תוספתא כפשוטה על כתובות ד:ה

114. [נשבית אין חייב לפדותה]. אף זה חסר בכי"ו, אבל כ"ה בד, ברמב"ן נ"א ב' (וכ"ה בשטמ"ק בשמו), ברא"ה ובריטב"א (לפי שטמ"ק שם) שם, בר"ן פ"ד סי' רמ"ו ובנ"י נ"א ב' (אשי ה', צ"א ע"ב). ובבבלי נ"א ב' לא נתבאר אלא ששבויות ידועות אסורות לבעליהן, עיין מ"ש להלן, וכאן מפורש שאינו חייב לפדותן. וכן הוכיחו מכאן הראשונים הנ"ל, שאע"פ שבשעת שביה היה חייב לפדותה, מ"מ כל שנאסרה עליו אח"כ פקע ממנו חיוב פדיון. וכן במגיד משנה פכ"ד מה' אישות ה"כ: וכתבו המפרשים ז"ל שכל שהיא אסורה לבעל מחמת מעשה, כגון זו שכתב רבינו אם הניחום והלכו לליסטים מעצמן (בבלי נ"א ב'), שאין הבעל חייב לפדותן, ודבר ברור הוא, והוכיחו כן מן התוספתא, ואע"פ שבתחלה באת ביד לסטים זה באונס. וכן בריא"ז (לפי שלטה"ג כאן פ"ד): ואם היא אסרה עצמה עליו, אפילו אם אסרה עצמה לאחר שנשבית, אינו חייב לפדותה, כמבואר בקונטרס הראיות. ומ"ש הרב המגיד לעיל שדבר ברור הוא, כוונתו שפשוט הוא שאינו חייב לפדותה, הואיל ונאסרה עליו משום שזינתה ברצון והפסידה כתובתה, וממילא הפסידה גם כל תנאי כתובה, ואינו חייב לפדותה. ועיין בהפלאה נ"ב א', ד"ה בגמרא א"ל רב הכי אמר חביבי. 27 אלא שבפסק הר"מ הדברים פשוטים, שהרי ברור שזינתה ברצון, אבל בנידון דידן (כלומר, בשבויי מלכות) שאין כאן אלא ספק, והיא טוענת ברי שלא נתרציתי, מסתבר שהוא חייב בכתובתה, שהרי בבעל הוא ספק אינני יודע אם פרעתיך, אלא שאינו חייב בפדיונה, משום דלא קרינן בה "ואותבינך לאינתו". וכן הסיק בהפלאה בקונטרס אחרון סי' ע"ח ס"ק ה'. ועיי"ש בס"ק ו'. ועיין באו"ש פי"ד מה' אישות סהי"ח שתמה למה אינו חייב בפדיונה, עיי"ש. ועיין בבאור הגר"א אה"ע סי' ע"ח אות ט'. ובכי"ע בטעות: נשבית חייב לפדותה, והיא פיסקא מן המשנה פ"ד מ"ט, ומן ההמשך שבכי"ע מוכח שצ"ל: אין חייב 28 ועיין באו"ש הנ"ל (לעיל סוף הע' 27) שמקיים גירסת כי"ע, אבל פירושו קשה מאד, ולא עוד אלא שאינו מסתבר להגיה גירסת הדפוסים שהיא מקויימת ע"י כמה מן הראשונים. ועיין מ"ש להלן, שו' 16, ד"ה ויותר נראה. וכו'. ולעצם העניין עיין מ"ש להלן בסמוך, ועיין מ"ש בפירושה להלן, שו' 16, ד"ה ברם, ואילך עד סוף העניין.

214-15. [במה ד"א] בשבוית מלכות, אבל בשבוית ליסטות פודה. בבבלי נ"א ב': ת"ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין, גנובי ליסטות אינן כשבויין. והתניא איפכא ? 29 וכבר פירשו הראשונים הנ"ל (בפנים, ריש שו' 14) שהכוונה לתוספתא כאן. מלכות אמלכות לא קשיא, הא במלכות אחשורוש, הא במלכות בן נצר וכו'. וברור שהתלמוד לא נקט אלא דוגמא בעלמא, ולא כיוון לומר שהברייתות מדברות בשבויות אחשורוש, או בשבויות של בן נצר (אדינת) כלומר, בראשית מחציתה השניה של המאה השלישית למספרם. ומסתבר שהברייתא מכוונת למאורע ידוע שקציני המלכות שבו נשים לזנות, ועל אותו זמן אמרו: נשבית אין חייב לפדותה, ואפשר שהטעם הוא שהיה בידן של הנשים להנצל לוא התעצמו. ועיין בחי' הרמב"ן וסייעתו שרמזו לאיכה רבה פ"ה, י"א, הוצ' בובר, עמ' 157. ולפ"ז הפסידו כתובתן מיד, ופשיטא שאינו חייב לפדותן, עיין מ"ש לעיל. והוסיפה התוספתא שאפילו באותו זמן חילקו בין שבויות מלכות ובין שבויות ליסטות (כלומר, של החיילים הפשוטים), ובשבויות ליסטות חייב לפדותן. ועיין מ"ש בפירוש כל הברייתא להלן, שו' 16, ד"ה ברם ואילך עד סוף העניין.

315-16. אם רצה לקיים יקיים, ואם לאו יוציא וכו'. בר"מ פי"ד מה' אישות הי"ח: אם היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובה. וכ"ה בשו"ע אה"ע סי' ע"ח ס"ק ו'. ובחלקת מחוקק אות ז': דלא תימא הואיל ורוצה לגרשה אינו צריך לטפל בה, רק שולח לה הגט וכתובה למקום שנשבית קא משמע לן דצריך להחזירה על כל פנים לביתו, דלא גרעת אשת ישראל מאשת כהן דצריך להחזירה למדינתה. 30 עיין בירושלמי פ"ד ה"י, ובשי"ק שם, ד"ה מה, ובמה"פ שם, ד"ה ליישוב. ואף כאן פירושו שפודה ומחזירה, ואם רצה לקיים וכו'. ועיין להלן, הערה 40, ושם נתבארו הדברים בפרוטרוט.

416. יוציא ויתן כתובה מנה. וכ"ה ("כתובה מנה") בד, בכי"ע ובחי' הרמב"ן הנ"ל. 31 בדברי הרמב"ן שבשטמ"ק לא נעתקה המלה "מנה", וברור שאין כאן אלא השמטה מקרית (או בכוונה), ועיקר הגירסא ברמב"ן היא כמו שהיא בכל נוסחאות התוספתא. והדברים אינם מובנים, ולמה כתובתה מנה דווקא, ולא מאתים. ושמא צ"ל: [אל]מנה, ומלה זו שייכת להלכה שלהלן: אלמנה, נשבית לאחר מיתת בעלה וכו'. אבל קשה מאד להניח שמלה זו נשתבשה בכל הנוסחאות, לרבות נוסח הרמב"ן. ברם כל הברייתא כאן קשה מאד, והסיגנון "נשבית אין חייב לפדותה, במה דברים אמורים בשבוית מלכות וכו'" מגומגם מאד, וכי דרך התנא לפרש את דברי עצמו בכגון דא, והרי סתם שבויות הן שבויות ליסטים, והיה צריך לשנות "נשבית חייב לפדותה" כסיגנון המשנה, ולפרש את משנתנו: במה דברים אמורים בשבויות ליסטים, אבל בשבויות מלכות אינו חייב לפדותה. ובבבלי נ"א ב': שבויי מלכות הרי הן כשבויין וכו', ולפי התני איפכא (הברייתא שלפנינו) שנו שם: שבויי מלכות אינן כשבויין, והוא סיגנון יפה ומובן. ולולא דברי רבותינו ז"ל היה נראה לפרש שהבבא "נשבית אין חייב לפדותה" היא מן הברייתא שלעיל ודבוקה לה: אין אוכלת בתרומתה עד שתכנס לחופה. נשבית אין חייב לפדותה. והכוונה לזו שלא נכנסה לחופה גמורה, כמו ששנו שם. ואעפ"י שלכאורה פשוט הוא, שהרי בארוסה אין לבעל פירות (עיין בבלי פ"ג א' ועוד), ולא עוד אלא ששערנו להלן שהתוספתא סוברת שאין כתובה לארוסה אם לא כתב לה, ומכל שכן שאין לה תנאי כתובה, מ"מ הואיל ובעלה יורשה 32 ונראה שלא דווקא הנדוניא, אלא גם נכסי מלוג. אפי' כשהם בבית אביה (כלעיל שו' 12), וה"ה שאוכל פירות 33 אם הגיעו הנכסים לידו. ועיין רש"י מ"ח ב', ד"ה שמואל אמר, ובאו"ש פי"א מה' אישות ה"ז (צ"ל: ה"ד, ונסתרסו שם ההלכות), ד"ה סוף דבר, וסוף ד"ה אבל. מיד (אם לא מתה) אפשר לומר שחייב בפדיונה, 34 ויש לה תנאי כתובה, אעפ"י שאין לה כתובה, כמו שכתבנו להלן בפנים. ומי שאוכל פירות ויכול לומר ואותבינך לאינתו חייב בפדיונה, כמו שהוא מתחייב בשאר דברים שהם כנגד ירושתה (ועיין בתוספות מ"ח ב', ד"ה ושמואל), אעפ"י שעדין אין לה כתובה, ואם מת בעלה אינה גובה כלל. 35 אם לא כתב לה, ועיין באוה"ג, עמ' 143, סי' שס"ב, ובמאירי, עמ' 176, ד"ה יתבאר. וזו היא באמת שיטת מסדר התוספתא, והוא מפרש: במה דברים אמורים בשבוית מלכות וכו', והברייתא מדברת בשבויי מלכות, והיינו כשקציני מלכות הרשעה היו שובים נשים בתולות לפני כניסתן לחופה, כעין מה שעשו ביהודה בתקופת השמד, ועדיין לא היתה אימת בעלה עליה ולא נגדרה, 36 עיין מ"ש לעיל פ"א, הע' 6. ויש לחשוש שמא נתרצית. תדע לך שהוא כן שהרי השלטון לא שבה אותה על מנת לקבל דמי פדיונה, אלא לשם זנות, ואם אינו משחרר אותה בלי כסף, סימן שערב עליו המקח, ושמא נתרצית לו (ועיין בהגהות וחידושים להרד"ל לבבלי נ"א ב'). 