תוספתא כפשוטה על כתובות ה:ד

123-24. מלאכות שהאשה עושה לבעלה, שבעה גופי מלאכות מנו, ושאר לא הוצרכו לימנות. במשנתנו פ"ה מ"ה נשנו שבע מלאכות: טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה את בנה, מצעת לו את המטה, ועושה בצמר. והן הן גופי מלאכות, וכנגדן פוחתין לה שבעה דינרין בשבת אם מרדה (פ"ה מ"ז), כמו שאמרו בירושלמי שם. אבל בוודאי שהאשה עושה עוד כמה מלאכות, כגון מכבדת את הבית וכדומה. והברייתא שלנו גם בירושלמי פ"ה רה"ו, ל' ע"א.

224. [הכניסה לו בין משלו ובין משלה, לא טוחנת, ולא אופה, ולא מכבסת]. כ"ה בכי"ע. וכן בקג"נ ובריטב"א, עיין להלן. ובד ובכי"ו נשמטה בטעות. ובבא זו מבארת את ההלכה הראשונה שבמשנה הנ"ל: הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת, ולא אופה ולא מכבסת. ובבבלי ס"א א': תנא אחד שהכניסה לו ואחד שצמצמה לו משלה. אבל הגאונים (אוה"ג ח"א, עמ' 171) והרי"ף (פ"ה סי' רע"ח) גרסו בבבלי: ואחד שמצאה לו משלו, ועיי"ש בתוספות, ד"ה ואחת. ובכי"מ: ואחת שמצאתה לו משלו. ועיין באוה"ג ח"ב, עמ' 35. ובריטב"א שם, סד"ה לא: ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. וניסוחו הושפע ע"פ הברייתא שבבבלי. ואמרו בירושלמי (פ"ה ה"ו, ל' ע"א) ובבבלי ס"א א', שאפילו לא הכניסה שפחה ממש, אלא ראויה להכניס דינה כן. ופירש"י: שראויה להכניס. שהכניסה נדוניא רבה. ומלשון התוספתא (הכניסה לו משלו) משמע כפירש"י, והיינו אפילו לא הכניסה לו שפחה ממש משלה, אלא הכניסה לו נדוניא שהיא שלו, אף היא כמו שהכניסה לו משלה. אבל ברמב"ן ס"א רע"א, בריטב"א נ"ט סע"ב ובר"ן פ"ה סי' רע"ח, השיגו על פירושו מן הירושלמי הנ"ל שהמשיך: כהדא דתני אשתו עולה עמו וכו', שהכוונה שהוא עשיר ומצאת לו משלו וכו', עיי"ש. ומרן ר"י קארו בתשובה דחה את הראייה מן הירושלמי, עיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ה, אות ע'. ובכי"ע ובקג"נ נוסף אח"כ "מקום שנהגו שלא לעשות וכו'", והיא נשנית להלן בסמוך בד ובכי"ו, ושם נתפרשה.

325. כופה לעשות לבנו, ולבתה, לאחיו, ולאחיה, ולהטיל לפני בהמתו. וכ"ה ("כופה") גם בד. והנכון הוא 16 וודאי גמור אין כאן, ואפשר שמדברים בסמוכים על שולחנו, עיין ריטב"א ס' ב' (ס"א א') בשם "ודייקינן רבני' ז"ל" ובמאירי, עמ' 256. ואשר "להטיל לפני בהמתו" הרי לפי כמה נוסחאות בבבלי כופין אותה להטיל תבן לפני בהמתו, עיין מ"ש להלן בפנים. בכי"ע ובקג"נ: אין (ואין) כופה וכו'. ובשטמ"ק נדרים פ"א ב', סד"ה לפי אבא: ועיינתי בתוספתא דכתובו', ול"ג אבל כופה לתת לפני בקרו, אלא ה"ג ואינו כופה להטיל לפני בהמתו. ובבבלי ס"א ב': דתניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו, אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו. ובתוספות שם, ד"ה לא, גרסו בבבלי שם: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. והביאו ראייה מבבלי נדרים פ"א ב'. אבל בספרי ספרד וברי"ף היתה הגירסא בבבלי: ולא ליתן תבן לפני בקרו, אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו, עיין באוה"ג ח"ב, עמ' 35. וכן היתה הגירסא לפני הר"מ, עיין פכ"א מה' אישות ה"ה, ה"ו וה"ז. ועיין מ"ש להלן נדרים פ"ז, שו' 3–4, ד"ה שני מטילה.

