תוספתא כפשוטה על כתובות ה:ג

122. המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זה מעלה לה פרנסה מתוכן, והשאר הקדש. וכ"ה להלן ערכין פ"ג ה"ח. ובמשנתנו פ"ה מ"ד: המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. המותר, ר' מאיר אומר הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין. ופירש"י (נ"ה ב', ד"ה המותר): הקדיש את מותר מעשה ידי אשתו, מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים (משנתנו ספ"ה), ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן, והמותר קנוי לו וכו'. ברם מלשון התוספתא כאן וערכין הנ"ל משמע שהבעל הקדיש את כל מעשה ידיה, אלא שההקדש אינו חל על אותו חלק ממעשה ידיה שממנו היא צריכה להתפרנס, והמותר הוא הקדש. 11 ואפשר לפרש "המותר" היינו כל מה שנשאר ממעשה ידיה לאחר מיתתה הוא הקדש, עיין במחלוקת האמוראים בירושלמי ובבבלי בסוגיין. ועיין במאירי, עמ' 235, הע' ה'. אבל בעבד (עיין בתוספתא ערכין פ"ג ה"ח הנ"ל ומ"ש להלן) אין לפרש כן, וכל אחד כדינו. וכן כתבו בתוספות רי"ד נ"ח ב': 12 והגירסא הנכונה היא בשטמ"ק, ולפנינו בש"ס הוצ' ראם לקוי בחסרון. המקדיש מעשה ידי אשתו וכו', פי' אפילו למ"ד שאין האשה יכולה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אתיא מתני', וטעמא דמילתא מפני שיכול להערים ולומר איני רוצה לזונך, והיא זקוקה להתפרנס ממעשה ידיה, הלכך הרי זו עושה ואוכלת, ואין ההקדש חל על מעשה ידיה, מפני שמעשה ידיה הרי שלה, שאם לא יפרנסנה בעלה תתפרנס היא ממנו, והמותר מה שעשתה יתר על מזונותיה, שאותו המותר הוא של בעל, והכי תניא בתוספתא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מעלה לה מתוכן פרנסה, והשאר הקדש. ר"מ אומר הקדש, דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ר' יוחנן הסנדלר אומר חולין, דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכן פירשו את משנתנו (שהסיפא דבוקה לרישא) בתוספות (עיין שטמ"ק), בתוספות הרא"ש, רבינו יהונתן בפירוש המשנה (עיין להלן) ובמאירי, עמ' 235. אבל בפירושו לגמרא כתב ר' יהונתן הנ"ל שמסוגיית הגמרא משמע כפירוש רש"י. 13 מן הירושלמי אין הוכחה לפירושו, ופירוש בעל פ"מ אינו מוכרח, וטעמו של ר' יוחנן הסנדלר אינו משום שסובר שמעשה ידיה תחת מזונות. ברם בתוספות רי"ד נ"ח ב', ובתוספות (לפי שטמ"ק) יישבו את סוגיית התלמוד נ"ח ב', נ"ט א', גם לפירושם הם. ולא עוד אלא שלפירש"י קשה קצת יישוב התלמוד נ"ח ב' "סיפא איצטריך ליה", ואם הסיפא היא הלכה לעצמה ("הקדיש המותר"), הרי יכול היה התנא לשנותה לבד, עיין בשטמ"ק שם, ד"ה סיפא. ועיין בפי' תלמידי רבינו יונה ובהפלאה במקומו. ואעפ"י שסוגיית התלמוד מתיישבת בדוחק לפי פירוש התוספות ועוד, הרי קשה להוציא את לשון המשנה מפשוטה, אפילו אם נניח שהתוספתא שלנו לא היתה ידועה לתלמודים. וראיתי לחכם אחד שהוכיח מהמשך התוספתא בערכין פ"ג ה"ח הנ"ל 14 עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 33, סד"ה המקדיש. ששנתה מיד אחר הבבא שלנו: המקדיש מעשה ידי עבדו, הרי זה מעלה לו פרנסה מתוכן, והשאר הקדש 15 וברייתא זו הובאה גם בירושלמי כאן פ"ה ה"ה, ל' ע"א, וב"ק פ"ח ה"ה, ו' ע"ב. שכל הברייתא לא היתה ידועה לתלמוד, שהרי העבד אינו יכול לומר איני ניזון ואיני עושה, עיי"ש בבבלי נ"ח ב'. ברם ברור שכל הראייה ממשנתנו היא משום שתפסו שהיא מדברת בניזונת מבעלה שאם לא כן "מאי למימרא" וכו', עיי"ש בבבלי הנ"ל. אבל בעבד בוודאי שמדברים באינו ניזון, ויש כאן חידוש שאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וכל הסוגיא הרי היא אליבא דרב, והוא סובר (בבלי גיטין י"ב ב') שאין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך (ועיין בירושלמי שהבאנו לעיל), ולפי דחיית התלמוד שאפשר לפרש את משנתנו בשאינה ניזונית, הרי בוודאי שאין להכניס כאן את ההלכה של עבד, ושתי הבבות מדברות בשאין הבעלים מעלין מזונות.