תוספתא כפשוטה על כתובות ה:א

11. הבגר בתביעה, נותנין לה שנים עשר חדש. וכן בס' יחוסי תנאים ואמוראים ערך ר' טרפון, הוצ' רי"ל מימון, עמ' תפ"ב: דה"ג בתוספת' דכתובות פ' הבגר בתביעה. ובכי"ע: הבגר כתביעה, וכצ"ל לפנינו. ובד: הבגרת בתביעה וכו', וצ"ל שם: הבגרת כתבועה , וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ב: בתוספתא כתובות פרק חמישי שמתחיל הבוגרת כתבועה. ולגירסת כי"ו וד משמע שצריך בגרות ותביעה, ועיין להלן. ובמשנתנו פ"ה מ"ב: נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכו', ולאלמנה שלשים יום. ובירושלמי שם ה"ג, כ"ט ע"ד: תני הבגר בשעה (צ"ל: כתביעה, כמו שהגיהו המפרשים) שנים עשר חדש. ובבבלי נ"ז ב': בגרה הרי היא כתבועה. מאי לאו כתבועה דבתולה. לא כתבועה דאלמנה. תא שמע וכו', ובגרה היא כתבועה, כיצד בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש. כלומר, אם תבעה להנשא נותנין לה י"ב חודש מיום שבגרה. ועיין ברש"י בסוגיין ומ"ש בהפלאה שם. ועיין נדרים פ"י מ"ה, בבלי שם ע' ב', ע"ג ב', כאן נ"ז ב', ובתוספתא נדרים פ"ו סה"ד. ועיין מ"ש ר"ח אלבק בקובץ לזכר ר"מ שור, עמ' 21 ואילך.

21-2. אם היתה קטנה, בין היא בין אביה יכולין לעכב. בבלי נ"ז ב'. ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד: היא קטנה ורוצה להגדיל שומעין לה. ואעפ"י שאמרו בבבלי מ"ז א': דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה, כבר כתב הר"י מיגאש (שטמ"ק כאן): ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה, וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב לממסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא, אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא. ועיי"ש בתוספות מ"ז א', ד"ה דזכי, ובשטמ"ק שם. ועיין במאירי, עמ' 233, שכתב כן, והוסיף: אי נמי מדינא קאמר (כלומר, שיכול למסור אותה בעל כרחה), והכא מחמת איסור אתינן עלה.

32. ר' טרפון או' נותנין לה הכל תרומה. כל הברייתא בס' יחוסי תנאים ואמוראים, ערך ר' טרפון, הוצ' רי"ל מימון, עמ' תפ"ב, בשם התוספתא. ובמשנתנו פ"ה מ"ב הנ"ל: הגיע זמן ולא נישאו, אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה. ופירש"י: "הכל תרומה. אם ירצה, וכשיגיעו ימי טומאה תמכרנה ותקח חולין". 1 ובמהדו"ק (לפי שטמ"ק) וכן בתוספות רי"ד פירשו שאם תיטמא יחליף לה אביה חולין בתרומה, שהרי בארוסה בת כהן לכהן עסיקינן (עיין להלן בסמוך). ובירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד: תני ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה, שהתרומה מצויה בכל מקו'. ושמא הכוונה שהתרומה מצויה אצל כהנים בכל מקום, או שצ"ל: מצויה [למכור] בכל מקום. וסובר ר' טרפון שצריכה לצמצם במזונותיה, 2 זו היא שיטת רש"י ועוד. ויש מפרשים אחרת, עיין בשטמ"ק. שהרי כשיגיעו ימי טומאתה תצטרך למכור את התרומה שהיא בזול, ולא תקבל בדמיה אלא חולין מועטין. ועיין להלן. ויש לפנינו כאן פיסקא ממשנתנו, והתוספתא מוסיפה להלן את פירושיה. והובאה בבבלי נ"ח א' ושם הפיסקא מן המשנה גדולה יותר (כדרך הבבלי), ונוסף: ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה. ועיין מ"ש להלן.

42-3. במי דברים אמורי' וכו'. עיין מ"ש על צורה זו לעיל ח"א, דמאי, עמ' 227, הערה 14.