425-26. מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אילו, אינו יכול לכופה. בבא זו דבוקה למשנתנו, והיינו בכל מקום שנהגו שלא לעשות מן המלאכות שנמנו במשנתנו (חוץ מעשייה בצמר, עיי"ש במשנתנו) אינו יכול לכופה. וכן מביאים תוספתא זו הר"ש משאנץ (בתשובת מהר"מ ב"ב, ד' פראג, סי' שי"ח), הרשב"א בשו"ת ח"ד סי' קס"ט, רבינו ירוחם בס' משרים נכ"ג ח"ה והרב המגיד פכ"א מה' אישות ה"א, והוא מציין שמכאן הוא מקור הר"מ שם. ועיין באוה"ג כאן ח"א, עמ' 171. ועיין בבלי נ"ט ב' ובתוספות שם, ד"ה תני ר' חייא. ובבא זו נשנית בכי"ע ובקג"נ לעיל לפני הבבא "[אין] כופה לעשות לבנו וכו' ", עיין מ"ש לעיל, שו' 24, ד"ה ובכי"ע.

526-27. ר' יהודה או' אף אין כופה לעשות פשתן, מפני שמסריח את הפה, ומשרביט את השפתים. וכע"ז בבבלי ס"א ב'. ובירושלמי פ"ה סה"ו: ותני כן, כופה לעשות בצמר אבל לא בפשתן, מפני שהיא מסרחת את הפה ומשלבקת את השפיות. ור' יהודה ששונה משנת ר' אליעזר (להלן זבחים ספ"ב ומקבילה בבבלי מנחות י"ח א') סובר שבמקום שנהגו שהאשה אינה עושה אחת ממלאכות האילו, מכל מקום כופה לעשות בצמר, ודינה כאילו הכניסה מאה שפחות, וכר' אליעזר בפ"ה מ"ו. ועיין מאירי, עמ' 249. ור' יהודה מבאר שלא נשתעבדה לו אלא לעשות בצמר, אבל אינו כופה לעשות בפשתן. ומדברי הר"מ בריש פכ"א מה' אישות מוכח שהלכה זו אינה אלא בשלא נהגו הנשים לעשות את המלאכות האילו (או שהכניסה לו ארבע שפחות), אבל בסתם כופה לעשות בפשתן. ובירושלמי ב"מ פ"א ה"ה, ח' ע"א: דתנינן תמן כופה לעשות בצמר, ואינו כופה לעשות בדבר אחר. והכוונה לדברי ר' אליעזר במשנתנו פ"ה מ"ה, והמלים "ואינו כופה לעשות בדבר אחר" הן הוספות באור של הירושלמי. ובהגהות יפה עינים ס"א ב' כתב: ובירושלמי ב"מ פ"א ה"ה מבואר דשולל גם כל המלאכות זולת בצמר. ולא נתחוורתי בדבריו, והירושלמי תפס לדוגמא את דברי ר' אליעזר במשנתנו, והיינו בשהכניסה לו כמה שפחות, 17 והוא הדין דברי ר' יהודה כאן, ובשלא נהגו הנשים לעשות המלאכות האילו. שאינו כופה אלא לעשות בצמר, אבל לא במלאכה שאינה רגילה בה. והוא הדין בשאר נשים שלא הכניסו כלום אינו יכול לשנותה למלאכה שאינה שלה, 18 ואינה גרועה מעבד עברי, עיין במכילתא ריש משפטים, הוצ' הרח"ש הורביץ, עמ' 248, ובירושלמי כאן פ"ו ה"א, ל' ע"ג, וב"מ פ"א הנ"ל. ועיין בבלי ב"מ י"ב ב'. אבל יכול לכופה לכל המלאכות שהיא רגילה בהם, כגון אריגה ורקימה וכיוצא בהן. ולפי הר"מ הנ"ל כופה אף לעשות בפשתן, במקום שנהגו הנשים לעשות את כל המלאכות. ועיין במשנת ב"ק פ"י מ"ט וברש"י שם קי"ח ב', ד"ה צמר. ואשר לטעמו של ר' יהודה פירושו שהפשתן פוצע ומסרט את הפה, "שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק" 19 ועיין בבלי זבחים ע"ט ב', ומ"ש בתס"ר ח"ד, סוף עמ' 61 ואילך. ועיין בספר Studies in Ancient Technology של A. J. Forbes ח"ד, עמ' 163, ציור 16, ומ"ש שם, עמ' 165, בשם Catullus. (לשון רש"י ס"א ב'), והחוט החד