37 ושמא אין הוא חייב לפדותה משום שבשבויי מלכות לא נשבית אלא לזמן קצר, ובין כך ובין כך יחזירוה לבעלה, ואין כאן חשש שמא תטמע בין הגויים, ואינו מחויב לפדותה כדי להצילה מביאת אונס. אבל בשבויי ליסטים שנשבית לשם ממון, ואם לא יפדוה תטמע בין הגויים, חייב לפדותה. ובבבלי פירשוה אחרת לפי מקומם וזמנם, ולמעשה שתיהם אמת. אבל עיין מ"ש להלן בפנים, ד"ה ולפי דברינו. והברייתא דברה בהווה, והרומאים רדפו אחרי בתולות פנויות, ואף ארוסות היו אצלם בכלל פנויות (עיין מ"ש ר"ב כהן בספרו Jewish and Roman Law, עמ' 336–342. ועיין במדרש איכה שצויין לעיל, עמ' 236, והדרש לקוח מן המציאות). אבל בשבויי ליסטים, שאין לחשוש שתתרצה לו, חייב לפדותה. והתוספתא סוברת שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה, 38 עיין בבלי פ"ט ב' וב"מ י"ז ב'. והיא שיטת בה"ג וכל הגאונים, עיין אוה"ג, עמ' 142 ואילך, סי' שנ"ט-שס"ו, הנ"ל קידושין, עמ' 158, סי' שנ"ח-שנ"ט, תשה"ג אסף, הוצ' מק"נ ירושלים תש"ב, עמ' 26 ואילך. וכן פסק הר"מ בה' אישות פ"י הי"א. ועיין רמב"ן ורשב"א קידושין ס"ה א' ורמב"ן כאן מ"ז א', ועוד. ולפיכך אם נאנסה אחר האירוסין אין לה אלא מנה, וכמו שהקשה בתוספות רי"ד י"ב ב' על משנתנו שם (היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו) אם ארוסה אין לה כתובה, הרי נסתחפה השדה שלה (כלומר, ואין לה אלא מנה, אפילו לטענה שלה), ובעת הנישואין היתה בעולה. אלא שהרי"ד לשיטתו שם (ולהלן נ"ד א', פ"ט ב', קידושין ס"ה א') שארוסה יש לה כתובה, אבל לשיטת הגאונים וכמה מן הראשונים הנ"ל 39 לעיל הע' 38. עוסקת משנתנו בשכתב לה (כשאר המשניות), אבל אם לא כתב לה ונאנסה, וכנסה אין לה אלא מנה, ולפיכך גם בנידן דידן, ששבוה ליסטים לפני שנכנסה לחופה כהלכה אם רוצה לקיימה מקיים, ואם לאו, יוציא ויתן כתובתה מנה, 40 הלשון הרגיל בתוספתא הוא: "רצה לקיים נותן כתובה מנה", עיין לעיל פ"א ה"ג (ד' פעמים וכ"ה בכ"מ), אבל אם לא רצה לקיים אין לה כלום. ולכאורה, הרי אף כאן כן, לפי מה שהסקנו שאין לארוסה כתובה, ולמה אמרו שיתן כתובתה מנה. ברם באו"ש דייק מלשון הר"מ פי"ד מה' אישות הי"ח שבשבויה חייב להחזירה לביתו, כדי להסיר ממנה לזות שפתים. ואעפ"י שאין בכוחו של דיוק זה לחדש לנו הלכה חדשה, אבל כן מצאתי בס' השטרות לר"י הברצלוני, עמ' 30, שמביא כתובת שבויה שכותב לה בעלה אחר שנשבית: ויהיבנא ליכי מוהריכי כסף זוזי מאתן וכו'. ולהלן שם, עמ' 31, אחרי שהביא דעה חולקת הסוברת שאין צורך לכתוב כתובה מחדש לאשתו השבויה (וכ"ז הוא מאמר המוסגר שם), ממשיך: גרושה דידיה, כגון שגרשה ומחזירה הא תנינן בכגון זה בכתובות וכו', שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה (כלומר, ואף בכתובת שבויה כן). וכן ראיתי בעיטור אות כ' כתובות, הוצ' רמא"י, ל' סע"ד: וכתובת שבויה וכתובת אשה שגירשה בעלה שתיהן שוות, כדתנן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה החזירה, וכן שבויה . ובשער החדש שם הגיה פעמים: גיורת (במקום: שבויה). ומדברי ר"י הברצלוני שהבאנו לעיל ברור שאין להגיה בעיטור, ודבריהם הם בוודאי