53-4. מן האירוסין, אבל מן הנשואין מודה ר' טרפון שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה. וכ"ה גם בס' יחוסי תו"א הנ"ל. וכ"ה בבבלי הנ"ל (אלא שהבבות שם בשינוי סדר). ופירש"י: אבל בנשואה שנותן לה בעלה מזונות בביתה, כגון משרה אשתו ע"י שליש וכו', לפי שכל כבודה של בת מלך פנימה (תהלים מ"ה, י"ד), ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה. וכן משמע מדברי הר"מ בפי"ב מה' אישות הי"ב והי"ג. ובנשואה אין הבדל בין בת ישראל לבת כהן, ואין האשה מחוייבת להזהר בכל מזונותיה, שהרי טומאה מצויה באשה, ואם תטמא את התרומה תפסיד אותה לגמרי, ואף באשה זקנה שאין לה וסת הדין כן. ועיין בירושלמי פ"ה ה"ג, כ"ט ע"ד הנ"ל. ולפ"ז מפורש בין בתוספתא ובין בבבלי שמחלוקת ר"ט ור"ע היא רק בארוסה, ולפי פשוטו המחלוקת היא למשנה האמצעית, וכשהגיע זמן ולא נשא משום שהיה העיכוב מחמתו, או כשהתנה במפורש לזון מן האירוסין (עיין להלן), אבל בנשואה אין מחלוקת. ועיין בפיה"מ להר"מ למשנתנו ומה שכתב הרב המגיד בפי"ב מה' אישות הי"ג. וצ"ע רב.

64-5. במי דברים אמורים בבת כהן לכהן, אבל בת ישראל לכהן הכל מודים שמעלין לה כל מזונותיה מן החולין. וכ"ה בד, בכי"ע וביחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל, וקשה להגיה. אבל בבבלי הנ"ל: דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה . ונוסח התוספתא מובן יפה. והכוונה שדווקא בארוסה בת כהן לכהן שהיא רגילה להזהר בתרומה, ויש לה אב, או אחין, נותנין לה הכל תרומה לר' טרפון ומחצה חולין ומחצה תרומה לר"ע, אבל בבת ישראל שנתארסה לכהן אין להטיל עליה את הטרחה שתזהר בתרומה שלא הורגלה בה כלל. ובבת ישראל נשואה לכהן אפשר שבין ר"ע ובין ר"ט יודו שנותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה, שהרי צריכה עכשיו להרגל להזהר בתרומה. ואפשר שאפילו בבת כהן נשואה לכהן יודה ר' טרפון שנותנין לה מחצה חולין, אעפ"י שכשהיתה ארוסה היו נותנין לה הכל תרומה, והטעם הוא שמשום חייובי הבעל לאשתו אתינן עלה, והואיל והשרה אותה ע"י שליש ואינו זן אותה בביתו, אין להטיל עליה טרחה למכור את התרומה בימי נדתה, ונותנין לה מחצה חולין. נמצאנו למדים שבנשואה אין מחלוקת בין התוספתא והבבלי, ובין בת כהן לכהן ובין בת ישראל לכהן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה לכולי עלמא.

75-6. ר' יהודה בן בתירה או' שתי ידות תרומה ואחת חולין. שהרי ימי נדותה של אשה היא בערך שליש מימי טהרתה. וכתב הרא"ה (נ"ח א'): מסתברא דר"י ב"ב אפי' אנשואה פליג, ואפשר דלא שני לן בין ארוסה לנשואה, והכי נמי לר' יהודה ורשב"ג דלא אתמר ההוא הפרישא אלא לר' עקיב' ור' טרפון. ועיין בבבלי הנ"ל.

86-7. ר' יהוד' אומ' מוכרת את התרומה ולוקחת בדמיה חולין. ופירש"י: לר' יהודה נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות מן דמי מחצית חולין, אבל טורח מכירה מוטל עליה למכור לתתה תחת חולין. ולפ"ז סובר ר' יהודה שאפילו בנשואה נותנין לה הכל תרומה כשיעור דמי חולין ומטילין עליה את הטרחה למכור את התרומה, אם היא אינה רוצה להזהר בה שלא תטמא אותה.

