תוספתא כפשוטה על כתובות ה:ה

128-29. נדרה שלא להניק את בנה, בית שמיי או' שומטת את דדיה מפיו, ובית הלל אומ' כופה אותה להניק וכו'. כל הברייתא בירושלמי פ"ה ה"ו, ל' ע"א, ובבלי נ"ט ב'. ושומטת את דדיה מפיו היא מליצה, כלומר מונעת את היניקה מן הולד. ובמשנת ר' אליעזר פט"ו, עמ' 291: יונקי שדים. מכאן ששומטין דד מפי התינוקות (כלומר, בתענית ציבור). והאגדה שם היא בשיטת ב"ש, עיין מ"ש לעיל ה"ג (יומא), עמ' 813. ועיין להלן סוטה פ"ו סה"ד ומקבילות.

229-30. אם היה בנה מכירה וכו'. ירושלמי ובבלי הנ"ל. ובתוספתא נדה פ"ב ה"ה: תינוק המכיר את אמו אין נותנין אותו למיניקת אחרת, מפני סכנות נפשות. ובשיעור ההכרה, עיין ירושלמי הנ"ל ובבלי ס' א'.

330. אין האיש כופה את אשתו וכו'. בכ"י תימני קדום: 24 הוצ' ר"י קאפח בתלפיות ח"ח, ניורק גיסן תשכ"א, עמ' 132, והם קטעים ממגילת סתרים לר"נ, עיין מ"ש הר"ש אברמסון בספרו "רב נסים גאון וכו', עמ' 200, ועיי"ש עמ' 273, הע' 189. ודבר זה נאמר בתוספתא מפורש, אין האיש כופה את אשתו שתניק את בן חבירו, ואין האשה כופה את בעלה שתניק את בן חברתה. ותמצא זה בתלמוד ארץ ישראל בפרק אע"פ (ה"ו, ל' ע"א). ותוספתא שלנו כלשונה נעתקה גם בה"ג ה' כתובות, ד"ו ע"א ע"ב. וממנו, כנראה, בס' השרשים לר"י בן ג'נח שרש כפה, הוצ' בכר, עמ' 228: ועוד מאמרם אין האיש כופה את אשתו להניק את בן חברו, ואין האשה וכו'. ובסמ"ג לאוין פ"א, ל"ג סע"ג: תניא בתוספת' הרי שרצתה האשה להניק בן חבירת' עם בנה הבעל מעכב, ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. ורבינו העתיק את לשון הר"מ פכ"א מה' אישות הי"ב (כדרכו תמיד), ופתח בשם המקור. ובאמת לא נזכר לא בירושלמי ולא בתוספתא "עם בנה" ולפי פשוטה פירושו שהבעל יכול לעכב את אשתו אם היא רוצה להניק את בן חברתה לבדו (כגון שמת בנה). ובבבלי ס"א א': היא אומרת להניק, והוא אומר שלא להניק, שומעין לה. צערא דידה הוא. ופירש"י: החלב רב בדדיה ומצערה. ולפי זה אין הבדל בין רוצה להניק את בנה או בן חברתה, אבל בר"מ פכ"א מה' אישות סהי"ג: שצער הוא לה לפרוש מבנה. ולפ"ז אין הבעל יכול לעכב אותה מבנה דווקא, אבל יכול לעכבה מלהניק בנה של אחר. ונמצא שרבינו פסק את שתי ההלכות שיכול לעכבה מלהניק בנה של אחר גרידא, ומעכבה גם מלהניק את של אחר יחד עם בנה, עיין בבלי ס' ב', ותוספתא נדה פ"ב ה"ד. ובמאירי, עמ' 250: נשאלה שאלה בימי הגאונים במי שהיו לו שתי נשים וילדו שתיהן, ומתה האחת, ונשאר הבן, ומת הבן של אשה אחרת, אם כופה להניק את בנו שיש לו מאותה שמתה, והיה מי שהורה שחייבת בכך, והביאה ממה שאמרו בתלמוד המערב וכו' שתניק את בנה של חבירתה, אלמא דוקא בבנו של חברו הוא דאינו כופה, הא בבנו שלו כופה. ומכל מקום רבם (=רובם) הסכימו שאינו כופה אותה בכך, שנוח לנו לדקדק בלשון הבבלי וכו', ולא עוד שהם מפרשים בו שלא תניק בנה של חברתה אפילו היה בנו של בעלה. ועיין בהערה ט' שם. ועיין מ"ש בבאורי לה' הירושלמי להר"מ, עמ' נ"ה, אות ל'.