דברי גאונים. נמצאנו למדים שנשואה שנשבית חייב להחזירה לביתו ולקיים בה "ואותבינך לאינתו", ולא עוד אלא שכותב לה כתובה מחדש, כאילו גירשה והחזירה. ומסתבר שאף בארוסה נהגו כן כדי להסיר ממנה לזות שפתים, שלא יאמרו שזנתה במזיד ונאסרה לו. ולפיכך שינתה כאן התוספתא בלשונה ושנתה: אם רצה לקיימה מקיים, כלומר, מחזירה לביתו, ואם רצה לקיימה מקיים, ואם לאו, כלומר, אם רצה לגרשה, יוציא ויתן כתובתה מנה, שהרי כשהחזירה נתחייב לה עכשיו כתובה בפעם הראשונה, ואין לה אלא מנה כשאר שבויות שנישאו. שהרי נשבית לפני שחל עליו חיוב כתובה, ושבויה כתובתה מנה. 41 עיין לעיל פ"ג, שו' 20–21, ד"ה ר' יהודה, ומש"ש. ויותר נראה שהתוספתא סוברת שארוסה יש לה כתובה (כתוס' רי"ד הנ"ל), ואעפ"י שאין לה תנאי כתובה חייב בפרקונה, שלא תטמע בין הגוים. 42 טעם הבבלי שפרקונה תחת פירות אינו בירושלמי, עיין בפירושי לה' הירוש' להר"מ, עמ' נ"ב, אות ה' (וראיית בעל יפה עינים אינה מוכרחת) ואות ו' (וגירסת הראשונים "מתוקנת"). והואיל ומחזירה לביתו שלא ילעזו עליה 43 עיין מ"ש לעיל הע' 40. לא חייבו אותו בכתובה החדשה אלא מנה, אם רוצה לגרשה מיד אחרי הכניסה, משום שלא היתה בעולת עצמו, שמכניסה בראשונה כשהיא בעולה. ופשיטא שאיני כותב כל זה אלא מן קושיי ומתוך הסתייגות והיסוס רב. 44 לעיל, הע' 28, צויין לבאור התוספתא באו"ש לפי גירסת כי"ע, עיי"ש שנדחק מאד. וכבר אמרנו שם שגירסת כי"ע אין לה על מה לסמוך. ואפשר לקיים את פירושו גם לפי רוב הגירסאות, אלא שנפרש את הרישא, כמו שפירשנו, עיי"ש.

5נשבית לאחר מיתת בעלה, אין יבמין חייבין לפדותה. כ"ה ("יבמין") בד ובכי"ע (ושם: היבמין), ובכי"ו נשמטה מלה זו. וכן בירושלמי פ"ד רהי"א, כ"ט ע"א: תני יבמה שנשבית אין היורשין חייבין לפדותה. ובבבלי נ"ב א', בהוצאות שלפנינו ובכ"י מינכן: אין היתומין 45 וכ"ה בתשובת רב סעדי' באוה"ג, התשובות, עמ' 248, ד"ה ולעניין הוצאות. חייבין לפדותה וכו'. אבל במלחמות להרמב"ן יבמות פ"ד (למשנה: שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו'): דגרסי נוסחי דוקאני במסכת כתובות אין היבמין חייבין לפדותה, וגירסא דתוספתא נמי הכי וכו'. ועיין גם בחידושיו שם ל"ט רע"א. וכ"ה בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ד, וברי"ף פ"ד בדפוסים ובשני כת"י של קלף. 46 אלא שבכת"י אחד שם מוסיף: נסחא אחרינא, אין היורשין (כגי' הירושלמי שהבאנו לעיל בפנים), וכגירסת הברייתא הראשונה בבבלי לעיל שם. ועיין מ"ש על נוסחא זו להלן. וכ"ה בראב"ן, ק"ל ע"א, ברש"י מהדו"ק (לפי שטמ"ק במקומו), ברשב"א יבמות ל"ח ב', בפירוש הר"א מן ההר שם, עמ' פ"ה, ובפי' תלמידי רבינו יונה שהובא בשטמ"ק כאן. ולעיל, הע' 46, הבאנו גם את הגירסא: אין היורשין וכו'. וכ"ה בעיטור ח"א אות כ', כתובות, [התנאי] השלישי, הוצ' רמא"י, ל"ב ע"ג, וברא"ש כאן פ"ד סי' כ"ב, ובאגודה סי' נ"ד, קי"א ע"ב. וכן כותב בפי' הר"א מן ההר הנ"ל: ואפילו לנסחי דאית בהו ואין היורשין וכו'. נמצאנו למדים שיש לפנינו ג' נוסחאות: אין היבמין, אין היתומים, אין היורשין. 