תוספתא כפשוטה על כתובות ד:ד

17-8. הלך האב עם שלוחיה, או עם שלוחי הבעל וכו'. וכ"ה בד. אבל בכי"ע: הלך האב עם שלוחי הבעל וכו', וכ"ה בבבלי מ"ח ב', וכן, כנראה, נכון, ושלוחיה מאי עבידתייהו. ובמשנתנו פ"ד מ"ה: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה. 21 כ"ה במשנה ד' נפולי, כ"י מינכן, משנה הוצ' לו, קויפמן, פרמה, בהבאה שבבבלי מ"ח ב', במשניות כי"י עם פיה"מ להר"מ שבבית המדרש כאן, ובהוצ' ר"י קאפח. ועיין בפיה"מ הוצ' פראנקפורטער, עמ' 9, בשנו"ס. וכ"ה ברי"ף בדפוסים ובשני כתי"י על קלף. וכן היה לפני הירושלמי רה"ו, כ"ח ע"ד, שאמרו שם: לא סוף דבר לחופה וכו', עיין במלא"ש למשנתנו. וכן היה לפני כמה מן הראשונים, עיין בתוספות מ"ח א', ד"ה לעולם, ברמב"ן ברא"ש, במאירי ועוד. אבל במשנה שבבבלי ושבירושלמי: עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין . וכ"ה בהוצאות שלנו במשניות, וכן היה לפני רש"י, וכן הביא בחי' הרמב"ן בשם "יש נוסחי". מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל. הרי היא ברשות הבעל. ולפי גירסא זו אפשר לומר שהמשנה מחלקת בין נכנסה לחופה ובין מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, עיין מחלוקת האמוראים בירושלמי פ"ד ה"ז, כ"ח ע"ד, ובבלי מ"ח ב', ועיין מ"ש להלן.

28-9. או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, היתה לה חצר בדרך ונכנסה ולנה בתוכה. וכ"ה בד. ובכי"ע: או שהיתה לח חצר וכו'. וכ"ה בבבלי מ"ה ב' הנ"ל. ולפי גירסא זו, אפילו אם לא הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, כל זמן שנכנסה עמו ללון, אין כאן נישואין. ומשמע שאפילו בא עליה דינו כמו שבא עליה בבית אביה, עיין מ"ש לעיל בסמוך. ובבבלי מ"ח ב' פירש רב אשי ברייתא זו שאם היתה החצר שלה סתמה נכנסה ללון, אבל אם היה החצר שלו סתמה לשם נישואין, כמו בסיפא. אבל הרי"ף והר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב השמיטו חילוק זה, ועיקר ההבדל בשיטת הר"מ הוא בין אם נכנסו ללון, או לשם נישואין, ואם נכנסו לשם נישואין, אפילו היה האב עמה בעלה יורשה, אבל אם נכנסה ללון, אם האב או שלוחיו עמה, אין בעלה יורשה, ואם כבר מסר האב בעלה יורשה, ועיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובמאירי, וד"ה ביד רמה. והר"ח (עיין ברמב"ן 22 וכמו שהעתיק בשטמ"ק בשמו, ולפנינו בחי' הרמב"ן השמטה ע"י הדומות. וברא"ה מ"ח ב') גרס גם בברייתא שבבבלי כגי' התוספתא בכי"ו ובד (היתה חצר), אלא שגם לגירסא זו צריכים לפרש ברישא שאו, או קתני, שהרי לשיטתו אינו יורשה אלא אם יש כאן מסירה לחופה וחצר שלו, עיין מ"ש להלן בסיפא. וברא"ה הביא בשם "מקצת נוסחי" שגרסו ברישא של הברייתא שבבבלי: לו חצר בדרך וכו', ובסיפא: לה חצר בדרך וכו'. ולפי גירסא זו הכל תלוי במסירת האב, ואם לא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (כברישא כאן) אפילו אם היתה חצר שלו אינו יורשה (כשיטת הר"ח חנ"ל), ואם מסר, אפילו אם לנו בחצר שלה יורשה (כשיטת הר"מ הנ"ל). וגירסא זו קשה, כפי שהעיר ברא"ה הנ"ל. ובמאירי, עמ' 181: כל שנכנסה לחפה, והוא שנתיחד עמה לשם נשואין, אפילו עדין האב, או שלוחיו עמו, אפילו היה חצר שלה, או של אביה, הרי היא נשואה, וכל שנתיחד שלא לשם נשואין אלא דרך לינה, כגון שנכנסו ללון בפונדק, הואיל והאב, או שלוחיו עמו, עדין אין זו כניסה לחפה, אפילו היה חצר שלו. 23 כל זה הוא ניסוח המאירי של שיטת הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב. ואם נכנסה סתם, ולא נודע אם ללון אם לנשואין, כל שבחצר שלה סתמה ללון וכו', והוא כשיטת רב אשי בבבלי מ"ח ב' שהרי"ף והר"מ השמיטוה, ורבינו תפס בשתי השיטות. ואם היתה חצר של אחרים דינה כחצר שלה לעניין זה, עיין בחי' הרמב"ן, הרא"ה והמאירי הנ"ל. ולפי שיטת הראשונים הנ"ל משמע שאין חופה אלא אם מוכח מתוך הכניסה שהוא ייחוד לשם נישואין, ואם אינו מוכח, אפילו בא עליה וודאי אין כאן נישואין, עיין מ"ש לעיל, שו' 7, ד"ה אפילו, וד"ה ובירושלמי, ולעיל בסמוך, ד"ה או שהלכו. וביד רמה ב"ב קמ"ו ב': "נכנס אחריה לחורבה לבודקה וכו', כלומר, הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה, אין זו חיבת חופה שקונה, ואם מתה אינה יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה, דסתמא לשם נישואין הוא וכו', וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקני לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה, אי נמי לבית המיוחד לנישואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנישואין סתמא, אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי דעתיה, דאדעתא דאישות קא עייל". וכנראה שלא אמר רבינו אלא בכניסה לחורבה, שסתמה לאותו דבר, שאם לא כן מה עניינם שם. 24 בירושלמי סוטה פ"א ה"ב, ט"ז ע"ג: לחורבה ביום. ועיין בבלי ברכות ג' סע"א ואילך, כאן י"ג רע"ב וברש"י שם, ועוד. אבל אף הוא מודה שבפונדק אין לינה עושה נישואין. 25 ועיין בס' עצי ארזים סי' נ"ו, אות ג', שכיוון מדעתו לדעת הרמ"ה, עיי"ש. אבל בתוספות ב"ב שם, ד"ה נכנס, מעמידים אותה בחורבה שלו דווקא, ובחי' הרמב"ן שם משמע קצת שכן פירש גם רבינו חננאל, עיי"ש. ולפי דעתם אין חופה סתם אלא בכניסה לרשותו דווקא.