פוצע את החיך ואת הלשון, אם אינה נזהרת יפה, כמו שפירש מהרי"ן אפשטין בתרביץ ש"ח (תרצ"ז), עמ' 120, עיי"ש שהעיר על כמה דוגמאות וביניהן תוספתא כלים ב"ב פ"ז ה"י: הכוסות (הקיצין) הסידניים טהורין מפני שסורחין את הפה. וכן משמש "סרח" גם בסורית המזרחית ושל א"י. ועיין גם בערוך ערך סרח ובעה"ש שם. ו"סרח" כאן הוא דומיא ד"משרביט" (מנפח), או משלבק (שבירושלמי), שאף הוא פירושו מנפח ("שולבגא, נופחא זעירא", עיין אפשטין הנ"ל), כלומר מזיק בפועל. אמנם ר"ח ילון 20 קונטרסים ש"א, ירושלים תרצ"ז, עמ' 37 ואילך. ערער על פירוש זה, וטען שכבן כפר הוא יודע שסתם פשתן ריחו רע, 21 ומסריח, איפוא, פירושו כפשוטו. ובוודאי שצדק בעיקר דבריו (שהפשתן מסריח), וכן מוכח גם מן המקורות, עיין משנת ברכות פ"ג מ"ה ובפירש"י שם כ"ה כ', ד"ה מי המשרה, וכן בכמה וכמה מקומות. אבל בבבלי ס"א ב' העמידוהו "בכיתנא רומאה", ולעניין ריח רע הרי אין הבדל בין פשתן רומאי ובין פשתן של א"י. ועלינו להניח שחוטי הפשתן הרומאי היו יותר חדים וקשים מפשתן אחר, ולאו משום ריח רע אתינן עלה. ברם הגבלת הבבלי קשה, עיין בתוספות שם, ד"ה וה"מ, ובשטמ"ק שם בשם תלמידי רבינו יונה. ושמא היה נפוץ בא"י מין פשתן שקראו לו (ע"פ דמיונו): כיתנא רומאה. ועיין בבלי ב"מ כ"ט סע"ב, חולין פ"ד ב'. וצ"ע. ועיין מ"ש הגרב"ז שאפראן בשו"ת הרב"ז סי' מ"ב. וצריך להוכיח תחילה הוכחה ברורה, שפשתן בשעת טוייתו כבר כלה ריחו הרע וכו', מ"מ מסתבר פירושו של מהרי"ן אפשטין הנ"ל. 22 וריחו הרע של הפשתן בשעת שרייתו במים בא בעיקר מחמת פעולת ההפרדה ותחילת רקבון, מה שאין כן בחוט גמור ויבש שנותנין אותו לתוך הפה. ולאו מחמת ריח רע אתינן עלה. ואשר לפליאתו של ילון שם על אשר נעלם מאפשטין ירושלמי מפורש: 23 פיאה פ"ח ה"ה, כ' סע"ד, עירובין פ"ג ה"א, כ' ע"ד. "אפונין חיים מערבין בהן מזון שתי סעודות. למי נצרכה לר' מאיר, שלא תאמר הואיל ומסריחין את הפה אין מערבין בהן", אין מכאן סתירה לפירושו של מהרי"ן אפשטין. ואף שהמפרש בפיאה הוצ' לונץ, מ"ה ע"ב, כתב: "לר"מ שאומר בתוספתא שם שאסור לערב בבצלים מפני שמסריחין את הפה", אין הדבר כן, וטעמו של ר"מ לא נזכר בתוספתא (עירובין פ"ו ה"ו, עמ' 119 ומקבילות) כלל. ובבבלי עירובין כ"ט סע"א אמרו: לא שנו אלא בעלים, אבל באימהות לית לן בה, ובעלין נמי לא אמרן וכו'. הרי לך שאין טעמו של ר' מאיר משום סרחון, אלא משום הארס שבבצלים שאינן ראויין לאכילה כמו שהם (עיין בירושלמי שם רפ"ג, כ' ע"ג). ולפי הבבלי מערבין באימהות של בצלים, אעפ"י שמסריחין את הפה, ואף לפי הירושלמי אין הטעם משום סרחון הפח. ולא עוד אלא שאין אפונין חיים מסריחים את הפה יותר מאפונין מבושלים. ולפיכך ברור שמירושלמי זה ראייה לפירושו של אפשטין, והכוונה שאפונים חיים מתוך שהם קשים מסרטין את הפה, והייתי יכול לטעות שאין מערבין בהן, כשם שאין מערבין בבצלים לר"מ משום הארס שבהן, קא משמע לן שאין אנו חוששין לכך. ואף כאן מסריחין = מסרחין.