97-8. רבן שמעון בן גמליאל או' כל מקום שהוזכרו שם תרומה נותן כפול חולין. וכ"ה בד. ובכי"ע: כל מקום שנזכרו שם תרומה וכו'. ובירושלמי פ"ה סה"ג, כ"ט ע"ד: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שהזכיר תרומה וכו'. ובבבלי הנ"ל: כל מקום שהוזכרה תרומה וכו'. ולדברי רשב"ג נותנין לה תרומה בריוח שיקפצו עליה קונים לקנות אותה בזול ולא תהא לה טירחה במכירתה.

108-9. זו משנה ראשונה. רבותינו אמרו אין האשה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. וכ"ה בד, בכי"ע ובס' יחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל. וכן ("רבותינו אמרו") מעתיקים בשם התוספתא בס' הישר לר"ת כתובות סי' מ"ט, ט' ע"ב (הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 18), בתוספות נ"ח א', ד"ה ואפילו, יבמות ס"ז ב', ד"ה קנין, ושטמ"ק נדרים ע"ג ב' (בשם שיטה). ובר"ן כאן פ"ה סוף סי' רס"ח: בתוספתא זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו ואמרו וכו'. אבל ברמב"ן נ"ז א', ד"ה והא דתנן: מדתניא בתוספת' משנ' ראשונ' ב"ד של אחריה' אמרו אין האש' אוכלת וכו'. וכ"ה גם ברא"ה (ומובא גם בשטמ"ק) נ"ה א'. וכן כותבים תלמידי רבינו יונה (שטמ"ק שם): ומה שמקשים מהתוספות ז"ל דקתני וב"ד של אחריהם אמרו וכו'. וכנראה שכולם נמשכו אחר לשון המשנה, עיין מ"ש להלן. ובריטב"א נ"ח א', ד"ה מתני' היבם: ותו בתוספת אמרי משנה אחרונה אמרו אין האשה וכו' ובתוס' כך אמרו משנה אחרונה שאין האשה אוכלת וכו'. ודברי הריטב"א הובאו גם בשטמ"ק שם, עיי"ש שהסמיך את שיטת הרשב"א לדבריו. ובמשנתנו פ"ה מ"ב-ג': הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו', זו משנה ראשונה, 3 ראשונה לאו דווקא, שהרי למשנה ראשונה ארוסה אוכלת בתרומה, אלא משנה אמצעית, כמו שהסיקו בירושלמי במקומו, אלא שלגבי "ב"ד של אחריהך קראו לה "משנה ראשונה". ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומהרי"ן אפשטיין במבוא לנוה"מ, עמ' 972 ואילך, הסיק שאף בתוספתא אין "רבותינו" ב"ד של רבי וחבריו, שהרי ר"י בן בתירא נוקט הלכה זו (עיין להלן, שו' 17–18, ומקבילות) בשם "אמרו חכמים", ועיין ירוש' תרומות רפ"ח מ"ה סע"א ואילך, נדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א, ובבלי שם ע"ג ב'. ברם להלן, עמ' 259, ד"ה ולפ"ז, הסקנו שריב"ב מכוין למשנה האמצעית, ולא למשנה האחרונה.