39. או שנכנס לחופה שלא לשם נישואין. בבא זו חסרה בבבלי הנ"ל. וביד רמה ב"ב הנ"ל (לעיל בסמוך): מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא, דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. ועיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, הערה 5.

411-12. או היתה לה חצר בדרך ונכנסה ולנה בתוכה. בד חסרה המלה "או". ובכי"ע: או שהיתה לו חצר בדרך נכנסה לחופה לשום נישואין וכו'. ופירושו, שנכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, וכן בבבלי הנ"ל: או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין וכו'. ועיין מ"ש לעיל, שו' 8–9, ד"ה או שהלכו. והר"ח גרס בבבלי הנ"ל: והיתה לו חצר וכו', עיין מ"ש לעיל שם. וכנראה שהר"מ גרס כאן: היתה לה חצר בדרך (כגירסת ד) 26 הגירסא "לו" שבכי"ע וההמשך שם הוא תיקון ע"פ הבבלי, כרגיל בכ"י זה. ונכנסה ולנה בתוכה וכו'. ומכאן שאם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, אפילו אם נכנסו לחצר שלה ללון בעלה יורשה, כמו שפסק בפכ"ב מה' אישות ה"ב הנ"ל, וכסתם משנתנו פ"ד מ"ה, וכשמואל בבבלי מ"ח ב', עיי"ש בפירש"י. ולפי גירסת התוספתא בד אין סתירה בין המשנה והתוספתא, ודברי רב אשי בבבלי הנ"ל הוא שינוייא בעלמא, כמו שכתב במגדל עוז במקומו. ועיין בעצי ארזים סי' נ"ו אות ג', ולדבריו אין צורך לפרש שדברי רב אשי הם שינוייא בעלמא, עיי"ש.

512. או שנכנסה לחופה לשם נישואין. עיין גירסת הבבלי וגירסת כי"ע שהעתקנו לעיל בסמוך, ד"ה או היתה. וכבר כתבנו לעיל שם שגירסת כי"ע הוא תיקון ע"פ הבבלי, ומפשוטה של לשון התוספתא "או שנכנסה לחופה וכו'" משמע שאפילו אם לא מסר האב לשלוחי הבעל, כל שנכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, ואפילו לנה שם ומתה, בעלה יורשה, בין שהיתה החצר של אחרים, ובין שהיתה שלה, כפסק הר"מ בפכ"ב מה' אישות ה"ב הנ"ל, שלא הזכיר כלל בעלות החצר. ועיין מ"ש להלן בסמוך.

613-14. במי דברים אמורים [בכתובתה, אבל בתרומה אין אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה]. בכי"ו יש כאן השמטה ע"י הדומות והשלמתיה ע"פ ד, וכע"ז גם בכי"ע. ובבבלי מ"ח ב': בד"א לירושתה , אבל לתרומה אין אשה אוכלת וכו'. ועיין בתוספות מ"ז א', ד"ה כתב, ובס' עצי ארזים סי' נ"ז אות ב'. ומדברי התוספתא כאן משמע ש"במה דברים אמורים" עונה על כל הבבות, ואפילו נכנסה לחצר לחופה לשם נישואין, אינה כאשתו אלא לעניין ירושת כתובתה, אבל לעניין תרומה, אינה אוכלת עד שתיכנס לחופה ממש, וכדברי הר"מ בריש פ"י מה' אישות: שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו. וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נישואין בכל מקום.