47 ואעפ"י שאף היתומים פירושו היורשים (כמשנתנו רפי"א ועוד), אבל היורשים הם לאו דווקא יתומים, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין מ"ש ע"ז להלן בסמוך. ואמרו בבבלי נ"ב א' הנ"ל שאין חייבין לפדותה: שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו. וטעם זה מבואר לכל הגירסאות הנ"ל. ולפי גירסת ההוצאות שלנו וכי"מ ("היתומים"), הרי אין קידושין תופסין בה (משום אשת אב), 48 עיין מ"ש לעיל הע' 47. ולגירסת העיטור ועוד ("היורשין") היורשין יכולים להיות אחי האב, או בני אחי האב, והיא מותרת להם, מ"מ אף הם בכלל שאין אני קורא בה ואותבינך לאינתו, וכי משום שנשבית הם מתחייבים לישא אותה? ולגירסת רוב הנוסחאות ("היבמין") נחלקו הראשונים בפירושה. וכן כותב בפי' הר"א מן ההר ליבמות הנ"ל: "שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו, ומקמיה שביה לאו איתתיה הואי . ואפילו לנסחי דאית בהו ואין היורשין, והוא הדין ליבם, דחד טעמא הוא". ולפי פירוש רבינו הדיוק הוא משום שכותב בכתובתה: ואשיב אותך לי לאשה. ובכתובה הירושלמית (קובץ על יד ש"ט): ויחזירנה לו לאשה כבתחילה. וכן בכתובה אחרת בארמית: 49 נתפרסמה ע"י ר"ש אסף, הצופה לחכמת ישראל ח"י, בודאפעשט תרפ"ו, עמ' 29. ואתיבנך לי לאינתו היך כמין שרויא , ועיין תרביץ ש"ט (ירושלים תרצ"ח), עמ' 25. וטעם זה שייך בין ביבמין בין בשאר יורשין, שהרי לא היתה אשתו מתחילה. ובפירוש תלמידי רבינו יונה (לפי שטמ"ק נ"ב א'): ומאי דקתני אין היבמין חייבין לפדותה לאו דוקא וכו', יורשים נמי אינם חייבים לפדותה, אלא דנקט יבמים לרבותא, שאפילו היכא שהיא זקוקה לו אינו חייב לפדותה, וכ"ש שאר יורשים וכו'. וכוונתם שביבמים הייתי יכול לטעות שאפשר לקיים ואחזירנך לאשה, משום שהיא זקוקה לו. 50 ומלמדת הברייתא שאין היבמה "אשה", וכמו שאמרו במכילתא משפטים ספ"א, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 250: ת"ל אשתו , להוציא שומרת יבם שאינה אשתו. ובתוספות רי"ד נ"ב א' גרס כבהוצאות שלנו ("היתומים"), 51 אבל נראה יותר שהיא ט"ס, וצ"ל: היבמים. אבל בפירושו: פי' שאע"פ שהיבם מייבמה, לא איקרי לי לאינתו, שיבמה נקראת ולא אשה, והא דכתיב ולקחה לו לאשה, לדרשה [אתא], שיגרשנה בגט ומחזירה ככל אשה דעלמא. אבל יבמתו נקראת (כלומר, אפילו אחר שייבמה), וכדכתיב ויבמה וכו', וכיון שאין חייבים לפדותה אין להם פירות לא ליבם ולא ליורשים. ולפירוש רבינו הדיוק מלשון הכתובה היא משום שכתב "לאינתו", ואין היבמה אינתו. וכן מפורש בירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"ב: ואתיבינך לי לאינתו, אין כאן אינתו. 52 והעתקנו את כל לשון הירושלמי להלן, שו' 17–18, ד"ה ולא עוד. ולפי הגירסא שלפנינו בירושלמי מוכח שטעם זה ניתן לרישא, למה אין יבמין חייבין לפדותה, כשנשבית לאחר מיתת בעלה. אבל מסתברת הגהת בעל ק"ע שבירושלמי נסתרסה הגירסא, וצ"ל שם להפך: לא סוף דבר שנשבית לאחר מיתת בעלה (כפשוטה של לשון הברייתא: יבמה שנשבית), אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו', כמו שאמרו להלן בתוספתא ובברייתא שבבבלי. והטעם "אין כאן אינתו" דבוק, איפוא, לסיפא, לנשבית בחיי בעלה, והיבם אינו חייב לפדותה, משום שאף מאחיו המת נפקע חיוב הפרקון, שהרי אין כאן "ואותבינך לאינתו", ועל הבעל המת אנו אומרים "אין כאן אינתו". ועיין בשו"ת חכם צבי סי' קט"ז ומ"ש הגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא כלל ח' ובהוספות שם לכלל ח'. ולפ"ז אין כאן אינתו, ובוודאי אין כאן "ואותבינך". ואף בבבלי הפירוש כן. אבל נשבית לאחר מיתת בעלה פשיטא שאין חייבין לפדותה, משום שהיבמין והיורשין לא נתחייבו בתנאי כתובה של פרקון, ולא תקנו להם פירות. ולפי פירוש זה אפשר היה לומר שאפילו אם כבר ייבם אותה ונשבית אינו חייב לפדותה, 53 כשיטת הרשב"א שנביא להלן בפנים, ד"ה ברם. משום שאין כאן "אינתו". 