119. והיבמה עד שתיבעל. כל הראשונים הנ"ל, תוספ' רי"ד נ"ח א', תוספ' הרא"ש שם, סד"ה היבם, תשובת הר"ש משאנץ שהובאה בהגהות מרדכי קידושין סי' תקמ"ה. 4 עיין מ"ש לעיל יבמות פ"י, שו' 7–8, ד"ה אין אוכלת. ורוב הראשונים הנ"ל הסתייעו מברייתא זו שלמשנה ראשונה יבמה אוכלת בתרומה, אם כבר אכלה בחיי בעלה, שהרי דווקא רבותינו אמרו שאין יבמה אוכלת בתרומה עד שתיבעל, בניגוד למשנה ראשונה. וזו היא שיטת ר"ת ורבינו אפרים וסייעתם. והביאו ראייה גם מלשון המשנה: ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם וכו', ומכאן שאם עשתה כולן בפני הבעל ומת ונפלה לפני יבם אוכלת לפי משנה ראשונה. והראשונים הסתייעו גם מן הירושלמי כאן למשנתנו. ועיין בבלי יבמות נ"ו א' ובראשונים כאן ושם. ועיין להלן, שו' 18–20, ומש"ש. והר"י חלק על רבינו תם, ודחה את ראייותיו, ופירש את התוספתא: שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל, 5 כלומר, אפילו למשנה ראשונה. כמו שהביא הריטב"א כאן בשמו. ותלמידי רבינו יונה פירשו: "עד שתבעל, לאו למימרא דקודם לכן (כלומר, לפי משנה ראשונה) היתה אוכלת, אלא איידי דאיצטריך למימר דלמשנה אחרונה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שנה כל הדין ואמר ולא היבמה עד שתבעל, אבל ה"ה דקודם משנה אחרונה לא היתה היבמה אוכלת עד שתבעל, דאין חילוק בין משנה ראשונה למשנה אחרונה ביבמות אלא בארוסה". וכן פירש את התוספתא גם בתוספות הרא"ש הנ"ל, והוא בשיטת רש"י, שאפילו עשתה כולם בפני הבעל ונפלה לפני יבם אינה אוכלת בתרומה אפילו למשנה ראשונה. ובמאירי בסוגיין ונדרים ע"ג ב' ויבמות ס"ז ב' דבר בעניין זה, ולא הזכיר כלל את התוספתא. ושמא היתה לו גירסא אחרת כאן, שהרי כן הוא כותב בקידושין י' א', עמ' 75: וכן אמרו בתוספתא אין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה, או שתבעל לשם נשואין. ועיין לעיל פ"ד ה"ד. וצ"ע.

12אם מתה בעלה יורשה. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובס' יחוסי תו"א, עמ' תפ"ב הנ"ל, חסר. וכנראה שבבא זו חסרה גם לפני תלמידי רבינו יונה ותוספ' הרא"ש הנ"ל, שהרי יכלו להסתייע ממנה לשיטתם שההלכה "והיבמה עד שתיבעל" היא גם לפי משנה ראשונה דומיא ד"אם מתה בעלה יורשה", שאף למשנה ראשונה אין בעלה יורשה לפני שנכנסה לחופה. ואף שבעלה יורשה אם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל (עיין לעיל פ"ד ה"ד, שו' 10 ואילך) לפני שנכנסה לחופה, הרי דין זה הוא גם לפי משנה אחרונה, ואין הבדל בין המשנה הראשונה והאחרונה בהלכה זו. ועיין להלן, שו' 18, ומשנת גיטין פ"ה מ"ה ועדיות ספ"ז.

139-10. אמ' ר' מנחם בן נפח וכו'. כ"ה בד, בכי"ע ובס' יוחסין השלם, 56 סע"א. ובכי"ו בטעות: בן בן נפח, ובס' יחוסי תו"א הנ"ל חסר "בן נפח". ולא מצאתי זכרו במקום אחר.

1410-11. מעשה בר' טרפון שקידש שלש מאות נשים להאכילן בתרומה וכו'. ס' יחוסי תו"א ויוחסין השלם הנ"ל, ולעיל שם, 24 ע"ב, רש"י קידושין ע"א סע"א, רשב"ץ אבות פ"ב מט"ו, ל"ז ע"ב. והמעשה עצמו גם בירושלמי יבמות פ"ד הי"ב, ו' ע"ב, ובמדרש שה"ש הוצ' גרינהוט, ו' ע"ב. 6 ומשם בלקח טוב שם, הוצ' גראינוף, עמ' 15. ופירש בס' יחוסי תו"א הנ"ל שלר' טרפון היו הרבה תרומות משלו שהיה עשיר גדול ובעל נכסים מרובים, ולא עוד אלא שהיה מקבל תרומה מכל אדם כל השנה, כמפורש לעיל חגיגה פ"ג הל"ג, עמ' 393. והנשים הללו היו בנות ישראל, והלכה זו היא לפי המשנה האמצעית שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כשהגיע זמן ולא נישאו, ולפנינו הרי התנה מתחילה שיזון אותן מיד, ודינן כהגיעו זמן ולא נישאו, ועיין ירושלמי נדרים פ"י ה"ה, מ"ב ע"א: קידש אשה על מנת לזון 7 ועיין גם בירושלמי כאן פי"א רה"ב, ל"ד ע"ב. הבעל מיפר לה וכו'. ואין כאן חשש של סימפון, שהרי לא היה בדעתו לישא אותן, ומכיון שחייב במזונותיהן ייחד להן מקום לאכילתן. ואף שאמרנו לעיל, שו' 4–5, שבת ישראל שנתארסה לכהן נותנין לה הכל חולין, הלכה זו היא לטובתה, והיא יכולה לתבוע ממנו שיתן לה הכל חולין, אבל אם היא מתרצית בתרומה, פשיטא שאין מוחין בידה, ובנידון שלפנינו שהיו שני בצרות, וכל עצם הקידושין היה כדי להאכילן בתרומה, הרי בוודאי שנותנין להן הכל תרומה, ויאכלו ממנה בשעת טהרתן. ועיין מ"ש הר"ח אלבק הנ"ל (לעיל, עמ' 255, סד"ה ובמשנתנו).

1511-12. וכבר שלח יוחנן בן בגבג אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין וכו'. ספרי קרח פי' קי"ז, עמ' 137, ירושלמי פ"ה ה"ד, כ"ט ע"ד, בבלי קידושין י' ב'.

1617-18. שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' עד שתכנס לחופה. אם מתה בעלה יורשה. וכ"ה בספרי הנ"ל, אלא שנוסף שם באמצע "נכנסה לחופה, אע"פ שלא נבעלה אוכלת בתרומה", כמפורש לעיל פ"ד, שו' 5. ובירושלמי ובבבלי הנ"ל חסר "אם מתה בעלה יורשה", אלא שבירושלמי מוסיף: וסמכו להם מקרא כמה שנאמר כל טהור בביתך יאכלנו . והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא, עיין לעיל שם בספרי, עמ' 136, ובס' הישר לר"ת סי' מ"ט, הוצ' הרש"ש שלזינגר, עמ' 17, ובתוספות יבמות ס"ח א', ד"ה קנין, ובתוספות הרא"ש קידושין י' ב'. אבל עיין רש"י שם. וכן אמרו בירושלמי יבמות פ"ט ה"ו, י' ע"ב: מאורסת לכהן. כל טהור בביתך יאכלנו , ולית היא גו בייתה וכו', לשומרת יבם לכהן, כל טהור בביתך יאכלנו , ולי' היא גו בייתה. וכ"ז אינו אלא אסמכתא בעלמא. אבל עיין תשב"ץ ה"ב סוף סי' רכ"א. ובספרי זוטא קרח, הוצ' הרח"ש הורוביץ, עמ' 295: בביתך . פרט לבת ישראל עד שלא זכו במעשה ידיה. ומניין אתה מרבה משזכו במעשה ידיה, אמרת, כל טהור בביתך יאכל אותו . ונראה שברייתא זו היא לפי המשנה האמצעית. ומשזכו במעשה ידיה, פירושו משנתחייבו במזונותיה, עיין להלן, שו' 18–20, ד"ה יבמה ומש"ש. ועיין מ"ש לעיל עמ' 233, הע' 15. ולפ"ז נראה שגם "אמרו חכמים" מתייחס למשנה האמצעית, כמו שפירשו כמה ראשונים. 8 עיין בתוספות ותוספות הרא"ש קידושין י"א א', ריטב"א שם, ועוד. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שצרפו לה "אם מתה בעלה יורשה", ודין הירושה הוא לאו דווקא בחופה אלא גם במסירת האב, עיין לעיל פ"ד שו' 10–13. ומה שאמרו כאן "עד שתכנס לחופה" הכוונה היא, פרט לארוסה. 9 ולא נכנסו כאן לפרטים יוצאים מן הכלל, דומיא דירושתה, שאפילו במסירת האב לשלוחי הבעל, הבעל יורשה. וכן כתבו בראשונים הנ"ל: ולפי שבהגעת זמן רגילים לעשות חופה נקט חופה. ועיין מ"ש לעיל, שו' 10–11, ד"ה והנשים.