תוספתא כפשוטה על כתובות ד:ח

129-30. מצוה לזון את הבנות ואין צריך לומר את הבנים. ר' יוחנן בן ברוקה אומ' חובה לזון את הבנות. וכ"ה בירושלמי פ"ד רה"ח, כ"ח ע"ד. ולפי פשוטה חולק ר' יוחנן בן ברוקה על משנתנו פ"ד מ"ו: האב אינו חייב במזונות בתו. זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה וכו', הבנים יירשו והבנות יזונו, מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. ור' יוחנן ב"ב אינו דורש לשון הכתובה 80 ובייחוד כאן שהדרש הוא לגרוע כחה של האשה, עיין בתוספות נ"ג ב', ד"ה שאין. ומפרש את לשונה כפשוטה (פ"ד מי"א): בנן נקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דיתנסבן לגברין. והכוונה בין בחיי האב בין במותו. ור' אלעזר בן עזריה הוא הוא שעשה כתובה מדרש, עיין בירושלמי במקומו. אבל בבבלי מ"ט א': דתניא מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים (דעסקי בתורה) 81 זהו פירוש התלמוד, כדברי הרשב"ם ב"ב קמ"א א'. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות (משום זילותא). ר' יוחנן בן ברוקא אומר חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן אלו ואלו אינן ניזונין. וכבר ראה בהגהות יפה עינים מ"ט א' שהירושלמי חולק על הבבלי. ועיין במכילתא דרשב"י שהביא הרמב"ן בפירושו למשפטים כ"א, ג', וברלב"ג שם, פ"א ע"ד (ולדבריו הברייתא נשנית אחרי תקנת אושא). והעיקר כדברי הרמב"ן, שהרי גם במכילתא דר' ישמעאל מוציאים שומרת יבם וארוסה לעבד עברי (משפטים ספ"א) מן הכתוב, ואלמלי הדרשה הייתי אומר שהאדון חייב במזונותיהם, אע"פ שהעבד אינו חייב במזונותיהם, כמכילתא דרשב"י. ועיין ריטב"א קידושין כ"ב סע"א, ד"ה מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו.