' אישות הכ"ג.