54 ומה שאמרו להלן בסמוך: ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה וכו' היא רבותא יותר גדולה, משום שהייתי אומר שכבר נתחייבו הנכסים, כדעת הברייתא הראשונה שבבבלי לעיל שם. סוף דבר הטעם שנתנו בבבלי מתפרש לכל הגירסאות, ואפילו אם אנו גורסים "יבמין" הדין דין גם בשאר יורשין, וכ"ה בר"מ פי"ח מה' אישות ה"ה, ובמאירי כאן, עמ' 194, וכמו שכתבו הראשונים הנ"ל. ברם אם אנו גורסים בכל המקורות "יבמין" הרי משמע מכאן שאין היבם אוכל פירות, הואיל ואינו חייב בפרקונה, כשיטת רב סעדיה, 55 אוה"ג, התשובות, עמ' 248: כי כן שנינו היבם אינו אוכל פירות וכו'. והרי"ף כאן בפ"ד סי' רמ"ח בסוגיין, וכמו שהסתייע ברמב"ן במלחמות יבמות פ"ד ובחידושיו שם הנ"ל. 56 לדעת הרמב"ן יש לו פירות מחלקו בנכסי צאן ברזל, אלא שלא תיקנו פרקון אלא כנגד פירות נכסי מלוג, ולא נגד פירות נכסי צאן ברזל, עיי"ש בהי' הרמב"ן. ועיין ר"מ פכ"ב מה' אישות ה"י ובהשגות שם, ובאוה"ג יבמות, התשובות, עמ' 64. ורוב הפוסקים סוברים שאין היבם חייב לפדותה אלא בשעה שהיא זקוקה לו ועדיין לא ייבמה, אבל כשכבר ייבמה היא כאשתו לכל דבר. אבל ברשב"א יבמות ל"ח ב' כתב: "וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה, ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה, שהרי אין לה כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה, 57 כלומר, ובתנאי כתובה של בעלה כתוב ואותבינך לי לאינתו, כמו שבאר בעצמו במכילתין פ"ה, לפי הר"ן שם, עיין מ"ש להלן בפנים. ועיין לעיל, הע' 52. וא"כ היאך יאכל פירות. 58 כלומר, והרי מפורש במשנתנו פ"ח מ"ז שהוא אוכל פירות, עיי"ש בפירש"י פ' ב', ד"ה ילקח. וצריך לי עיון." ועיין גם בבעל המאור יבמות שם בסוגיין ובמאירי שם, הוצ' דיקמן, ריש עמ' 154, ומ"ש לעיל בשם תוספ' רי"ד. והרשב"א הנ"ל סיים שם: ובכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים הארכתי יותר. ודבריו נעתקו בר"ן שם (פ"ח סי' שכ"ה) עיי"ש, והר"ן דחה את דבריו, והסיק כרוב הפוסקים. אלא שלפי דבריו אין בכלל ראייה שאין אכילת פירות באנשים שאינם יכולים לקיים "ואותבינך לי לאינתו", אלא שמסתבר שלא יתקנו להם פירות בנכסים שגופן שייך לאשה, בשעח שאינם חייבים בפרקונה, ובשעה שאינה נשואה להם. ועיין מ"ש להלן פ"ה, שו' 21, ד"ה ירושתה.

617-18. ולא עוד אפי' נשבית בחיי בעלה ולאחר מיכן מת בעלה, אין יבמין חייבין לפדותה. וכ"ה בבבלי נ"ב א' הנ"ל (עיין מ"ש לעיל על הגירסה "יבמין" בברייתא שבבבלי). ובירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"א: ר' חייה בר אשי בשם רב לא סוף דבר שנשבית בחיי בעלה, אלא אפילו שנשבית לאח' מיתת הבעל אין היורשין חייבין לפדות'. ר' חייה בר אחא מתני' מסייעא לרב ואתיבינך לי לאינתו. אין כאן אינתו. ומסתבר שנסתרסה הגירסא בירושלמי, וצ"ל להפך, כמו שהוא בתוספתא ובברייתא שבבבלי, וכמו שהגיה בק"ע שם. ועיין מ"ש לעיל, הערה 52.

718-20. היתה ניזונת מנכסיו וצריכה רפואה, הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפא מכתובתה, ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות. בכי"ו נשמטו בטעות (ע"י הדומות) המלים "הרי היא כמזונות רבן שמעון בן גמליאל אומר", אבל כן הוא בד, בכי"ע, בקג"נ (אלא ששם נשמט "בן גמליאל") ובבבלי נ"ב ב'. וכן מוכח גם מן הירושלמי פ"ד הי"א, כ"ט ע"א, וב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א. ועיין גם להלן ב"ב פ"י ה"ו, והירושלמי בב"ב הנ"ל הסמיכה לדברי רשב"ג כאן, ויתבאר אי"ה במקומו. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 149. ובברייתא שבבבלי נ"ב ב': תנו רבנן אלמנה ניזונת מכנסי יתומים וצריכה רפואה הרי היא כמזונות. רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה וכו'. וכתב בתוספ' רי"ד שם: ונ"ל דוקא יורשים שאין חייבים בפרקונה אין חייבים ברפואה שיש לה קצבה, אבל בבעל שחייב בפרקונה חייב אפי' ברפואה שיש לה קצבה. וסברא זו כתב גם הרא"ש פ"ד סי' כ"ג. ולפיכך אפשר לפרש גם את הברייתא שלנו שהיא דבוקה לשלפניה "אפילו נשבית בחיי בעלה וכו' אין יבמין חייבין לפדותה". וממשיכה הברייתא: היתה ניזונית מנכסיו 59 כלומר, מנכסי בעלה, שהרי אם לא הניח נכסים אין היורשין חייבין במזונותיה. והברייתא שבבבלי נקטה את לשון משנתנו רפי"א. וצריכה רפואה וכו', ואין רפואה כפדיון, ורשב"ג סובר שרפואה שיש לה קיצבה דינה כפדיון, וכשם שאין היורשין חייבין לפדותה כך אין חייבין ברפואתה שיש לה קיצבה, כסברת בעל תוספ' רי"ד והרא"ש. ובמשנתנו פ"ד מ"ט: לקתה חייב לרפאותה, ולא הזכירה שום חילוק בין רפואה שיש לה לשאין לה קיצבה. ואם התוספתא מדברת בבעל עצמו, הרי היה מספיק לשנות: רפואה הרי היא כמזונות. רבן שמעון וכו'. ולפיכך מסתבר שאף התוספתא מדברת באלמנה גרידא, וכמו שכתבנו לעיל. וכשיטה זו שהברייתא בבבלי אינה מדברת אלא באלמנה גרידא, אבל הבעל חייב ברפואתה בין שאין לה קיצבה בין שיש לה קיצבה הביא בריטב"א נ"ב ב' בשם "ועוד אומרים בשם רבינו חננאל", 60 בשטמ"ק נ"א א' למשנתנו שם, ד"ה אמר הרי גיטה, העתיק בשם הריטב"א: ועוד אמרו ז"ל בשם רבינו הגדול , וא"כ הכוונה להרמב"ן, ולא להר"ח. ולא מצאתי במקום אחר שהר"ח פירש כן. אלא שבאר אחרת שלא כתוספ' רי"ד והרא"ש הנ"ל. 61 והיינו שדווקא לגבי יורשים חיוב הרפואה הוא משום מזונות (ואם יש לה קיצבה אינה דומה למזונות), "אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן, ולא משום מזונות". ולפי דבריו חיוב רפואתה הוא מתנאי בית דין, ולא מתנאי כתובה. וכן היא שיטת הרי"ף כאן במקומו, הר"מ פי"ח מה' אישות ה"ה 62 ועיין מ"ש להלן, הע' 70. (ובשו"ע אה"ע ריש סי' ע"ט), הרמב"ן (לפי הריטב"א), הרא"ה, המאירי (עמ' 194), הר"ן (על הרי"ף בסוגיין), תוספ' רי"ד (עיין גם בשלטה"ג בשם הריא"ז) והרא"ש שהבאנו לעיל, ד"ה ובברייתא. ובעיטור אות כ', כתובות (קרוב לסופן), הוצ' רמא"י, ל"ז ע"ב: ורשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה וכו', והילכתא כותיה, ומסתברא הוא הדין בחיי בעלה, מדגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת 63 ב"ב פ"ט ה"ו, י"ז ע"א. ועיין בירושלמי כאן פ"ד הי"א, כ"ט ע"א. קריבתיה דר' שמי (צ"ל: שמ'=שמעון) בר אבא חששה עיניה, אתת קומי ר' יוחנן, אמר אין קציץ, הן פורנך, אי לא, בעליך יהיב לך וכו'. והביאו אותו הרא"ה והר"ן הנ"ל (ועיין גם בריטב"א שנביא להלן). והם דחו את דברי העיטור, ופירשו את הירושלמי שהכוונה לנכסי בעלה, ובעל לאו דווקא. וכ"ה ברא"ש הנ"ל. ובריטב"א נ"ב ב' הביא שיטה זו בשם הרא"ם 64 ר' אליעזר ממיץ? ובשטמ"ק הנ"ל (ולעיל הע' 60) מעתיק משמו: אבל הרב בעל העיטור ז"ל כתב. וכאן נראה שהעיקר הוא כמו שהוא בריטב"א שלפנינו, ובשטמ"ק תוקן ע"פ הבאת שאר הראשונים. שהסתייע מן הירושלמי הנ"ל. וברא"ה, בריטב"א וברא"ש שם מביאים גם את המשך הירושלמי בב"ב הנ"ל: בעלה בעי הן דקצץ, 65 כלומר, בעלה רוצה בזה (היינו ברופא זה) שקוצץ את שכרו בעד כל הרפואה, כפירוש הרא"ף שם. ופשוט הוא להם שהרשות ביד הבעל לבחור באיזה רופא שהוא רוצה. והיא בעייה הן דלא קצץ, למאן שמעין, לא לבעלה ? ומלשון זו מוכח שמדברים בבעלה ממש. 66 בריטב"א שם: "ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה, וזה דחוק". ועיין בשיטה להר"ן, עמ' קי"ב. ועיין במה"פ במקומו, ד"ה אין. ועיין גם במאירי, עמ' 195. ולפיכך הסיק הריטב"א בשם רבינו הגדול (הרמב"ן) שהירושלמי חולק על הבבלי, 67 שהרי בבבלי נ"ב ב' הובא המעשה בר' יוחנן בשינויים, ומוכח משם שבאלמנה עסיקינן. ואתלמודא דידן קא סמכינן. ובירושלמי בסוגיין לא נזכרו דברי הת"ק, ולכאורה רשב"ג מפרש את משנתנו המדברת בבעל, אבל אפשר שדברי רשב"ג סמוכים לרישא של הברייתא שלנו, וכמו ששערנו בתחילת דברינו, ועיי"ש בירושלמי. אבל מתוך סמיכות המעשה בר' יוחנן ברור שהירושלמי אינו מחלק בין הבעל והיורשים. ובמאירי, עמ' 195, כתב: וגדולי המפרשים (=הראב"ד) נסתפקו בה במסכת בבא בתרא, ואין הדברים נראין לי, הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה. ופירוש הראב"ד הובא בשטמ"ק ב"ב קמ"ד סע"א 68 יד רמה שלוניקי ח"ב, ספר שיור שטמ"ק, ט' ע"א. בשם "השמטה שבסוף מציעא מחידושיו". והוא כותב שם: אבל אני מסופק בדברי רשב"ג עצמו, ואם נאמר כך לגבי בעל עצמו, או דילמא לא אמרינן הכי אלא גבי יורשין, משום דגמרא דילן גבי יורשים קתני לה בברייתא, אבל במתניתין דקתני לקתה חייב לרפאת' לא קמפליג ולא מידי, ועוד דלא אשכח ליה פתרא אלא דאמר לה הרי גיטה וכתובתה ותרפא עצמה (כלומר, משנתנו שם הביאה רק יוצא מן הכלל אחד), אבל בלא הכי בכל רפואתה מחייב, ועוד אי בבעל עצמו, היכי אמרינן מתרפאת מכתובתה, וכי גובה כתובתה מחיים (ראייה זו הביא גם הרא"ה), 69 ודברי רבותינו נראים לכאורה תמוהים, שהרי ברייתא ערוכה היא בספרי נשא ריש פי' ח', הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 13: הרי זה מביא משלו ואין מקיץ (-מקיז, מנכה, עיין חי' הרמב"ן ב"מ ס"ז א', סד"ה וראיתי, ובמלונו של יסטרוב ערך קזז) מכתובתה וכו', מביא משלו ומקיץ מכתובתה, אבל עיין מ"ש להלן בסמוך, ד"ה ובעיטור. ועיין עיטור אות שי"ן שובר, והעתקנו אותו להלן, שו' 42–43, ד"ה וברמב"ן. אלא שאין זו ראיה, 70 בר"מ פי"ד מה' אישות הי"ז: האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתיך מונחת, או רפאי את עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעין לו. והדברים מובנים שאם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לשלם לה את כל הכתובה ותוספת כתובה מיד, אבל אם תתרפא מכתובתה, שמא לא תכלה את כל התוספת וישאר לו מקצת ולא יגרש את אשתו. וכן בנידון שלפנינו אם קיצבת הרפואה היתה אלף דינר, ותוספת כתובתה היתה אלפים דינר, הרי אם לא ירצה לרפא אותה יצטרך לגרשה ולשלם מיד אלפים ומאתים דינר, ונוח לו שישלם אלף דינר מכתובתה (ותכתוב לו: התקבלתי אלף דינר מן התוספת), ולא יגרשנה. ונמצא שאף לשיטת הר"מ אם היתה רפואה שיש לה קיצבה וכתובתה מרובה, ביד הבעל לסדר שתתרפא מכתובתה. וזהו דווקא אם אמר לה כן ונתרצתה בכך, אבל בסתם חייב ברפואתה אפילו אם יש לה קיצבה. אבל מסעד הוא . ומכאן משמע שאף הראב"ד הכריע כשיטת רוב הראשונים, ואף לא השיג כלום על הר"מ פי"ח מה' אישות. 71 אבל פשיטא שאין זו ראייה כלל, שהרי ידע הראב"ד ששיטת הרי"ף ועוד מסייעים לו להר"מ.

820-21. היו שני בצרות, אמ' לה טלי גיטיך וכתובתיך צאי ופרנסי את עצמיך, הרשות בו. לפי מה שפירשנו לעיל שהברייתא הקודמת מדברת באלמנה, עלינו לפרש שבבא זו נסמכה למשנתנו פ"ד מ"ט: ואם אמר הרי גטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי. לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. ומלמדת הברייתא שאפילו בשני בצרות שהאשה לא תמצא להרויח, והמזונות הם חיי נפש ממש, אין דינן כפדיון, אלא כמזונות בשאר שנים וכרפואה, ועיין בשטמ"ק נ"א א' (למשנתנו) מה שהביא בשם הרמ"ה. ועיין בתוספות נ"ב ב', ד"ה אמר.